No

Yosef vs. Potiphar’s wife:

ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם–בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.1

Helen Huntington vs. Walter Hargrave:

‘If you affect,’ replied he, earnestly, ‘to regard as folly the best, the strongest, the most godlike impulses of our nature, I don’t believe you. I know you are not the heartless, icy being you pretend to be—you had a heart once, and gave it to your husband. When you found him utterly unworthy of the treasure, you reclaimed it; and you will not pretend that you loved that sensual, earthly-minded profligate so deeply, so devotedly, that you can never love another? I know that there are feelings in your nature that have never yet been called forth; I know, too, that in your present neglected lonely state you are and must be miserable. You have it in your power to raise two human beings from a state of actual suffering to such unspeakable beatitude as only generous, noble, self-forgetting love can give (for you can love me if you will); you may tell me that you scorn and detest me, but, since you have set me the example of plain speaking, I will answer that I do not believe you. But you will not do it! you choose rather to leave us miserable; and you coolly tell me it is the will of God that we should remain so. You may call this religion, but I call it wild fanaticism!’

‘There is another life both for you and for me,’ said I. ‘If it be the will of God that we should sow in tears now, it is only that we may reap in joy hereafter. It is His will that we should not injure others by the gratification of our own earthly passions; and you have a mother, and sisters, and friends who would be seriously injured by your disgrace; and I, too, have friends, whose peace of mind shall never be sacrificed to my enjoyment, or yours either, with my consent; and if I were alone in the world, I have still my God and my religion, and I would sooner die than disgrace my calling and break my faith with heaven to obtain a few brief years of false and fleeting happiness—happiness sure to end in misery even here—for myself or any other!’2

Jane Eyre vs. Edward Rochester:

One drear word comprised my intolerable duty—“Depart!”

“Jane, you understand what I want of you? Just this promise—‘I will be yours, Mr. Rochester.’”

“Mr. Rochester, I will not be yours.” …

“Oh, Jane, this is bitter! This—this is wicked. It would not be wicked to love me.”

“It would to obey you.”

A wild look raised his brows—crossed his features: he rose; but he forebore yet. I laid my hand on the back of a chair for support: I shook, I feared—but I resolved.

“One instant, Jane. Give one glance to my horrible life when you are gone. All happiness will be torn away with you. What then is left? For a wife I have but the maniac upstairs: as well might you refer me to some corpse in yonder churchyard. What shall I do, Jane? Where turn for a companion and for some hope?”

“Do as I do: trust in God and yourself. Believe in heaven. Hope to meet again there.” …

“… And what a distortion in your judgment, what a perversity in your ideas, is proved by your conduct! Is it better to drive a fellow-creature to despair than to transgress a mere human law, no man being injured by the breach? for you have neither relatives nor acquaintances whom you need fear to offend by living with me?”

This was true: and while he spoke my very conscience and reason turned traitors against me, and charged me with crime in resisting him. They spoke almost as loud as Feeling: and that clamoured wildly. “Oh, comply!” it said. “Think of his misery; think of his danger—look at his state when left alone; remember his headlong nature; consider the recklessness following on despair—soothe him; save him; love him; tell him you love him and will be his. Who in the world cares for you? or who will be injured by what you do?”

Still indomitable was the reply—“I care for myself. The more solitary, the more friendless, the more unsustained I am, the more I will respect myself. I will keep the law given by God; sanctioned by man. I will hold to the principles received by me when I was sane, and not mad—as I am now. Laws and principles are not for the times when there is no temptation: they are for such moments as this, when body and soul rise in mutiny against their rigour; stringent are they; inviolate they shall be. If at my individual convenience I might break them, what would be their worth? They have a worth—so I have always believed; and if I cannot believe it now, it is because I am insane—quite insane: with my veins running fire, and my heart beating faster than I can count its throbs. Preconceived opinions, foregone determinations, are all I have at this hour to stand by: there I plant my foot.”3

  1. בראשית לט:ז-יב – קשר []
  2. Anne Brontë, The Tenant of Wildfell Hall, end of Chapter XXXVII – link. []
  3. Charlotte Brontë, Jane Eyre, Chapter XXVII – link. []

Putting One's Foot Down, For Once and For All

`The question is,’ said Humpty Dumpty, `which is to be master — that’s all.’1

I was recently researching the origins of the venerable tradition of the groom stepping on the bride’s foot (or vice versa) under the Huppah to symbolize or effectuate his dominance over her (or hers over him) during the marriage. The earliest source I have been able to find is the early seventeenth-century Kabbalistic work חסד לאברהם by Rav Avraham Azulai:

בסוד השתעבדות אשה לאיש

דע שספר שיר השירים מדבר בענין חתן וכלה החתן רומז לשכינה והכלה לישראל וידוע כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכפי המדה שמתנהג עם הקדוש ברוך הוא אשתו מתנהגת עמו וזהו מה שאמרו רז”ל זכה עזר לא זכה כנגדו שמורדת בו כמו שהוא מורד בקונו וזה הסוד לא שייך דוקא אלא לצדיקים ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו אין ראוי להתרעם עליה כי איהו דאפסיד אנפשיה אמנם הרשעים דרך טבע הוא שנשמעת להם שמתייראות מהם

ודע שאין ראוי שתשב הנקיבה בימין בעלה אלא בשמאל אמנם הכלה בשעת החופה בזמן שאומרים הז’ ברכות באותה שעה צריך דוקא שהכלה תהיה נצבת בימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך וידוע שזה המזמור נהגו כל העולם לאומרו לחתנים והטעם לזה הוא סוד גדול סגולי שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה.

ודע שהיה מעשה ששם החתן רגל הימיני על רגלה השמאלית בשעת שבע ברכות כדי שישלוט הוא עליה וכשספרה הכלה לאביה הדברים לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שתביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא כל ימיה עליו והוא דבר מסוגל לבטל השמת רגל החתן ותשלוט היא2

Rav Azulai now explains why it is desirable that the man be the one to dominate in the marriage:

וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פי האשה שאין ראוי לבית שתתנהג על פי האשה מסיטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה ולא יחסר חולי לאותו בית ועניות גם כן ודבר אחר ואשרי הבית המתנהגת על פי האיש שכל בית שמתנהג על פי האיש כאלו מתנהג על פי מדת הרחמים

Well, I have no involvement with hidden things, and I am neither a Kabbalist nor the son of a Kabbalist, but I do know Kipling:

The Female of the Species

WHEN the Himalayan peasant meets the he-bear in his pride,
He shouts to scare the monster, who will often turn aside.
But the she-bear thus accosted rends the peasant tooth and nail.
For the female of the species is more deadly than the male.

When Nag the basking cobra hears the careless foot of man,
He will sometimes wriggle sideways and avoid it if he can.
But his mate makes no such motion where she camps beside the trail.
For the female of the species is more deadly than the male.

When the early Jesuit fathers preached to Hurons and Choctaws,
They prayed to be delivered from the vengeance of the squaws.
‘Twas the women, not the warriors, turned those stark enthusiasts pale.
For the female of the species is more deadly than the male.

Man’s timid heart is bursting with the things he must not say,
For the Woman that God gave him isn’t his to give away;
But when hunter meets with husbands, each confirms the other’s tale—
The female of the species is more deadly than the male.

Man, a bear in most relations—worm and savage otherwise,—
Man propounds negotiations, Man accepts the compromise.
Very rarely will he squarely push the logic of a fact
To its ultimate conclusion in unmitigated act.

Fear, or foolishness, impels him, ere he lay the wicked low,
To concede some form of trial even to his fiercest foe.
Mirth obscene diverts his anger—Doubt and Pity oft perplex
Him in dealing with an issue—to the scandal of The Sex!

But the Woman that God gave him, every fibre of her frame
Proves her launched for one sole issue, armed and engined for the same;
And to serve that single issue, lest the generations fail,
The female of the species must be deadlier than the male.

She who faces Death by torture for each life beneath her breast
May not deal in doubt or pity—must not swerve for fact or jest.
These be purely male diversions—not in these her honour dwells—
She the Other Law we live by, is that Law and nothing else.

She can bring no more to living than the powers that make her great
As the Mother of the Infant and the Mistress of the Mate.
And when Babe and Man are lacking and she strides unclaimed to claim
Her right as femme (and baron), her equipment is the same.

She is wedded to convictions—in default of grosser ties;
Her contentions are her children, Heaven help him who denies!—
He will meet no suave discussion, but the instant, white-hot, wild,
Wakened female of the species warring as for spouse and child.

Unprovoked and awful charges—even so the she-bear fights,
Speech that drips, corrodes, and poisons—even so the cobra bites,
Scientific vivisection of one nerve till it is raw
And the victim writhes in anguish—like the Jesuit with the squaw!

So it comes that Man, the coward, when he gathers to confer
With his fellow-braves in council, dare not leave a place for her
Where, at war with Life and Conscience, he uplifts his erring hands
To some God of Abstract Justice—which no woman understands.

And Man knows it! Knows, moreover, that the Woman that God gave him
Must command but may not govern—shall enthral but not enslave him.
And She knows, because She warns him, and Her instincts never fail,
That the Female of Her Species is more deadly than the Male.

Returning to the aforementioned customs, R. Shem-Tov Gagin, writing in 5720, claims that they are practiced in “Israel, and the cities of Egypt and Germany”, but considers them “bizarre delusions”:

בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז נוהגים אחר הז’ ברכות החתן דורך ברגל הכלה, ויש מי שמלמדין להכלה לדרוך ברגל החתן טרם שהחתן ידרוך על רגלה.

טעם שנהגו בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז שהחתן דורך ברגל הכלה, שמעתי מזקני ירושלים כי היא סגולה בדוקה ומנוסית כאשר החתן דורך רגל הכלה, תהיה הכלה כל ימיה סרה למשמעתו, והוא יהיה אדון הבית כמו שכתוב ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך (בראשית ג’ ז’), וכן אמרו רז”ל ג’ חייהם אינם חיים, ואלו הן, המצפה לשולחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו וגו’ (ביצא לב:), ויש פעמים שהורי הכלה מלמדים אותה שהיא תדרוך בראשונה על רגל החתן בכדי שהיא תמשול עליו, וכל זה לדעתי הזיות זרות וכבר הורגלו בזה.3

R. Gagin is apparently relating his own experience, knowledge and opinion, as well as what he has heard from the “Jerusalem elders”, but he does not seem to have known of Rav Azulai’s statements.

R. Hillel Posek, on the other hand, took these customs rather more seriously, admonishing a correspondent who dismissed them, similarly to R. Gagin, as “idiocy, and a fool who believes anything”:

דורן דרשה או דורן דריסה

נשאלתי. שמעתי אומרים שאם החתן דורס ברגלו תחת החופה על רגל הכלה אז הוא ימשול בה, ולהיפך אז ידה על העליונה כל ימי חייו, ונראין לו שזה דברי שטות ופתי המאמין לכל דבר. עכ”ל השואל.

תשובה. בני אל תבוז תורת אמך ואל תאמר כי זקנה אמך. כל מנהג ישראל יש לו מקור ואשרי המאמין. עיין מדרש תלפיות [כנ”ל, בשם החסד לאברהם] …

וכל זה כשהכל נעשה בקדושה וטהרה אז יש כח סגולי בכל מנהגי ישראל ועל זה אמרתי בדרך צחות כשהחתן תלמיד חכם ודורש בדברי תורה אף שנוהגין להפסיק אותו באמצע הדרשה כדי להראות בזה שזה סעודת מצוה גם בלי הדברי תורה, ענפי הגפן בענפי הגפן, והחתן מרוב עניוות מראה בדרשתו שרק על ידי דברי תורה זה יהיה סעודת מצוה, אז המנהג שמכריזין “דורן דרשה” להחתן אבל בחתן עם הארץ מפני מה מגיע לו דורון דרשה? אבל חז”ל אמרו כל הנותן את בתו לפני עם הארץ כאלו כופתה לפני הארי מה ארי דורס ואוכל וכו’ ועל זה הוא מקבל “דורון דריסה”, ובפרט כשהוא דורס ברגל גאוה על רגלה, רחוק לבו מדברי תורה, ובקי רק בסגולות כאלו, בודאי מגיע לו “דורון דריסה” ועל זה נאמר יש דורשין לשבח ויש דורסין לגנאי.4

R. Shaul Rosenberg has a lengthy responsum discussing whether stepping on the bride’s foot is permitted if she is Niddah; his conclusion is that it is not:

על דבר שאלתך אודות מה שנאמר בספר חסד לאברהם … ושאלת מה יעשה אם הכלה איננה טהורה בשעת החופה אם רשאי לעשות כן …

[ועיין שם שהאריך בדיני נדה, והעלה:] על כן לדעתי לא מצאתי שום היתר לדבר5

He then proceeds to assert that he has not seen the custom practiced, that “Jews are holy, and fulfill ‘Thou shalt be perfect with the Lord thy God’, and they do not perform any סגולה, but God will do as He wills”, and argues that contrary to Rav Azulai, a woman’s guidance of her household may not actually be such a bad thing:

ובגוף הסגולה לא ראיתי נוהגין כן וישראל קדושים הן ומקיימין תמים תהיה עם ד’ אלקיך ואין עושין שום סגולות רק מה שירצה הקב”ה יעשה,

והגם שאין לי עסק בנסתרות מכל מקום מצינו בביתו של אברהם אבינו עליו השלום שהיה מתנהג על פי אשתו שרה שאמר לו הקב”ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ואף על פי כן ביתו היה מלא חסדים גמורים, והנסיון מלמדנו שברוב הבתים של המון עם הבית מתנהג בכשרות ויראת ד’ רק על ידי האשה והיא שולטת בבעלה להדריכו גם כן בדרך ישרה ואשה יראת ד’ היא תתהלל על כן אינו מוכרח שיותר טוב להתנהג הבית על ידי האיש, והרבה פעמים האשה מונעת הבעל מלבוא לידי עבירה

ואותם הגדולים והצדיקים שכתבו לעשות סגולה כדי שיתנהג הבית על ידי האיש בשכמותם דברו ואין מביאין מהם ראיה, ובפרט להקל מחמת זה באיזה ענין שיש בו נדנוד איסור חס מלהזכיר, [ועיין עוד שם]6

R. Gavriel Zinner cites further sources on this custom.7

  1. Lewis Carroll, Through the Looking Glass, Chapter VI (Humpty Dumpty) – link. []
  2. חסד לאברהם (אמשטרדם תמ”ה), מעין רביעי עין יעקב נהר מח – קשר, הובא במדרש תלפיות, אות ח’ ריש ענף חתן וכלה []
  3. ר’ שם טוב גאגין, כתר שם טוב (ירושלים תש”כ), עמוד תרכה – קשר []
  4. הפוסק, שנה יא, א-תשלד-ה []
  5. ר’ שאול ראזענבערג, חמדת שאול סימן מ”ג – קשר []
  6. קשר []
  7. ‘ר’ גבריאל ציננער, נטעי גבריאל, הלכות נשואין (ברוקלין תשנ”ג), פרק כ”ו סעיף ו ובהערות שם (עמוד קלה)‏ []

Diabolists and Counterfeiters

Leonard Lopate recently interviewed the novelist Anne Rice; they discussed Rice’s long and complicated religious history, and her latest novel Of Love and Evil, the second installment in her series Songs of the Seraphim (excerpt).

From the interview:

Lopate: In this novel, Malchiah [an angel] sends Toby [O’Dare, a (former?) assassin] back to sixteenth-century Rome to answer the prayers of Vitale de Leone, a young Jewish doctor. Vitale has become concerned about his own safety because the very ill patient he’s trying to cure desperately, a Christian named Nicolo, who also happens to be a good friend, is not getting better. Doesn’t Vitale understand as a Jew that if Nicolo dies that he’s going to be blamed? This is during the Inquisition, isn’t it?

Rice: Exactly, right, and it was very dangerous at that time for a Jewish physician – but, Jewish physicians did have the right to be indemnified against being held responsible if their Gentile patients died. They had a right to ask for an indemnification. But Vitale in the novel is in real danger because the house he’s living in next door to the patient now has a spirit or a ghost of some kind, so he’s being accused of, of, consorting with the devil, basically. And it is the time of the Inquisition, and he, he’s in peril, and when somebody like that is in peril in the Jewish community in those days, the whole community can suffer.

Lopate: Well, Jews were blamed for the Black Plague, earlier.

Rice: Sure.

Lopate: In this case, the real reason that Nicolo is sick is because he’s being poisoned by his brother who’s feeding him caviar laced with seeds from a deadly tropical plant …

Indeed. Collective punishment for an individual’s malfeasance was the grim reality for Jewish communities in the bad old days. This is apparently the basis for an important ruling of Rav Menahem (of) Mirzburg (“מגדולי חכמי אשכנז במאה הי”ד”), allowing the community to inform the Gentiles of the criminality of one of their number:

וכן מי שעוסק בפסולין או בגזיזת מטבע או בכל דבר שיכול לבא מזה פשיעה לקהל אם הקהל התרו בו שלא לעשות ולא השגיח יכולים להגיד לגוים פלוני עסק באילו עניינים מכוערים ואם לא עשה כן אלא פעם אחד וחדל או יחדל ודאי אסור להגיד לגוים ואפילו יחיד שבא מחמת כן כבר לידו עלילה שסבורים הגוים שהוא עשה מותר לומר פלוני עשה ולא אני:1

Rema’s codification:

הגה מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים מתרין בו שלא יעשה ואם אינו משגיח יכולין למסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד2

The Darke Moshe’s citation of the ruling utilizes the term ‘Rodef’:

כתב מוהר”ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין או בגזירת מטבעותוכדומה לזה אם התרו בו הקהל ולא השגיח יכולין למסרו לגוים ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה אלא פלוני.3

And Gra explicitly invokes the laws of Rodef as the rationale for this Halachah, bringing Talmudic proofs that the lack of intentionality is irrelevant, and arguing by analogy to Moser that the criminal is considered a Rodef even though the potential harm is indirect and uncertain:

מי שעוסק כו’. דגם כן רודף הוא ואף שאין מתכוין כמ”ש בההיא חמרא בבא קמא שם [קיז:] ובסנהדרין [עב:] איתביה כו’ יצא ראשו ואף שאינו רק גרמא כמו במסור שאף על ידי ממון קל כמו תיבנא ואף שאינו רק חששא כמו במסור וכן מחתרת וכיוצא ועיין סימן תכ”ה סעיף א’ בהג”ה וסעיף ב’:4

Here’s Rav Moshe Feinstein’s analysis of this Halachah, arguing that it does not contradict his position that it prohibited to turn over a Jewish thief to the civil authorities:

ובדבר גנב שגנב ספר תורה וכלי כסף מבית הכנסת, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה (פאליס), שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר. אף אם לא היה כלל איסור לידון בדיני המדינות לפני שופטי המדינה, אבל הא אין לנו למוסרו לדונו בדברים שלא שייך בדיני התורה, שהוא ממון כפי שומת הבקיאין, והם דנים ביסורים שזה לא חייבה תורה. …

[ועיין שם שהביא ראיות לזה, ושוב הקשה חילק בין דינו לדין מהר”ם מירזבורק:] והא דעוסק בזיופים, ויש לחוש שיזיק רבים, איתא ברמ”א … ומשמע דיזיק רבים שכתב, איירי שיאמרו הערכאות שגם אחרים עוסקים בזיופים, כדכתב שאומרין שאין אחר מתעסק אלא זה, היינו שרק בדרך זה שהוא להציל את האחרים שגרם שיאמרו על האחרים שעושין זה, רשאי. אבל בשביל שהזיק זיופו אף לרבים, לא התיר למסרו אף בלשון זה.

והנה איתא בדרכי משה … ולכאורה משמע שבמזיק רבים יכולין למוסרו לשלטון להדיא, ורק יחיד שבא לו עלילה בשבילו יכול גם כן למוסרו לשלטון רק בלשון שמצדיק עצמו. אבל אף בדרכי משה פירושו שאיכא רבים שהשלטון רוצה לעונשם בשבילו, שזה שייך ללשון מי שרודף רבים. לא על מה שהוזקו על ידי זה שלקחו מטבעות המזויפים בטעות, ונודע להם שהוזקו בממון, אלא שעל ידי שהטעה אותם שהן מטבעות, הוציאו מטבעות המזויפין לאחרים, והם תובעין אותם לשלטון, שמותרין למוסרו להדיא. ויחיד שנעשה עליו עלילה זו בשבילו, יכול למסור אותו לשלטון רק בדרך זה, שהוא להצדיק עצמו, לומר שהוא לא עשה זה אלא פלוני שהטעהו.

והרמ”א החמיר למעשה, שאף ביש לחוש שגם רבים יזיק שיעלילו עליהם עלילה בשבילו, נמי ימסרוהו רק בדרך זה. והרמ”א לא הזכיר כלל הדין באם יחיד בא עליו עלילה בשבילו. אבל מסתבר דליכא חילוק לדידיה, דלא יפלוג בתרתי על מה שכתב בדרכי משה ועיין בסמ”ע ס”ק ל’.

על כל פנים בגנב ובמזיק אסור למוסרו לשלטון. ולא קשה מעובדא דר”א בר”ש ור’ ישמעאל בר’ יוסי בבבא מציעא דף פג:, כדתירץ הבית יוסף בסוף סימן שפ”ח, דכיוון שנתמנו על זה מהמלכות שאני, והביא זה מתשובת הרשב”א.5

  1. נימוקי רב מנחם (מ)מירזבורק – קשר, קשר []
  2. הגהות רמ”א חו”מ סימן שפ”ח סעיף י”א []
  3. דרכי משה שם []
  4. ביאור הגר”א שם ס”ק ע”ד []
  5. שו”ת אגרות משה, או”ח חלק ה’ סימן ט’ אות י”א – קשר []