Presumptions Of Legitimacy and and Illegitimate Presumptions

For C.S., who brought Michael H. to my attention and noted its importance to modern American paternity jurisprudence.

We have recently been discussing conclusive presumptions in law and Halachah; an oft-touted example of such a presumption in American law, apparently originating in the English common law tradition, is the presumption of legitimacy, the presumption that the child of a married woman was fathered by her husband:

The law has always been concerned with paternity. Paternity was critical to the succession of monarchs and the inheritance of property. Paternity was a moral issue because of the church’s insistence on fidelity in marriage and celibacy outside marriage. Infidelity could mean disgrace for a man and death for a woman. The moral taint was so strong that law punished the child as well as the mother:

All the disabilities of bastardy are of feudal origin.1 With us it is of Saxon origin. The term bastard being derived from a Saxon word, importing a bad, or base, original. The disabilities of bastardy are the same under the civil as under the common law, and in all ages and nations. He has no ancestor; no name; can inherit to nobody, and nobody to him;2 can have no collaterals nor other relatives except those descended from him. He can have no surname, until gained by reputation. (Stevesons’s Heirs v. Sullivant, 1820)

The stigma of bastardy lasted a lifetime and could blight the lives of the next generation, as witnessed by the heraldic bend (or bar) sinister on the family crest, designating bastardy. In addition to inheritance, a bastard was denied entrance into several callings and certain civil rights. These harsh laws persisted until relatively recent times in England and the United States. The stigma of bastardy was such that the common law developed legal presumptions in favor of legitimacy. …

Halachah, too, has a strong presumption of legitimacy, with a similar (albeit disputed) exception for a husband with no access to his wife (although we require a twelve month separation, rather than nine months):

האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי”ב חדש וילדה אחר י”ב חדש הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי”ב חדש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר:

הגה: אבל תוך י”ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו …

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולים בבעל. … ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים:

הגה: ומכל מקום היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים …3

הגה: … אם זנתה תחת הבעל, אפילו אומרת של פלוני הוא והוא ממזר אין חוששין לדבריה, דתולין רוב בעילותיה בבעל וכשר, ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו:4

As we see, Halachah adds one additional important exception to the presumption of legitimacy, the case of פרוצה ביותר, although there is some debate about this, and some authorities rule that this is limited to the context of the special priestly prohibitions (איסורי כהונה), or even that it merely results in the stigma of family blemish (פגם משפחה), but has no strictly legal consequence.5

As to whether Halachah views this presumption as irrebutable, the question would have been moot until fairly recently, since there would generally have been no method to reliably ascertain that the father of a married woman’s child was someone other than her husband. Nevertheless, I know of no reason to assume that Halachah considers the presumption conclusive, and as we have seen, Rav Elyashiv seems to take for granted that a D.N.A test could establish ממזרות (although as we shall see, at least some legal regimes that establish conclusive presumptions of paternity do make exceptions for D.N.A. tests, at least under certain circumstances).

The classic discussion of the legal presumption of a husband’s paternity of his wife’s child is the Rehnquist Court’s 1989 decision in Michael H. V. Gerard D., in which Justice Antonin Scalia, writing for the Court, upheld Californian law declaring this presumption to be generally irrebutable:

Under California law, a child born to a married woman living with her husband is presumed to be a child of the marriage. Cal.Evid.Code Ann. § 621 (West Supp.1989). The presumption of legitimacy may be rebutted only by the husband or wife, and then only in limited circumstances. Ibid. The instant appeal presents the claim that this presumption infringes upon the due process rights of a man who wishes to establish his paternity of a child born to the wife of another man, and the claim that it infringes upon the constitutional right of the child to maintain a relationship with her natural father. …

The California statute that is the subject of this litigation is, in substance, more than a century old. California Code of Civ.Proc. § 1962(5), enacted in 1872, provided that “[t]he issue of a wife cohabiting with her husband, who is not impotent, is indisputably presumed to be legitimate.” In 1955, the legislature amended the statute by adding the preface: “Notwithstanding any other provision of law.” 1955 Cal.Stats., ch. 948, p. 1835, § 3. In 1965, when California’s Evidence Code was adopted, the statute was codified as § 621, with no substantive change except replacement of the word “indisputably” with “conclusively,” 1965 Cal.Stats., ch. 299, § 2, pp. 1297, 1308. When California adopted the Uniform Parentage Act, 1975 Cal.Stats., ch. 1244, § 11, pp. 3196-3201, codified at Cal.Civ.Code Ann. § 7000 et seq. (West 1983), it amended § 621 by replacing the word “legitimate” with the phrase “a child of the marriage” and by adding nonsterility to nonimpotence and cohabitation as a predicate for the presumption. 1975 Cal.Stats., ch. 1244, § 13, p. 3202. In 1980, the legislature again amended the statute to provide the husband an opportunity to introduce blood-test evidence in rebuttal of the presumption, 1980 Cal.Stats., ch. 1310, p. 4433; and in 1981 amended it to provide the mother such an opportunity, 1981 Cal.Stats., ch. 1180, p. 4761. In their present form, the substantive provisions of the statute are as follows:

Ҥ 621. Child of the marriage; notice of motion for blood tests
  • “(a) Except as provided in subdivision (b), the issue of a wife cohabiting with her husband, who is not impotent or sterile, is conclusively presumed to be a child of the marriage.
  • “(b) Notwithstanding the provisions of subdivision (a), if the court finds that the conclusions of all the experts, as disclosed by the evidence based upon blood tests performed pursuant to Chapter 2 (commencing with Section 890) of Division 7 are that the husband is not the father of the child, the question of paternity of the husband shall be resolved accordingly.
  • “(c) The notice of motion for blood tests under subdivision (b) may be raised by the husband not later than two years from the child’s date of birth.
  • “(d) The notice of motion for blood tests under subdivision (b) may be raised by the mother of the child not later than two years from the child’s date of birth if the child’s biological father has filed an affidavit with the court acknowledging paternity of the child.
  • “(e) The provisions of subdivision (b) shall not apply to any case coming within the provisions of Section 7005 of the Civil Code [dealing with artificial insemination] or to any case in which the wife, with the consent of the husband, conceived by means of a surgical procedure.” …

While § 621 is phrased in terms of a presumption, that rule of evidence is the implementation of a substantive rule of law. California declares it to be, except in limited circumstances, irrelevant for paternity purposes whether a child conceived during, and born into, an existing marriage was begotten by someone other than the husband and had a prior relationship with him. As the Court of Appeal phrased it:

” ‘The conclusive presumption is actually a substantive rule of law based upon a determination by the Legislature as a matter of overriding social policy, that given a certain relationship between the husband and wife, the husband is to be held responsible for the child, and that the integrity of the family unit should not be impugned.’ ” 191 Cal.App.3d, at 1005, 236 Cal.Rptr., at 816, quoting Vincent B. v. Joan R., supra, 126 Cal.App.3d, at 623, 179 Cal.Rptr., at 10.

Of course the conclusive presumption not only expresses the State’s substantive policy but also furthers it, excluding inquiries into the child’s paternity that would be destructive of family integrity and privacy.

This Court has struck down as illegitimate certain “irrebuttable presumptions.” See, e.g., Stanley v. Illinois, 405 U.S. 645, 92 S.Ct. 1208, 31 L.Ed.2d 551 (1972); Vlandis v. Kline, 412 U.S. 441, 93 S.Ct. 2230, 37 L.Ed.2d 63 (1973); Cleveland Board of Education v. LaFleur, 414 U.S. 632, 94 S.Ct. 791, 39 L.Ed.2d 52 (1974). Those holdings did not, however, rest upon procedural due process. A conclusive presumption does, of course, foreclose the person against whom it is invoked from demonstrating, in a particularized proceeding, that applying the presumption to him will in fact not further the lawful governmental policy the presumption is designed to effectuate. But the same can be said of any legal rule that establishes general classifications, whether framed in terms of a presumption or not. In this respect there is no difference between a rule which says that the marital husband shall be irrebuttably presumed to be the father, and a rule which says that the adulterous natural father shall not be recognized as the legal father. Both rules deny someone in Michael’s situation a hearing on whether, in the particular circumstances of his case, California’s policies would best be served by giving him parental rights. Thus, as many commentators have observed, see, e.g., Bezanson, Some Thoughts on the Emerging Irrebuttable Presumption Doctrine, 7 Ind.L.Rev. 644 (1974); Nowak, Realigning the Standards of Review Under the Equal Protection Guarantee Prohibited, Neutral, and Permissive Classifications, 62 Geo. L.J. 1071, 1102-1106 (1974); Note, Irrebuttable Presumptions: An Illusory Analysis, 27 Stan.L.Rev. 449 (1975); Note, The Irrebuttable Presumption Doctrine in the Supreme Court, 87 Harv.L.Rev. 1534 (1974), our “irrebuttable presumption” cases must ultimately be analyzed as calling into question not the adequacy of procedures but-like our cases involving classifications framed in other terms, see, e.g., Craig v. Boren, 429 U.S. 190, 97 S.Ct. 451, 50 L.Ed.2d 397 (1976); Carrington v. Rash, 380 U.S. 89, 85 S.Ct. 775, 13 L.Ed.2d 675 (1965)-the adequacy of the “fit” between the classification and the policy that the classification serves. See LaFleur, supra, 414 U.S., at 652, 94 S.Ct., at 802 (Powell, J., concurring in result); Vlandis, supra, 412 U.S., at 456-459, 93 S.Ct., at 2238-2240 (WHITE, J., concurring), 466-469, 93 S.Ct., at 2243-2245 (REHNQUIST, J., dissenting); Weinberger v. Salfi, 422 U.S. 749, 95 S.Ct. 2457, 45 L.Ed.2d 522 (1975). We therefore reject Michael’s procedural due process challenge and proceed to his substantive claim.

Scalia endorses the argument of the appellate court that California law is really establishing a דין of paternity, irrespective of the biological מציאות; Justice William J. Brennan, in a dissent joined by Justice Thurgood Marshall and Justice Harold Andrew Blackmun, rejects this as specious sophistry:

Gerald D. and the plurality turn a blind eye to the true nature of § 621 by protesting that, instead of being a conclusive presumption, it is a “substantive rule of law.” Ante, at 119. This facile observation cannot save § 621. It may be that all conclusive presumptions are, in a sense, substantive rules of law; but § 621 then belongs in that special category of substantive rules that presumes a fact relevant to a certain class of litigation, and it is that feature that renders § 621 suspect under our prior cases. To put the point differently, a conclusive presumption takes the form of “no X’s are Y’s,” and is typically accompanied by a rule such as, “. . . and only Y’s may obtain a driver’s license.” (There would be no need for the presumption unless something hinged on the fact presumed.) Ignoring the fact that § 621 takes the form of “no X’s are Y’s,” Gerald D. and the plurality fix upon the rule following § 621-only Y’s may assert parental rights-and call § 621 a substantive rule of law. This strategy ignores both the form and the effect of § 621.

In a further effort to show that § 621 is not a conclusive presumption, Gerald D. claims-and the plurality agrees, see ante, at 119-that whether a man is the biological father of a child whose family situation places the putative father within § 621 is simply irrelevant to the State. Brief for Appellee 14. This is, I surmise, an attempt to avoid the implications of our cases condemning the presumption of a fact that a State has made relevant or decisive to a particular decision. See, e.g., Bell v. Burson, 402 U.S. 535, 91 S.Ct. 1586, 29 L.Ed.2d 90 (1971). Yet the claim that California does not care about factual paternity is patently false. California cares very much about factual paternity when the husband is impotent or sterile, see Cal.Evid.Code Ann. § 621(a) (West Supp.1989); it cares very much about it when the wife and husband do not share the same home, see Vincent B. v. Joan R., 126 Cal.App.3d, at 623-624, 179 Cal.Rptr., at 11; and it cares very much about it when the husband himself declares that he is not the father, see Cal. Evid.Code Ann. § 621(c) (West Supp.1989). Indeed, under California law as currently structured, paternity is decisive in choosing the standard that will be used in granting or denying custody or visitation. The State, though selective in its concern for factual paternity, certainly is not indifferent to it. More fundamentally, California’s purported indifference to factual paternity does not show that § 621 is not a conclusive presumption. To say that California does not care about factual paternity in the limited circumstances of this case-where the husband is neither impotent nor sterile nor living apart from his wife-is simply another way of describing its conclusive presumption.

  1. Our laws of ממזרות date back to the Biblical and Talmudic eras, and have nothing to do with feudalism. []
  2. Our laws of inheritance do not in any way discriminate against a ממזר; see, e.g., Shulhan Aruch Hoshen Mishpat 276:6. []
  3. שלחן ערוך אה”ע סימן ד’ סעיפים י”ד-ט”ו []
  4. שם סעיף כ”ו בהגה []
  5. עיין בית שמואל שם ס”ק כ”ו ובאוצר הפוסקים ס”ק ס”ח אותיות א’, ז-ט []

Breaking Eggs To Make An Omelette

For Rabbi Daniel Z. Feldman, author of (inter alia) The Right and the Good: Halakhah and Human Relations.

א וַיקוָק פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְקוָק לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה–יִצְחָק. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹקים. ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.1

היניקה בנים שרה, היניקה בן אין כתיב כאן, אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי.
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניעות, אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל, שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים! גלתה את דדיה והיו נובעות חלב, כשני מעינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות: אין אנו כדי להניק את בנינו מחלבה של צדקת.2

ומהו בנים לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עימהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:3

Rav Yitzchok Zilberstein attributes to Rav Chaim Soloveitchik an explanation for why Sarah could not have performed this demonstration prior to the weaning of Yitzhak:

ונשאל מרן רבי חיים מבריסק, אם רצתה שרה להוציא מליבן את החשד הנ”ל, מדוע המתינה אם כן עד יום היגמל את יצחק, ולא הזמינה את הנכריות כבר בתחילה?

והשיב הגר”ח על פי המבואר ברמב”ם (אישות, פרק כ”א הלכה י”ב):

“הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק את בנה בלבד”.

הוי אומר, שכל זמן שהבן יונק, משועבדת אמו אליו, ורק אליו. משום כך כל זמן שהיה עליה להניק את בנה, נמנעת שרה מלהניק את בניהן של הנכריות, והמתינה עד יום היגמל את יצחק, כדי שלא לגרוע מחלקו.

נמצאנו למדים, שאף על פי שאברהם ושרה היו מקדשי שם-שמים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, וכל חפצם ומגמתם להגדיל שם רבונם, ברם, את כל החשבונות המקודשים הללו אסור לעשות על חשבון ילד קטן4

But this would seem to be a category error, of precisely the sort to which Rav Chaim was acutely sensitive, for the exclusive right to the lactation of a mother belongs to the husband, not the child, as is clear from the cited language of Rambam, that it is the husband who has the right to object to the nursing of an additional child, and that insofar as he does not mind, she is not bound by the child’s interest in the matter. Indeed, a woman’s entire responsibility to nurse at all is solely an obligation to her husband, as is evident from the Halachah that a divorcée may not be compelled to nurse her child if she does not wish to do so (unless the child has become attached to her and will not nurse from another, and will therefore be endangered if she refuses to nurse him):

האשה שנתגרשה אן כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו

במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת) אפילו הוא סומא אין מפרישין אותה מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ”ד חדש:5

Therefore, insofar as Avraham approved of Sarah’s demonstration (as R. Zilberstein explicitly assumes he did, and as the Medrash actually declares that it was he who impelled her to begin with), there would be no Halachic objection to its performance while Yitzhak was still nursing.

Perhaps Rav Chaim merely meant to derive from the Halachah the basic fact that a child can be harmed by his mother’s diversion of some of her milk to another child, and we can therefore assume a moral responsibility to refrain from doing so, independent of the technical legal right vested in the father, similar to the lesson R. Zilberstein himself proceeds to extrapolate:

לפעמים קורה שהורים מקיימים בביתם פעילות צבורית עניפה ומסועפת, באמצעותה הם עושים חסד עם כל העולם. הכל טוב ויפה, אבל לפי מה שלמדנו כאן צריך להשגיח שהפעילות לא תבוא על חשבון הילדים העלולים להינזק מכך. מותר להורים לקחת על עצמם פעילות שכזו, רק כאשר הדבר הינו לטובתם של הילדים, שילמדו מזה כיצד להיטיב עם הבריות.

But this understanding would completely blunt the characteristic tightness and acuity of the Soloveitchikean insight …

Rav Chaim’s sensitivity to this sort of lomdus / legal analysis is illustrated by this classic anecdote related by Rav Shlomo Yosef Zevin

בביתו של ר’ חיים ישבו פעם הגר”י אברמסקי (עכשיו בירושלים) ועוד רב אחד. נכנס יהודי אחד לר’ חיים בקובלנא על גבאי “החברא קדישא” בבריסק. ומעשה שהיה כך היה: שני אנשים נפטרו בעיר ביום אחד, ואחד מהם היה קרובו של זה. לפי הדין חייבים לקבור ראשון את המת שנפטר ראשון. והגבאים, משום שנפטר השני היה עשיר או נכבד, קברוהו קודם קרובו של זה, שנפטר ראשון. שמע ר’ חיים את הקבולנא, הוציא מתוך ארון הספרים את הרמב”ם, פתח אותו בהלכות אבל, עיין שם והשיב להמתאונן:

אני אגעור בהגבאים, אבל לך אין הדבר נוגע.

תמהו הרבנים, שהיו באותו מעמד, בשתים: א) אף הם עיינו ברמב”ם באותו מקום ולא מצאו בו שום רמז מהלכה זו בכלל. מה ראה אפוא ר’ חיים שהשיב מה שהשיב דוקא מתוך הרמב”ם? ב) מה זו תשובה להמתאונן: ממה נפשך, אם צדק האיש והגבאים חייבים נזיפה, מדוע אין הדבר נוגע אליו, והרי הנפטר היה קרובו?

השיב להם ר’ חיים:

– כשבא האיש והרצה את טענתו, נסתפקתי ביסוד של דין שצריכים לקבור ראשון את הנפטר ראשון: אם זהו הדין הכללי של “אין מעבירין על המצות”, או שהוא דין מיוחד בקבורה, משום כבוד המת. עיינתי ברמב”ם וראיתי שאינו מביא כלל בהלכות אבל את הדין. סימן, שאין הטעם משום כבוד המת, שאילו כן הרי זה דין מיוחד בהלכות אבל, אלא הרי זה דין כללי בכל המצות כולן, ולכן אין עניינו להלכות אבלות. ומכיון שכן, הרי שהגבאים לא פגעו בכבוד הנפטר, אלא סתם עברו על הדין. ובכן, אני בתורת רב דמתא, מוטל עלי לגעור בהגבאים, אבל מה זה נוגע להאיש?

אנו למדים מעובדא זו אף מידתו של ר’ חיים ללמוד את אשר .. לא כתוב. לא בלבד להבין דבר מתוך דבר, אלא להבין דבר מתוך לא דבר. הרי כאן הגיון יפה בצירוף תשובה פקחית על יסוד “נייר חלק”. “בארץ לא זרועה” – שגם ה”לא” היא זרועה ומושרשת. [“לקוטי תורה”, לבעל ה”תניא”, פקודי.]6

Rav Zilberstein’s basic point that Kiddush Ha’Shem does not legitimize the infringement of the rights of another is nicely articulated in a pair of cognate rulings of Maharam of Rothenberg cited by his student Rosh and codified by Maran, although the contexts may disturb those with modern, Western sensibilities:

וזה לשון רבינו מאיר ז”ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים וכן עשה לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים ושכחה העכו”ם ולא תבעם והלך העכו”ם ואין יודע להיכן הוא. נשאלתי למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. …

ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים להשיב לו כעובדא דירושלמי (דבבא מציעא פ”ב) דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר.7

פסק רבינו מאיר ז”ל כותי שהלוה את ישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לכותי עליו אלא שיעבוד וכיון דנפל מיניה ומצאו ישראל פקע מיניה השיעבוד דאסור להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדושת השם אחזירנו לכותי יקדש השם בשלו ולא יקדש בשל אחרים בלא דעתם.8

For a survey of Aharonic discussion of these rulings, as well as a comprehensive analysis of the basic question raised by Maharam of the permissibility of aiding a non-Jew in securing his (legitimate) claim against a Jew who wishes to evade it, see my article בענין מוסר ממון ישראל לעכו”ם9.

  1. בראשית כא:א-ח – קשר []
  2. בראשית רבה פרשה נג – קשר []
  3. פירוש רש”י שם – קשר []
  4. רב יצחק זילברשטיין, עלינו לשבח, בראשית (פרשת וירא) עמודים רלו-ז []
  5. שלחן ערוך אה”ע פב:ה []
  6. רב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות (תל-אביב תשי”ב), רב חיים סולוביצ’יק, עמודים 55-6 – קשר []
  7. פסקי הרא”ש, בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סימן כ”א, וכן נפסק בשלחן ערוך חו”מ סימן קפ”ג סעיף ח []
  8. שם, פרק שור שנגח את הפרה סימן ו’, וכן נפסק בשו”ע סימן ע”ב סעיף ל”ח []
  9. קובץ נהוראי (תשס”ד), עמודים תרעד-תרפב []