Copying Cruciform Churches, Campanas, Circuses and Colosseums

We recently mentioned in passing Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes’s prohibition of bell ringing to gather the populace for prayer; here is his discussion in full. He begins by prohibiting the deliberate construction of octagonal, and certainly quadrilateral, synagogue buildings, “in the form of the halls of the nations” [perhaps a reference to the cruciform architectural plan commonly used in churches?]:

ועל אותן אשר מתכוונים לעשות בנין בשמונה צלעות (ומכל שכן בארבעה צלעות) כדמות היכלי הגוים, עליהם אני קורא וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות ע”ש, ובפרט בבנינים כמו היכלי עכו”ם יש גם כן לאו של תורה, ובחוקותיהם לא תלכו, כמו שנתבאר רמב”ם פרק י”א מהלכות עכו”ם הלכה א’, וביו”ד סימן קע”ח דהבונה היכל כבנין היכלות שלהם עובר על לאו של תורה ולוקה ע”ש, ועיין ראב”ד שם דהוא הדין שלא יעשה צורות כמו שהם עושים, או שלא יעשה סימן לקבץ בו הרבים, כמו שהם עושים ע”ש, ועיין ט”ז שם סימן קע”ח ס”ק ג’ שכתב שיש לאסור כל אלו ע”ש,1

And proceeds to prohibit bell ringing:

ומפני זה אלו אשר תקנו להשמיע בקול פעמון (גלאקע) לקבץ העם לתפלה, כמו שקריתי בעלי היהודים שהנהיגו כן באיזהו מקומות קטנות באשכנז, עוברים בזה לאו של תורה, כמו שמבואר בראב”ד ובט”ז, וענין הנהגה שלנו להקיש על הדלתות להקביץ העם לתפלה, הוא ענין ישן נושן, עוד בזמן בעלי התלמוד … עוד היו לקדמונינו ענין אחר לקביצת העם, היינו על ידי התקיעה בשופר, כמו שנאמר בתורה פרשת בהעלותך, ובהקהיל את העם תתקעו ולא תריעו, ובדברי חז”ל מצינו (שבת ספ”ב) דבערב שבת תקעו, למען ידעו העם להכין עצמם לשבת, וכמדומה לי שראיתי בספרים, כי בארצות המזרח, אין נוהגים היום בהקשה על הדלתות, רק על ידי שופר מקבצים העם לתפלה, ואם מחפשים אופן אחר להשמיע להעם זמן התפלה אין בכך כלום, אבל קיבוץ על ידי הפעמון הוא איסור תורה משום לאו בחקותיהם לא תלכו, ולוקין על לאו זה כמ”ש הרמב”ם שם:

Rav Yisrael Moshe Hazan famously disagrees and allows bell-ringing to call the public to the synagogue, as we have previously discussed here (and see also here). His defense of the practice is built upon his strong endorsement of the famous position of Maharik that the prohibition against following Gentile customs does not encompass rational, decent, non-pagan customs. In the course of his discussion, he explains the aforementioned passage of Rambam in this vein, as forbidding only the construction of venues that have no purpose other than public (vulgar) entertainment,

Such as the Colosseum that is mentioned by the Aruch of blessed memory and until this day it has survived intact, and it is evident from the circular form of the building and the multitude of its windows2 that it was made deliberately so that many should enter to view the mirth and levity, and such a building is certainly prohibited to Israel …
And this is the truth, for until this day, he whose heart has been touched by the fear of G-d and is complete in his character traits restrains himself from excessive attendance of theaters and the like, for there is the dwelling place of mirth and levity [שחוק וקלות ראש], and the incitement of the evil inclination within himself, as his eyes are nourished with the sight of the dancing of nearly naked women (as they say) …

רמב”ם

אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים. ונאמר ובחקותיהם לא תלכו. ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם. הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. לא ילבש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם. ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו”ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה:3

ראב”ד

ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו”ם. א”א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים:4

מרכבת המשנה

עי’ בהשגות. ואנכי הרואה דרבנו הוציא דין זה מהתורת כהנים פרשת אחרי וז”ל ובחקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו לא ימצא בך מעביר וגו’ וחובר חבר וגו’ אלא שלא תלכו בנמוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיאטריאות וקרקיסאות והאסטריאות [ויגיד עליו ריעו דזהו מראה מקום מוצאו דמסיים שם רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי] ובערוך ערך תאטר שהן בנינים בגובה לראות משם השחוק ובמוסיף ערוך שבזמן קדמון היה בעיר רומי שלשה בנינים משוערים שנקראו כן וי”מ בתי קרקיסאות שמתקבצים שם לשתות. וזה מבואר בדברי רבנו ודברי הראב”ד נפלאו ממני.5

כרך של רומי

ודבר ד’ בפיהו [של מרכבת המשנה] אמת … שזהו ודאי כונת הרמב”ם ז”ל … אלא ודאי דכונת הרמב”ם ז”ל לאסור היינו אם כונת הבנין הגדול והנורא ההוא אין לו טעם אחר כי אם כדי שיכנסו רבים לראות השחוק והקלות ראש וכיוצא מהבלי העולם. כמו שהיה הקולוסי”או שהזכירו הערוך ז”ל ועד היום הוא חי וקיים ונראה מגוף עגול בניינו ורבוי חלונותיו שהוא עשוי בקום עשה כדי שיכנסו בו רבים לראות השחוק והקלות ראש. ובנין כזה ודאי אסור לישראל. … והם הם דברי הרמב”ם ז”ל בקצור שם בריש אותו דין שכתב

אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו ע”כ

ודברים אלו פירשם מוהר”י קולון על לבוש שחץ וגאוה כמו לבוש האדום ובמעשיו גם כן מעניני השחוק וקלות ראש. כי מעלת ישראל הוא להיות נטפל כל ימיו בענייני דעה ובינה והשכל ולא בענינים חומריים כמו הטיאטראות ואוסטריאות וזהו שאמר הרמב”ם כמו שהוא מובדל במדעו ובמדותיו ר”ל שכל מנהגי דתנו הקדושה ונמוסיה הם עניינים מדעים מן המושכלות הפנימיות. ואיך יאבד זמנו בהבלי העולם הנז”ל וכן הוא האמת כי עד היום מי שנגע יראת ד’ בלבבו ושלם בדעותיו מונע עצמו מרבוי הליכת הטיאטראות וכיוצא. אשר שם מעון השחוק והקלות ראש. ומגרה יצר הרע בקרבו. מהיות עיניו נזונות בראות ריקוד נשים קרוב לערומות (כמו שאומרים) אשר כתוב הדר הוא

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

ומאחר שהישראלי הוא אסור בראיית כל אלו הדברים ובאיבוד הזמן בדברים חומריים אם כן כל שכן שאסור לבנות בית מוכן לפורענות כזה ואם עושה ודאי לוקה משום לא תלכו בחוקות הגוים. ודברי הרמב”ם ז”ל הם חיים וקיימים בלי ספק על משקל האמור. וכן תפש במושלם הרב ש”ך יו”ד סימן קע”ח שנראה שכן הבין בדין זה …6

Earlier, he argues that there is nothing wrong with constructing a house of worship exactly, in every detail, resembling a non-Jewish one (with the exception of specifically non-Jewish symbols),

For we, too, are human beings, and it is our desire to worship our creator and to glorify and elevate our places of assembly with every glorious mode of construction in the world, and we do not care whether or not there is a house built like that for idol worship.

היינו שמדקדק האיש הישראלי לבנות בית הכנסת כדמות וצורת ומדת ההיכל של עבודה זרה הדק היטב לא נופל דבר. … לפי הדין האיש הישראלי מותר באותו בנין ממש. וכמו שכתב הראב”ד ז”ל שם לבד בענין הצורות שבלאו הכי הוא איסור בפני עצמו. הא לאו הכי מפני הדמות בגוף הבנין לא אכפת כלל דאנן מישובו של עולם גמרינן. דגם אנו בני אדם ורצוננו לעבוד את יוצרנו ולפאר ולרומם כנסיותינו בכל מין בנין מפואר שבעולם. ולא משגחינן אם בנוי כמוהו בית לעבודה זרה או לא זהו השגת הראב”ד ז”ל וכונת המגדל עוז.
ולע”ד נראה לומר בבקשת המחילה רבה דאילו היתה כונת הרמב”ם ז”ל כמו שתפסו הם ז”ל על בנין בית לעבודה זרה גופיה. יותר ראוי לפרשו באופן נאות. והיינו שבנין בית לעבודה זרה בנוי על אופן שמורה באצבע העבודה הזרה מתוך בניינו כמו שתאמר שפתחו בקירות הבית שס”ה חלונות כמנין ימות החמה לעבודה או בגגה ארובה כדי לעשות כינים למלאכת השמים. אין הכי נמי באופן כזה אם בונה הישראלי בית הכנסת ודאי אסור. דלמה יבנה בנין כזה שמגוף הבנין נראה האמצעות והכנה לעבודה זרה. וכל זה שלישראלי אין לו טעם כי אם להדמות. אבל אין הכי נמי אם בונה בנין כזה מטעם אחר ידוע ונגלה ודאי דמותר. כיון דהוא צריך לאותו בנין מטעם אחר.

So he would prohibit cruciform architecture insofar as it has no non-Christological rationale, but would permit it where it has a clear neutral purpose.

  1. מנחת קנאות, נדפס בשו”ת מוהר”ץ (זאלקווא תר”י), עמוד תתקצא []
  2. Presumably a reference to its hundreds of arches and windows. . The eighty Roman arches on the lowest tier apparently served as entrances, although the ones on the upper stories seem to have had other structural and decorative purposes. []
  3. יד החזקה הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם יא:א []
  4. השגות הראב”ד שם []
  5. מרכבת המשנה (חלם) שם []
  6. כרך של רומי סימן א’ עמוד ג. []

Divine Justice

Our previous post cited the justification of Rav Yissachar Ber Eilenberg for Devorah’s singing in the presence of men, something normally forbidden:

ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם וגו’ כמו שנשאלתי מן אשה משכלת. כי יש לומר על פי הדיבור שאני וכיוצא בזה ממש תירצו התוספות בפרק החולץ …1

The Tosafist precedent he is invoking is a justification of a different problematic course of conduct of Devorah: her judging:

אשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו אי נמי על פי הדיבור שאני2

כל הכשר לדון כשר להעיד. וא”ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא … ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.)
וי”ל דה”ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ”מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע”פ הדיבור אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה:3

R. Eilenberg obviously understands the phrase “על פי הדיבור” to mean that Devorah’s conduct did indeed contravene the normal halachah, and constituted a הוראת שעה; this is indeed the interpretation of most aharonim that I have seen, such as Rav Shmuel Strashun (Rashash), who objects that the essential conditions for הוראת שעה of temporariness and exigence did not hold:

ק”ל דלעבור על דברי תורה אין רשות לנביא אלא לפי שעה ולמיגדר מלתא כדאיתא ביבמות (צ:) ועיין ברמב”ם פרק ט’ מהלכות יסודי התורה הלכה ג’.4

Rav Yaakov Ettlinger also understands Tosafos to mean הוראת שעה, but he understands that the aforementioned requirements were indeed satisfied: only Devorah, and no other woman, judged, and only since there was no other suitable judge:

היתה דנה על פי הדבור. והר”ן תירץ עוד דישראל קבלו אותה עליהם וכן כתבו גם התוספות בבבא קמא (טו. ד”ה אשר).
ולענ”ד יש לומר ששני תירוצים האלה מרומזים בפסוק דכתיב

ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט

ויש לומר דתיבת היא מיותר וגם בעת ההיא מיותר וגם מה חידש הפסוק במה שאמר ויעלו אליה בני ישראל למשפט כיון דכבר כתיב היא שופטה את ישראל
אכן יש לומר על פי מה דאמרינן יבמות (צ:) דנביא רשאי לבטל דברי תורה על פי נבואה אבל רק הוראת שעה ולא לדורות וזה פירוש הפסוק ודבורה וגו’ אשת לפידות היא שופטה את ישראל אף על פי שאשה פסולה לדין מן התורה מכל מקום היתה שופטה אבל דייק הפסוק היא שופטה אבל אשה אחרת לא ומה שהיא היתה שופטה הי’ מפני שהיתה אשה נביאה ועל פי הדבור הי’ אבל זה דוקא גם כן רק בעת ההיא שהי’ צורך שעה שלא הי’ שופט אחר שראוי לכך אבל בלא זה לא היתה ראויה לדון וזה כתירוץ ראשון דהתוספות
ועוד טעם אחר הי’ שהיתה שופטת כי היא יושבת בלבד ולא כפתה לבא לדין במקל ורצועה כי אם ויעלו אליה בני ישראל למשפט שהם באו מאליהם וקבלו אותה עליהם5

Rav Yaakov Levinsohn, in his work שויון הנשים מנקודת ההלכה, understands similarly:

אולי רמוז גם זה בפסוק “ודבורה אשה נביאה”, כלומר בשביל שהיתה נביאה ובא לה דבור מיוחד שמותרת לדון על כן “היא שופטה את ישראל”. היא בפרטות שופטה אף על פי ששאר נשים פסולות, ומרמז נגד הקושיא לא בשמים היא על כן אמר “בעת ההיא”, רק הוראת שעה היתה6

Rav Chaim Hirschensohn rebuts R. Levinsohn, calling his comments “wise” but not “true” (?). He raises numerous objections to the approach that Devorah’s judging was a הוראת שעה, including the inconceivability of her being uniquely competent to judge civil cases (“Was there no one in all Israel then who was qualified to judge civil matters besides the prophetess?!”):

אמנם פירוש זה של התירוץ השני של התוספות לא יכול להתקיים על פי הכלל דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואם היתה אסורה לדון לא היה מועיל הדבור להתיר בקום ועשה,
[ושוב הביא את דברי רב לוינסון, והשיג עליו:] ואם שדבריו דברי חכמה הם אך לא דבר אמת, כי “הוראת שעה” מצינו לא “הוראת שעות” להתיר לה כל החיים להיות שופטת את ישראל, ואיזו תועלת היתה בהוראת שעה הזאת, הנוכל לדמות זה לאליהו בהר הכרמל, וכי לא היה מועיל נביאתה לבד לברק שיזעק את העם לקראת סיסרא אם לא היתה יושבת תחת תומר לשפוט את ישראל, והכי לא היה בכל ישראל אז מי שראוי לדון דיני ממונות בלעדי הנביאה, ואיה מצינו שהנבואה צותה לה על זה, או שהיא צותה לישראל בנבואה שיעלו אליה למשפט כמו שאליהו צוה להביא שני פרים, וכל הוראת שעה השעה צריכה לכך, ואם השעה היתה צריכה הוא להיות מולכת או מנהיגה להצבא, לא שתתן את זמנה לדין פרוטה ודין מאה שלא כדין התורה, ואם חשבו בעלי התוספות ז”ל שהי’ צורך השעה שתהיה נקראת בשם שופטה היו צריכים לכתוב שדבורה היתה שופטה או דיינה על פי הדבור, ואם שגם זה לא נכון כמ”ש, אבל לו חשבו כן בעלי התוספות ז”ל היו צריכים לכתוב על התואר שלה שהיה על פי הדבור אבל לא על הפועל שהיה צריך להיות דבור מיוחד בכל פועל ופועל והכל לצורך שעה ובהוראת שעה, זה דבר שאי אפשר להשמע. …7

[I find his apparent dismissal of the adjudication of small and large civil matters (“דין פרוטה ודין מאה”) as relatively unimportant vis-à-vis greater roles such as political and military leadership – “and if the times required, it was that that she reign or lead the military, not spend her time adjudicating the law of a פרוטה and the law of a hundred, against Torah law” – distasteful.]
R. Hirschensohn proceeds with an idiosyncratic reinterpretation of Tosafos.

All the foregoing aharonim have understood the phrase “על פי הדיבור” to mean הוראת שעה; Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes, however, may have understood Tosafos somewhat differently:

הנה בתוספות נדה .. כתבו דדנה על פי הדיבור והנה הדין מבואר דאסור לחכם לדון ולהורות על פי הנבואה. דכתיב לא בשמים היא ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ואין משגיחין בבת קול ואם כן היכי היתה רשאי לדון על פי הדיבור.8

His meaning is perplexing: why would a Divine waiver, as a הוראת שעה, of the normal ineligibility of women to be judges violate the principle of לא בשמים היא more than any other הוראת שעה, such as the offering by Elijah of a sacrifice on Mount Carmel? Perhaps he understands the phrase “על פי הדיבור” differently: Devorah was not violating the ban on women judging as it was not she who was judging, but G-d, speaking through her. To this we indeed have the cogent objection that Divine communication may not inform a judge’s jurisprudence, due to the principle of לא בשמים היא.

The truth is that the invocation of the principle of לא בשמים היא goes back to the באר הגולה:

אי נמי על פי השכינה שאני ואף על גב דלא בשמים הוא שאני הכא דהוראת שעה היתה9

But this is doubly unclear: why is the principle of לא בשמים היא relevant, and insofar as it is, can it really be overcome by a הוראת שעה? That would seem to eviscerate the entire point of the principle!

Several lectures of mine on the halachic legitimacy of women serving as judges, holding public office and voting (passive and active female suffrage), and related topics, are available at the Internet Archive:

  1. באר שבע, ספר באר מים חיים אות ג, הובא באליה רבה סימן ע”ה סוף אות ה []
  2. תוספות יבמות מה: ד”ה מי לא טבלה לנדותה []
  3. תוספות נדה נ. ד”ה כל הכשר []
  4. הגהות וחדושי הרש”ש על התוספות נדה []
  5. ערוך לנר על התוספות נדה [ההעתק הוא ממהדורת בני ברק תשס”ד]‏ []
  6. שויון הנשים (ניו-ירק תר”ף) עמוד יא []
  7. מלכי בקודש חלק שני עמודים 184-85 []
  8. חדושי מהר”ץ חיות על התוספות בבא קמא []
  9. באר הגולה סימן ז’ אות י’‏ []

More Mocking Of Maharaz

Our previous post considered R. Dr. Meir Hershkowitz’s analysis of Rav Yosef Shaul Nathanson’s savage criticism of Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes; in this post we consider the even more intemperate libel of the man (also noted by R. Dr. Hershkowitz) by the vehement reactionary Rav Akiva Yosef Schlesinger, who urges the religiously serious to shun his Talmudic glosses1:

וכן הוציא אחד בדורינו הגהות על ש”ס כל בעל נפש לא ילמוד תורה משם כי אני יודע ששאלו לרבינו ז”ל למה מפליג כל כך בשבחו בתשובה ענה וגלה הסוד שנודע לו שבחד רגל הוא עם אחר שהזכר רבינו בתשובה בחו”מ ואם לא יקרבהו יהיה גם הוא עם הרשעים ברב תורתו חס ושלום מי יודע מה כשיהיה בסוף על כן עשה כל התפעלות לקרבו
וכן יודע אני מרבינו מאיר א”ש ז”ל אשר אליו כתב הרבה תשובות והוא לא השיב לו ואחרי אשר הטיב חרה לו על שלא חש להשיבו והריץ מכתבים רבים בתלונת אליו. ענה לו בקיצור שאין חפצו לישא וליתן עמו בתורה כי מצא בספרו החכם הזקן חרינער ואם דבר ד’ מאסו חכמה מה להם עכ”ל רבינו מאיר א”ש
והנה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש כלומר מה כור הבחינה לאיש לפי מהללו כלומר לפום מה שהוא מהלל ומשבח אני יודע שרצונו בו אם מהלל תמיד צדיקים יודע אני שהוא ירא שמים וחושק להיות צדיק וכן להיפך2

Mississippi Fred MacDowell’s take:

After a discussion about how terrible it is that works of Torah content are being published in his generation by wicked people, there is the following interesting note .. regarding “one of our contemporaries who wrote notes on the Talmud – all soulful people should not study Torah from it, because I know those who asked Rabbenu z”l why he would write to this individual with praises for him in the text of his responsa, and he told them a secret: this person has one foot chasing after Aher [= ‘Aharon Choriner Rabbiner,’ ie, proto-Reform rabbi Aaron Chorin.], and if he didn’t keep him close he too would join the assembly of the wicked with his scholarship – God forbid – and who knows what the end was? Therefore he put in efforts to draw him close. …
Oh, and is his charge true? Did the Chasam Sofer really write him in a respectful, praising manner only to keep him within the good group? In my opinion: maybe.

Elegant symmetry: R. Dr. Hershkowitz argues that R. Nathanson really had a much higher opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to publicly savage him lest the more traditionally religious be tempted to follow him on his dangerous path, while R. Schlesinger argues that Hasam Sofer really had a much lower opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to flatter him lest he follow in the intolerable footsteps of the Reformers!

R. Schlesinger proceeds with the shocking allegation that he knows of “many specific actions” of Maharaz Hajes that render him unsuitable as a teacher of Torah, or even to be mentioned in the House of Study, “even if he did not speak in the vernacular”:

ומלבד זה אני יודע כמה מעשים פרטיות שלפי מעשים אלו אין ראויי’ ללמוד תורה מפיו ושלא הזכיר שמם בבית המדרש אף שלא היה לועז בלעז.

He concludes with several lines that I do not fully understand, but which seem to include an allegation that Maharaz Hajes permitted – completely unjustifiably – “choir”:

מכל מקום אמרו רבותינו אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום אף שעברה ומינות שאני. מכל מקום אולי לפני מיתה עשה תשובה וקיים כל הפורש ממינות מיית ועל כן אני דן אותו לכף זכות אך על ידי הספרים שלו אני יודע שהייתי מוכרח לפרסם להודיע את האיש ואת שיחו החכם הזקן חרינער ימ”ש וממילא מתיר קאהר בלי שום טעם להתרה מאן דאמר הא שרי דא ומי שכתב הא בספר הכי ראויים ללמוד תורה מפיו

I’m not sure what “choir” means in this context, but Maharaz Hajes is on record as vehemently opposing mixed gender choral singing in the synagogue:

אולם מה שנוהגין בק”ק האמבורג, ובפרט עתה בברלין בבית הכנסת של רפארמער שיהיו אנשים ונשים יחדיו, הנה הזידו לעשות ביד רמה שלא כתורה, … ובפרט העומדים אצלה ושומעים קולה דאסור, ואם אמת באלו הרעפארמער לא נשמע אפילו קול דממה דקה משום אחד מהם, בכל זאת לפי הנשמע נוהגים כי הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר) אין לך פריצות מזה, כמו דקיימא לן (סוטה מח.) זמרין גברין ועניין נשיין פריצותא היא, [ועיין שם שביאר וביסס את האיסור, והעלה:] על כל פנים הנוהגים כן עוברים בכל פעם איסורי תורה, וגם אין יוצאים ידי חובת תפלה.3

An article by “ב. נחמני” implies that Maharaz Hajes was much more sympathetic toward mixed gender choral singing than was Hasam Sofer:

בית הכנסת במרכז נסיונות הרפורמה

במאמרנו על ביהכ”נ כמרכז לחיי הציבור, איננו יכולים להתעלם מאותה מערכה שהתנהלה בדבר צביונם של בתי הכנסת, כאשר פורצי הגדר, הם חלוצי תנועת הריפרומה, שלחו את ידם לחלל את הקודש, ואחד מניסיונותיהם הראשונים היה שינוי סדרי התפילה והכנסת עוגב בבית הכנסת.
ראש הלוחמים, שעמד בראש היהדות הנאמנה במערכה זו, הוא ה”חתם סופר” שטבע את הסיסמא “חדש אסור מן התורה” והוא שעמד כחומה בצורה נגד כל נסיון לשנות את צביונם של בתי הכנסת. באחת מתשובותיו הוא מוכיח שאסור להתקיו בביהכ”נ את ה”אורגל” (עוגב), אחד מסימני ההיכר של הריפורמה מאז ועד עתה, אפילו בביהכ”נ של נשים, ואפילו שאיש נוצרי עומד שם ומנגן, וכן אין להתיר ניגונו על ידי נכרי בשבת. במערכה זו עמדו שכם אחד חכמי אשכנז וספרד וכאשר הופנתה השאלה מעיר פאריז לאחד מגדולי התורה בקרב יהדות ספרד הוא רבי חיים פאלאגי רבה של איזמיר אם יכולים להביא מנגנים בביהכ”נ בתפילה הוא פוסק (בספור לב חיים ת”ב) לאסור בין בשבת בין בחול.
בשעה שהקיסר האוסטרי עמד לבקר בעיר, וראשי הקהילה שערכו לו קבלת פנים ותפילה לשלום המלכות בבית הכנסת, רצו להכניס עוגב וכן מקהלה מעורבת לכבודו, אולם ה”חתם סופר”, ביטל את הצעותיהם ובתשובתו (חו”מ סימן ק”צ) הוא מציין:

“היות היהודים עתידים להכין הכנה דרבה בביהכ”נ בבוא הקיר”ה לגבולם, בשירי הלל והודות לה’ ולהתפלל בשלום המלכות, ומיופי והידור השיר לבא האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב, שואלים הלכה אם נכון לעשות כן בביהכ”נ, והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים, אם אמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה ניבה גדולה, מצות כבוד המלך, ואילו פינו מלא שירה וכו’, לא יספיק להללו על רוב טובותיו, ומי זה אשר יקל בעיניו מצוה גדולה זאת, והחוק מחייב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי להרבות כבודו, אמנם זהו כבודו ורצונו, שלא נעשה דבר המתנגד לדתנו, כי בזה ידוע רוב חסדו וענותו, ואם נעשה היפך דתנו הוא חילול כבודו ח”ו”.

לעומת עמדתם התקיפה של ה”חתם סופר” וממשיכי דרכו לאיסור, נמצאו כאלה שראו אפשרות לדון להיתר. מהר”ץ חיות מציין באחת מתשובותיו:

“ובענין אשר שאלני חכם אחד להחריץ משפטי על עניני בתי כנסיות, אשר נתיסדו זה ערך עשרים שנה בעיר מלוכה וויען, פראג פעסט, ובימינו גם בעיר לעמבערג”,

הוא מפרט את השינויים המוצעים.

“עניין הדרשות בלשון אשכנז וגם לשיר במקהלות שקורין קאהר, ופקחו עין לעשות סדר נכון בעת התפילה, שיהיו הכל עומדים שמה באימה וביראה, במקום המיוחד לעבודה ולשפיכת לב לפני הבורא ומשגיחים שלא ינהגו קלות ראש ושיחה בטלה, יתברך, וגם להרחיק משם כל עניין אשר יכול לגרום ריב ומצה – – -הנה עניין הדרשות בלשון צח, ואנחנו פה מדברים בלהג לשון אין בינה, ומצד זה ראוי להצדיק פעולתם”.4

אולם אף הוא לא נמנה בין המתירים.

But this is highly misleading, and makes a hash out of Maharaz’s careful analysis of his multifaceted query of the legitimacy of various modernizations of traditional synagogue ritual – while he does condone and even approve of some of these (such as sermons in the vernacular, which he points out has ample precedent among the Jews of Spain, Arabia and Italy, and the imposition of “appropriate order” during prayer, which he considers an excellent idea: “in our many sins, we have seen via experience, that the holier a place is, the more frequently is strife found there …”), he quite emphatically and unequivocally forbids others, such as designing the synagogue building in shapes that ape churches, and calling the populace to prayer via bell ringing (a point we shall, בג”ה, revisit in a future post). In particular, the implication of the article that Maharaz Hajes was somehow more tolerant than Hasam Sofer of mixed gender choral singing is patently incorrect – as cited above, he vociferously condemned the practice (as well as the abolition of gender segregation in the first place).
Here’s how R. Yehoshua Ha’Kohen of Volozhin puts it:

אותן ביהכ”נ שבמדינות החפשים … ונהגו מנהג רע שהיו מתאספין בביהכ”נ אנשים ונשים יחדיו, וגם היו הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר), ועיין בשו”ת חת”ם סופר מהגאון ר’ משה סופר ז”ל בחלק ששי תשובה פ”ו, ובספר מנחת קנאות מהגאון ר’ צבי הירש חיות ז”ל שהרעישו שם על מנהג הרע הזה משום דאין לך פריצות גדול מזה, …5

  1. אור המזרח, תשרי תשל”א, כרך כ’ חוברת א’ (ס”ט) עמודים 64-65 []
  2. לב העיברי חלק ראשון (לבוב תרל”ד) []
  3. מנחת קנאות, נדפס בשו”ת מוהר”ץ (זאלקווא תר”י), עמוד תתקצג []
  4. מנחת קנאות שם עמוד תתקצ []
  5. שערי הקודש (על עבודת הקודש), מורה באצבע סימן ש”ט אות י’ הערה מ”ז []