For E.R., who’s smart enough to know what we’re really good at.
The pathetic tale of Gilon Tzufriedenzucher, who spent his youth desperately striving for satisfaction and personal fulfillment via athletic achievement, only to be frustrated by the superior jumping ability of the average alley cat and the swimming ability of the average carp:
סיפור ושאלה בצידו?
הרגשת הסיפוק העצומה והנפלאה אותה מרגיש כל עמל בתורה, גם היא מחסדי ד’ עם בריותיו ואהבתו עליהם, שהיא המסייעתו להתגבר על יצרו ולעשות רצון יוצרו, יחד עם הרגשת הריקנות והחדלון אותה מרגיש כל מי שמבטל את זמנו להבל וריק ובטל מתלמודו, ובמיוחד אותם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, שכל ימי חייהם בתוהו ובשממון, גם הרגשות אלו הם מחסדו הגדול, לעורר את אלו המרגישים כן, לתור ולחפש אחר התכלית האמיתית של החיים, שהיא בשמירת התורה והמצוות ובעמלה של תורה.
בעולמם של אלו הרחוקים משמירת התורה והמצוות, שומעים חדשות לבקרים אודות אלו שהשקיעו עמל של שנים רבות, עשו מעשים משונים ביותר, וכל זה בכדי להגיע להשגים מיוחדים, ולזכות בהם למעט פרסום ותהילה, כאשר הדחף האמיתי שעומד מאחורי מעשיהם אלו, הוא הרגשה נוראה של חוסר סיפוק עצמי מהחיים היומיומיים, והצורך באיזו שהיא עטרה ומטרה שעליה ישקיעו את כל כוחותיהם., וכל זה נובע ממה שד’ טבע בנפש האדם לרצות להוסיף עוד ועוד ברוחניות, כדי שנזכה לחיי העולם הבא. ולבסוף, כשכובשים את ההר הגבוה עליו טיפסו, כשהגיעו לפסגה, ורואים שעדיין הרגשתם הרעה נשארה כמתחילה ואולי אפילו התעצמה, או שמקבלים דכאון עמוק, או שמחפשים אחר פסגה חדשה ורעיונות מטורפים אחרים.
פעמים רבות שומעים על אנשים מבוגרים שד’ חנן אותם בכסף לרוב, ומחמת תסכולם הם מחפשים אחר מטרה מיוחדת, כמו לטפס ברגליהם על הר גבוה ועצום, אשר חלק גדול מהעולים עליו נופלים בדרכם בבורות או מחליקים אלי מות, או לחצות אוקינוסים בסירת מפרש קטנה, וכל מיני רעיונות דומים, כאשר הצד השווה שבהם הוא, שמסכנים את עצמם ומשקיעים כוחות וממון לרוב בשביל איזה שהוא רעיון, כאשר מטרתם האמיתית היא להגיע להרגשת סיפוק, אך אצל כולם, גם כשמגיעים למטרה שהציבו בפניהם, שפעמים רבות היא מהולה בכבוד דמיוני של פרסום ברחבי העולם, בכל זאת, הסיפוק מהם והלאה.
כך גם התנהלו חייו של גילון צופרידענזוכער [=המחפש את אושרו וסיפוקו] שגדל בבית שבו המצב הכלכלי משופר, עם אפשריות רבות ומגוונות, ולמרות היותו תלמיד מצטיין בכל המקצועות, לא הרגיש כלל סיפוק והנאה, וכל ימיו היה מרדף מתמיד אחר הסיפוק והנאה, עד כי נדמה היה, שבכל שהוא עומד להגיע אליהם, הם מתרחקים ממנו בכפליים.
מה לא עשה גילון בכדי להגיע לסיפוק, הוא למד ‘קפיצה וניתור לגבוה’, אך גם לאחר אימון של שנים הוא לא היה יכול כלל להתמודד מול חתול רחוב ממוצע, שבלא כל אימון קופץ הרבה יותר ממנו. גם לימודי השחייה בהם הצטיין, עד שלאחר אימונים מפרכים הפך להיות מהשחיינים המהירים ביותר בכל איזור מגוריו, בכל זאת, קרפיון ממוצע שחה הרבה יותר טוב ומהר ממנו.1
Poor Gilon’s mistake was his apparent neglect of distance running, the “one exception to our general [athletic] paltriness”:
All Men Can’t Jump
Why nearly every sport except long-distance running is fundamentally absurd.
By David Stipp | Posted Monday, June 4, 2012, at 7:20 AM ET
At first glance the annual Man vs. Horse Marathon, set for June 9 in Wales, seems like a joke sport brought to us by the same brilliant minds behind dwarf tossing and gravy wrestling. It was, after all, the product of a pints-fueled debate in a Welsh pub, and for years its official starter was rock musician Screaming Lord Sutch, founder of the Official Monster Raving Loony Party. But the jokiness is misleading: When viewed through science’s clarifying lens, the funny marathon is one of the few sports that isn’t a joke.
Hear me out, sports fans—I’m a basketball nut myself, and so the joke is as much on me as anyone. To see where I’m coming from, you can’t do better than examining basketball’s most physically talented player, Michael Jordan. He was hailed as nearly repealing the law of gravity, and during his prime he made rival players look as if they were moving in slow motion. But Air Jordan wasn’t in the same league as a house cat when it comes to leaping. Consider how casually young cats can jump up onto refrigerators. To match that, a man would have to do a standing jump right over the backboard. And a top-notch Frisbee dog corkscrewing through the air eight feet up to snag a whizzing disc makes Jordan look decidedly human when it comes to the fantastic quickness, agility, strength, and ballistic precision various animals are endowed with.
There’s no denying it—our kind started substituting brains for brawn long ago, and it shows: We can’t begin to compete with animals when it comes to the raw ingredients of athletic prowess. Yet being the absurdly self-enthralled species we are, we crowd into arenas and stadiums to marvel at our pathetic physical abilities as if they were something special. But there is one exception to our general paltriness: We’re the right honorable kings and queens of the planet when it comes to long-distance running.
The Wales marathon has helped demonstrate that. Its originator was a Welsh pub owner named Gordon Green. One day in 1979 he got into an argument with an equestrian friend about the relative strengths of men and horses as distance runners. Green insisted a human could beat a horse in a long race, and to prove his point he helped instigate the marathon in 1980. For the next 24 years, he found himself losing the argument as riders on horseback left human runners behind. But then it finally happened—in 2004 a British man named Huw Lobb won. Three years later Germany’s Florian Holzinger outran the horses, as did one other human contestant. The media loved it—a predictable farce had become a man-bites-dog story. Bookies were less enthused; they had to pay out on bets made at 16-to-1 odds favoring the horses.
The oddsmakers would have known better if they’d been following the work of Harvard anthropologist Daniel Lieberman and University of Utah biologist Dennis Bramble. They jointly proposed in a 2004 paper that we’re superlatively endowed by evolution to go long. Our long-striding legs are packed with springlike tendons, muscles, and ligaments that enable us to briefly store elastic energy as we come down on a foot and then recoil to help propel us forward. Tellingly, the most important of these springs, our big, strong Achilles tendons, aren’t found in early human precursors such as Australopithecus—it seems that the high-end tendons evolved along with other adaptations for distance running in the genus Homo when it appeared on the African savannah about 2 million years ago.
We’ve inherited large leg and foot joints from those ancestors, which spread out high forces that must be absorbed when running. To help ensure stability on two legs, we have big gluteus maximus muscles. (Chimps, which are incapable of distance running, have comparatively tiny butts.) Our clever torsos are designed to “counter-rotate” versus the hips as we run, also aiding stability. And we have an unusually large percentage of fatigue-resistant, slow-twitch muscle fibers, which make for endurance rather than speed. By contrast, most animals are geared for sprinting because they’re either predators that chase or prey that run away, and their muscles thus have much higher percentages of fast-twitch fibers than ours. (Cheetahs’ hind-leg muscles are the fast-twitch-richest of all.)
But what most sets us apart as runners is that we’re really cool—we naked apes are champion sweaters and can dissipate body heat faster than any other large mammal. Our main rivals for the endurance-running crown fall into two groups: migratory ungulates, such as horses and wildebeest, and social carnivores, such as dogs and hyenas. They can easily out-sprint us by galloping. But none can gallop very far without overheating—they largely rely on panting to keep cool, and they can’t pant when galloping, for panting involves taking very rapid, shallow breaths that would interfere with respiration when running. Dogs can gallop for only about 10 to 15 minutes before reverting to a trot, and so their distance-running speed tops out at about 3.8 meters per second. Horses’ average distance-running speed is 5.8 meters per second—a canter. Wildebeests’ is 5.1 meters per second.
Elite human runners, however, can sustain speeds up to 6.5 meters per second. Even run-of-the-mill joggers typically do between 3.2 and 4.2 meters per second, which means they can outrun dogs at distances greater than two kilometers.
Our “sustainable distance” is also hard to beat. African hunting dogs typically travel an average of 10 kilometers a day. Wolves and hyenas tend to go about 14 and 19 kilometers, respectively. In repeated distance runs, horses can cover about 20 kilometers a day. Vast throngs of human runners, by comparison, routinely run 42.2-kilometer marathons in just a few hours, and each year tens of thousands of people complete ultra-marathons of 100 kilometers and longer. (A few animals can match that under special circumstances. Huskies can trot up to 100 kilometers in Arctic conditions when forced to by people. But in warmer climes—no way.)
Given all this, you might wonder why it took so long for a human to win the Man vs. Horse Marathon. For one thing, the world’s top runners rarely compete in oddball races in rural Wales. And the 22-mile run (the Welsh race is shorter than the standard 26.2-mile marathon) through a damp, shady landscape doesn’t usually heat-stress horses much, thus largely negating the human runners’ edge. (Not surprisingly, the weather has been notably warm when men prevailed.) Human runners, by the way, have also sometimes won the annual Man Against Horse Race in Prescott, Ariz., in which contestants clamber up and down a mountain on 50 miles of rocky trails.
The article proceeds with an evolutionary explanation for our unique excellence in distance running.
- האיחוד בחידוד, פרשת נשא תשע”ב, גליון ר”י שנה שישית, דף האחרון [↩]