A Ring To Bind Them

We once argued that

there is actually no normative halachic objection to, or even custom against, a man directly giving his inamorata an engagement (or any other sort of) ring

But as commenters Mendel and Shalom Rosenfeld point out, we missed the stringent position of Rav Yosef Eliyahu Henkin and the Lubavitcher Rebbe.

Rav Henkin

וראיתי להעיר כאן על דבר אירושין הנהוגים פה באמעריקא, שהחתן מוסר טבעת או חפץ אחר להכלה, וידוע שהוא נותן זה לשם קנין אישות. וכך שם הטבעת טבעת של אירושין, ואמנם כשנותן לה בלי עדים ודאי שאין זה קידושין, אף שיש לדון בזה מדין סבלונות, דתליא במנהג המקום, ועל כל פנים כשנותן לה בפני עדים, אף שלא אמר לה כלום, הרי כשמדבר עמה על עסק קדושין אין צריך אמירה, ובודאי יש כאן דבור על דבר ארושין בתחלה, וזהו ממש אירושין שבימי הגמרא, וצריך גט כשחוזרין בהן. ומה שבמדינות האשכנזים אין נותנין גט כשחוזרין משידוכין היינו טעמא, שהשידוך נגמר על ידי קנין סודר שאין בה כח קדושין וגם הכתב תנאים אינו בא על חיוב הנשואין, אלא על חיוב הקנס וכן הקנין סודר גם מוכח מתוכו שאינו לקדושין, או שהקדושין יחולו לאחר זמן, שהרי כתוב שם שהחתן יקח את הכלה בזמן מיוחד בחופה וקדושין, אלמא שאין עכשיו קדושין, וגם מנהג דורות הקודמים שהתנאים היו נכתבים על שם המחותנים ובאי כח ולא על שם החתן והכלה, והבטחת האבות שישאו הבנים זה את זה ודאי אין בזה קדושין, ואפילו הכי אנשי מעשה נזהרו מאד שלא לחזור מתנאים, ומרגלא בפיהם כי מוטב להתגרש אחר כך –
אבל באירושין של כאן, והם הם הנהוגים בכמה מדינות הספרדים שאין להם גמר שידוך על ידי קנין סודר או שטר תנאי על הקנס, אלא על ידי טבעת אירושין אפילו בלי אמירה כיון שכונתו לקנותה בזה, וידועה כונתו לה, אם יש עדים הרי זהו קדושין ממש, וצריך גט אחר זה.
ובהיותי במדינות הספרדים שבקוקז וחקרתי היטב אחר מנהגם בזה ונתברר לי שנותנים לכונת קנין אישות, וגם נודע לי שלפנים היו מסדרים גיטין בזמן שקרה מקרה חזרה ביניהם, אלא שמאז החלו האשכנזים לבוא שמה בתור אורחים, ואינם בקיאים בשפתם וכונתם, אלא אומרים להם בלשון הקודש שעשו שידוך, וחפצים לחזור, מאז החלו באיזה מקרים להקל בזה בלי דעת הענין וצווחתי על זה בכרוכיא, והצעתי הדברים לפני הגאון ר’ מלכיאל מלאמזא זצ”ל, והגר”ח מבריסק זצ”ל ועוד רבים ששל”ח, ושחיים אתנו היו’ והצריכו גט, ואפילו בספיקות החמירו, ועיין בית יוסף סימן מ”ה בשם תשובת הרשב”א סימן אקפ”א, ממש כהאי גוונא, ופסק דהוי קדושין.
ואיזה מחכמיהם דנו לפני להקל בזה מפני שנהגו שלא להצריך גט, והוי כמתנים שלא תצטרך גט, אבל כבר כתבתי שתנאי כזה הוא מתנה על מה שכתוב בתורה, כי כל המקדש והנושא אשה אין צריך שיחשוב שיצטרך גט, כי זהו דין שהטילה תורה עליו, וכהאי גוונא בשאר דיני אישות, ועל כן אפילו יתנה בפירוש הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, כל שאינו כפי חיובי ודיני אישות שבתורה. –
ויש שאמר לי שכונתם בזה הקנין שיתחייבו בקדושין, ולא שזהו גופו קידושין הוה, ואמנם לענ”ד החיוב על הקדושין זה גופו ענין קדושין הוא אם נעשה בקנין המועיל לקדושין, דכל קדושין הם התחלת הקנין כלשון הגמרא כסף שאינו גומר (קדושין ה) ומה שלא נתקדשה אחת מבנות שאול לדוד על ידי הריגת גלית, שם לא התנה שאול עם אדם, אלא הקהל הם שחייבו בכך את המלך ליתן בתו לאיש שעל ידו יושע ישראל, ועל כן לא נתקדשה מיכל לו עד מאה ערלות פלשתים, ודנו אז בזה אם דעתו אמלוה או אפרוטה, (סנהדריו יט:) אבל אם שאול עצמו היה מתנה בכך, היתה מקודשת תיכף מהריגת גלית וכן אם היתה מתנה אחר כך עמו שבהריגת פלישתים תתקדש לא היה צריך להבאת הערלות, כי דמי לשחוק לפני רקוד לפני שבפעולה גופה מקודשת (קדושין סג.). ועיין קדושין תוספות ד”ה ל”א בשם הר”ר עזריאל, שלא ידבר עם אשה בעניני גיטין וקדושין, מי שאינו יודע בטיב דיטין וקדושין, שהוא יחשוב שאינה מקודשת ובאמת היא מקודשת. וקשה הרי קדושין צריך כונת קנין, ואם באינו יודע היאך תתקדש. ובע”כ כהאי גוונא שהוא רוצה לקנותה אלא (שאי’) [לכאורה הכוונה “שאינו יודע”, או “שאינו רוצה”] שצריכה גט, אפילו הכי בעיא גט כנ”ל.
גם אין לנו לבדות מלבנו כונות חדשות שלא פירשו, וכיון שיודעין אנו שכונתם לקשור אישות לא מצינו קישור אישות אחר, שאינו קדושין, וכבר הבאנו ראיה מגמרא דקדושין ו’., דלא מסופק בכל הני לישני שאינם מתקנת חכמינו ז”ל ומלשון הרגיל של בני אדם, כגון עזרתי צלעתי סגורתי כו’ אלא או לקידושין או למלאכה, הא כל שאינו מכוין למלאכה, הנה כל קישורי אישות קדושין הם, וכן אין לומר דהוי קדושין לאחר זמן כיון שלא הזכיר בכך, ולא דמי להא דאנשי אלכסנדריא (בבא מציעא ק”ד) דשם הי’ כתוב כן בשטרי כתובותיהם. וכן אין לנו לחדש כוונת של תנאי שלא תצטרך גט, ובכלל אין שייך ראיה מהמנהג אם הוא מילתא דלא שכיחא, וגם הרבה פעמים אין עדים באותה שעה, על כן התירו, אבל אם יש עדים לפנינו אין מקום בזה להתיר.1

Although Rav Henkin’s stance – “since we know that their intention is for a conjugal tie, we do not find any conjugal tie other than kidushin” – must be considered within the broader context of his famous singular attitude toward marriage, that any relationship (including civil marriage and marriages solemnized by Reform and Conservative clergy) with the social character of marriage is halachically considered marriage, regardless of the parties interest in or understanding of the precise religious formalities, and I do not believe that this view is generally accepted, it must be conceded that the lenient halachic consensus regarding non-halachically solemnized marriage generally focuses on situations of בדיעבד and even שעת הדחק, and it can certainly be argued that לכתחילה one should avoid any such possibility of קידושין and a fiancé should therefore refrain from directly handing an engagement ring to his fiancée.

Rav Henkin’s stance was challenged in a responsum written to him by Rav Yehudah Zerahiah Segal, who begins by noting that Rav Henkin’s extreme stringency stands in contradistinction to the rabbinic consensus in Israel, which takes the lenient position for granted. But while he reiterates this basic point throughout his discussion, he also repeatedly concedes the basic point that any gift (including watches and chains) given by a fiancé to his fiancée can trigger the requirement of a גט, and careful investigation, involving interrogation of the couple themselves, as well as any bystanders, is necessary. He concedes that a גט is often required, and his contention is merely with Rav Henkin’s sweeping insistence that one is always required, which he deems needlessly overbroad. He is particularly stringent with regard to rings, but only stoneless ones, which create a presumption of קידושין since they are customarily used to perform קידושין; rings with stones are equivalent to other gifts. He is very skeptical of Rav Henkin’s assertion that an obligation to marry in the future is tantamount to קידושין, “for since they do not desire a קנין, how can he be קונה against his will, and קידושין such as these do not take effect”:

ראה ראיתי ספרו הנודע “פירושי איברא”, והנה הנני לתפוס נקודה אשר כאן באה”ק פשיטא להרבנים להקל וכת”ר כנראה החמיר בה מאד.
בדף 108 סעיף י”ג באירוסין בטבעת, שברור לכת”ר בכל גוונא שזה קידושין. ויש להאריך מעט ואבאר הדברים בעז”ה.
מארצות המזרח הנה פשיטא לן מילתא דבמקומות שיש מקדשים הרי אם ניתנים אפילו סתמא זהו קידושין ממש, אף שלא דברו מאומה, וזו אינה צריכה לפנים.
אבל בארצותינו שלא נהגו לקדש אלא תחת החופה ממילא נחוץ לחקור את הזוג אם כוונתם היתה לעשות קנין אישות, דאז אף על פי שלא דברו מאומה ואף אם לא היו עסוקין באותו ענין ואין העדים מבינים כלום מכל מקום כיון שראו את עצם המעשה סגי כדי לעשות קידושין כפסק הרמ”א (אה”ע סימן כ”ז סעיף ג’), ואם הזוג אומרים שלא כיוונו בנתינה זו אלא לשם מתנה ולא מרגישים שום קשר בנתינה זו, אף על פי דעצם אסיפתם היתה לקשר (הנקרא “תנאים” וכדומה חגיגות ממין זה וכיוצא הנהוג בכל אתר שמתכנסים לברך את הזוג לרגלי הקשר), הרי אין ממה לעשות קידושין, הגם שכינוסם לשם קשר כיון שאין נתינה לשם קנין. והנה לחינם החמיר כת”ר להצריך גט בכל אירוסין ממין זה, כי אחרי החקירה יבורר כל פרט אם הנתינה לשם קנינים או לשם מתנה בעלמא. והא ראיה שהם מדגישים שהטבעת של אירוסין תהיה עם אבן (מקור הענין נובע משום שטבעת קידושין צריכה להיות בלי אבן, ואם קידשה ממש הוו רק ספק קידושין כפסק הרמ”א באה”ע סימן ל”א סעיף ב’ ועי”ש בבית שמואל מהרשב”ץ דחייש לקידושין).
כאן באה”ק נהגנו לחקור את הזוגות גם אצל אשכנזים וגם אצל ספרדים על כל מתנה מהחתן טבעת עם אבן או שעון או שרשרת וכדומה (והיו מקרים רבים שהצרכנו גיטין כשכוונו לקידושין או לקניני אישות) מה כוונו אם למתנה אי לקנינים (בטבעת בלי אבן מצריכים גט כי מוכחא מילתא ואינם מאמינים להם שלא כיוונו לקידושין) ואין מצריכים גט בכל גוונא כדעת כ”ת.
ומה שדן כ”ת שהתחייבות לקידושין בעתיד זה כבר קנין אישות זה פלא מאד, כי כיון שאינם רוצים לקנין איך יקנה בעל כרחו, והרי אין קידושין כאלו תופסין, … אלא דברור דצריך לחקור כנהוג אצלינו כאן באה”ק ולא לבדות סתם (עיין בספר עמוד 110) ואם באמת לא עלה על דעתם קנינים ולא שמעו מהם או ראו אותות של סימני לקנינים (דאז לא נאמנים כפסק הרמ”א אה”ע כז:ב) אין לחוש.
והחקירה נעשית אצלינו בישוב דעת ובמתינות רבה, ולרוב מצרפים שלש רבנים והו”ל בית דין בזה. ועיקר הדגש על החקירה לא מה כיוונו באותה מסיבה, אלא מה כיוונו באותה נתינה של השעון, טבעת עם אבן. ועובדא הוה והצריכו גט לשעון וכן עובדא היה בשרשרת והצריכו גט. (בבירור נצרכים גביית עדות מהנוכחים נוסף לבני הזוג).
אשר כתב כ”ת שאם מתנה שלא תצטרך גט הו”ל מתנה על מה שכתוב בתורה, אמת היה אם אומר שרוצה קידושין אלא דלא תצטרך גט, אבל באומר לא בלשון תנאי אלא באופן שבקידושין אלה לא יהיה קשר המצריך גט, הרי אין התנאי על הגט אלא על הקשר, שאיני רוצה באישות כלל רוצה לומר, ואין זה ברור לדון כמתנה על מה שכתוב בתורה, …
והרב הגרי”מ טולידאנו אמר לי כמה פעמים כששאלתי ממנו למעשה שאם אין הזוג מודה בכוונת קנין אפילו ביוצאי עירק שנהגו שם רובם ככולם לקדש בטבעת (ואף עם אבן לפעמים) אין לתפוס דשתיקה היה כדיבור הרי את כו’ ואין לחשוש שמסתמא כיוונו לקנינים, כי הכא הרי יודעים הכל שניתן לבטל קשר זה וממילא אינם מכונים לקשור עצמם זה לזה לפי המקום כאן יותר, ויש להאמינם אם מודים כדאמרן שלא נתכוונו לקשר, ולא נמצא שמץ הכחשה מעדים וכדומה שיעידו על רמז מצד החתן או כו’.2

According to this view, one can argue that ideally no gift should be given by a fiancé directly to his fiancée (at least in the context of the formalization and celebration of an engagement), but there is no need to be more stringent about a ring with a stone than about other gifts.

The Rebbe

The Rebbe also adamantly opposed, for “understandable reasons”, the gift of a ring to a fiancée before the wedding, as it can lead to a “great stumbling block”, as it resembles the ring the groom gives the bride under the חופה. [It is not entirely clear whether he distinguishes between a gift given directly by the fiancé and one given indirectly.]:

מטעמים מובנים כדאי לדעתי שבמתנות לכלה לפני הקידושין לא תהיה טבעת (וכדאי לפרסם בשמי או שלא בשמי), ובלבד שיתקבל.3

וואס מ’האט שוין וועגן דעם אמאל געשטורעמט … אז היתכן דער חתן זאל געבן דער כלה א פינגערל – דאס קען דאך ברענגען צו א מכשול גדול, מצד דעם וואס דאס איז בדומה צו דעם פינגערל וואס דער חתן גיט די כלה אונטער דער חופה …4

  1. פירושי איברא סימן ה’ אותיות יג-טו, עמודים 108-10 – קשר []
  2. צמח יהודה (סגל) סימן ט”ז []
  3. לקוטי שיחות י”ט (ספר חמישי – כרך חמישי [דברים]) עמוד 510 []
  4. שיחות קודש (תשמ”א חלק ב’) עמוד 512 []

If They Are Not Prophets, They Are the Sons Of Prophets

daughtersintheparsha writes:

I’ll Assume They are Ignorant….

though if you are old enough to get married, and old enough to propose, learn some Halachos.

Maybe I’m wrong, in which case, I am humbled. …

But this newest thing I noticed on onlysimchas, is proposing with ring! Which to begin with really makes sense. But I hope hope hope these new fiances are not putting it on or even handing it to the girl with the proposal – because as far as I know, kiddushin is with a ring. And you are then in theory, married. So normally you don’t give the engagement ring directly to the girl.

Do you young people know that?? Or in the onlysimchas pictures with the girls flashing their rings, are the friends snappping the pics also the one who was the go between?

There is really no basis for charging “them” with ignorance, as there is actually no normative halachic objection to, or even custom against, a man directly giving his inamorata an engagement (or any other sort of) ring – and to the extent that there is a concern that a gift may constitute קידושין, or indicate prior קידושין, no special significance attaches to rings. Here’s the relevant sugya:

איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבה חוששין לסבלונות
אמר רבה ומותבינן אשמעתין אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת
אמר ליה אביי התם כדקתני טעמא שמחמת קידושין הראשונים שלח
איכא דאמרי אמר רבה מנא אמינא לה כדקתני טעמא שמחמת קידושין הראשונים שלח הכא הוא דטעי הא בעלמא הוו קידושין
ואביי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בעלמא דלא נחית לתורת קידושין כלל אלא אפילו הכא דנחית לתורת קידושין אימא הוו קידושין קא משמע לן
מאי הוי עלה אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן
מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קא משמע לן1

While there is considerable dispute about the interpretation and implications of this sugya among the rishonim and early aharonim, as a matter of normative halachah, gifts given during an engagement in our society do not create any possibility of kidushin:

מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אף על פי שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקידושין (אף על פי שלא שלח הסבלונות בעדים) ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות בתחלה ואחר כך מקדשין (אף על פי שלפעמים שולחים דרך מקרה אחר קדושין הואיל ואין מקפידין בכך) וראו סבלונות אין חוששין לה ורש”י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין: …2

Rema does mention a responsum of his great teacher Rav Shalom Shachna that distinguished between סבלונות sent via emissary and those handed directly by the fiancé to his fiancée, but he himself rejects this distinction:

ומשמע מדברי הרשב”א סימן אלף ק”פ וקפ”ט דאין חילוק בין שולח סבלונות לבין נתן לה החתן הסבלונות בעצמו וכן משמע מדברי הר”ן פרק ב’ דקידושין (כב.) ודלא כדברי הגאון מוהר”ש זצוק”ל בתשובה בענין הסבלונות שחילק בהכי:3

[הגה”ה] ויש אומרים שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו וכן עיקר ודלא כיש מי שמחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין4

While there are several sources in the later aharonim that invoke the possibility that gifts given by a fiancé to his fiancée may trigger a requirement for a get, particularly if they are given directly, without an intermediary,

  • this is generally not presented as normative halachah,
  • it is generally not the basis for an exhortation against such direct gift giving, but merely a proposed justification for the famous but mysterious custom (among “most of the world”, and particularly the pious) to insist upon going through with the marriage and then divorcing, rather than breaking the engagement,
  • and in any event, there is no distinction made between rings and other gifts.

שם אריה

ואגב אכתוב למע”כ מה שהיה קשה בעיני מכבר. מה שרוב העולם יראים ומחמירים מאד שלא לנתק קשר השידוך. אף במקום שהוא על פי דין כידוע. וביותר אצל אנשים יראים ושלמים. ואין רוח חכמים נוחה מזה לקרוע תנאים ולבטלם. ומתאמצים בכל עוז שלא לבטל השידוך. ומרגלא בפומיה דאינשי לומר מוטב שיקרוע קלף ואל יקרעו נייר. (כי הגיטין היו נכתבים על קלף עיין תשובת מהרמ”ל) ומה טעם יש בזה. כי נסתרות לא ידעתי.
אך אחר כך עלה בלבי כי אפשר חוששין לחומרא דסבלונות שהאריכו בזה הפוסקים. עיין בסימן מ”ה בזה באריכות בלשונות הפוסקים ושם בסעיף ב’ מביא הרמ”א בשם תרומת הדשן להחמיר אפילו במקום דמסבלי והדר מקדשי. והרמ”א מתיר כשאין החתן אומר שנתן לשם קדושין וכתב דכן מעשים בכל יום דחוזרים בשדוכים ולא נהגו להצריכה גט. ושם בסעיף א’ מביא בשם הגאון ר’ שכנא שמחמיר כשנותן החתן בעצמו לידה וחולק עליו. וע”ש בחלקת מחוקק ס”ק י”א. וגם בתשובת מ”ב סימן ט”ז מביא גם כן תשובת הגר”ש להחמיר בסבלונות. רק שכתב שאף שכל גדולי הדור היו תלמידיו ולא חששו לדבריו. ופוק חזי מה עמא דבר ע”ש באריכות.
ובידי יש כתב יד העתקה משני פסקים של הגאון ר’ שכנא שבאו לידי מהרה”ג המנוח מוה’ מדרכי מרגליות מסטנאב. ועל פסק אחד יש השגות והגהות הרמ”א ז”ל והוא הפסק שמזכיר רמ”א בסימן מ”ה ושם היה המעשה שנתן בעצמו לידה כמו”ש הרמ”א אבל בפסק השני ניתנו על ידי אמו הסבלונות ועם כל זה החמיר מאד להצריכה גט וגוזר בגזירות וארורים ושמתות אשר תסמר שערות ראש אדם. ובסוף סיים וז”ל וגם בגליל שאני משועבד להם זמן מה נתתי להכריז קרוב לחצי שנה שיזהרו בסבלונות ואם לא יפטרו בגט כשר וכמה חתונים שרצו לחזור בהם. ומתוך כך שבו לאהליהם לשלום. ואף כי חלילה וחלילה לערער ולהרהר אחרי הכרעת רמ”א ושאר פוסקים. מכל מקום לא רחוק הוא לומר כי מזה יצא מה שמחמירים ויראים לנתק קשר שידוכין מטעם חשש המחמירים בסבלונות. ואפשר עוד מזמנו של הגאון ר’ שכנא היו כמה אנשים חוששין לדבריו ויראים מגזירותיו. לכן היו נמנעים מזה. ומזה יצא ונתפשט הדבר עד היום הזה. שיראים וחוששים לבטל שידוכים. ולכן אומרים כי יותר טוב לגרש כנ”ל:5

שו”ת הד”ר

והנה העולם אומרים דטוב יותר לקרוע גט מתנאים ומצאתי דמיון לזה במאמרם ז”ל שהקב”ה צינן את הזכר של לויתן והרג את הנקיבה ועם כל זה חיברם היוצר מתחלה
וראיתי לגדול אחד שאמר דהעולם חוששין לסבלונות משום חשש קידושין. …6

The truth is that there is one source, the טעמי המנהגים, that does seem to consider the concern for קידושין normative, and does base upon it an admonition against direct gift giving by a fiancé to his fiancée, but my impression is that this work is hardly authoritative (and as we shall see, even Rav Gavriel Zinner who cites this passage’s objection to direct gift giving dismisses its rationale out of hand):

טעמי המנהגים

ומה שאומרים העולם שיותר נכון שיתגרשו אחר החתונה משיתפרקו התנאים, הוא על פי מה שאמרו ז”ל .. חוששין לסבלונות, …
ועיין בית יוסף סימן מ”ה בשם מהרי”ק, שלכך נהגו הקדמונים שלא תקבל הסבלונות הכלה עצמה, כי היכי דלא ליהוי קידושין, ע”ש. …
ורע עלי המעשה שנתחדש כעת שהחתן נותן בעצמו המתנה לכלה.7

In any event, the rooting of the custom in a concern for סבלונות is difficult to understand; if that is the problem, just write the get without bothering with the marriage!

Rav Gavriel Zinner notes an additional anecdotal source for this mysterious custom:

וראה בספר יבין שמועה בקונטרוס זכרון אליעזר פ”א דבתו של הגאון בעל שמן רוקח זצ”ל היתה מאורסת לתלמיד חכם גדול ה”ה הג”ר אברהם אבלי זצ”ל אב”ד קאשוי, ולאחר התנאים רצתה לבטל השידוך מפני שהיה בטלן גדול ואמר לה אביה שלא תעשה את הדבר החמור הזה בישראל לבייש תלמיד חכם גדול ואם אינה חפצה בחתן הזה בשום אופן אז יותר טוב לכתוב גט מלבטל תנאים, וכן היה כי הגר”א אבלי נשאה ואחר שבעת ימי המשתה כתב לה ספר כריתות ונישאת להג”ר אהרן פריעד זצ”ל אב”ד בעסרעמין.8

[I am somewhat perplexed by this anecdote; was the “great talmid hacham” and “gaon” R. Abele actually also a “great batlan”? Or was this merely an overly critical, girlish, unfair misjudgment of a great man?]
R. Zinner admits to being baffled by the custom, and offers a rather rationalistic, patriarchal interpretation of the Rabbinic exhortations toward going through with the marriage – they were merely intended to impress upon people the gravity of breaching a promise to marry:

ולא זכיתי להבין פסק זה שעדיף לגרש מאשר לבטל את התנאים לפני החתונה, שהרי אם רוצה הנשואין רק כדי לגרש יש מחלוקת הפוסקים אם רשאי לעשות כן, דדעת השלחן ערוך אה”ע סימן ב:י וקיט:א דמותר לישא ודעתו לגרשה בתנאי שהודיע לה מראש, אך בערוך השלחן שם מביא בשם הראב”ד וים של שלמה יבמות פרק ד’ סימן ו’ דאסור לעשות כן משום איסור אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח עליך (משלי ג:כט) ולמה יכניס עצמו בין ההרים הגדולים ועוד להוציא הוצאות לצורך הנשואין וצורך גט הלא התורה חסה על ממונם של ישראל וצ”ע.
ובפשטות הכוונה שכונת הגדולים לאיים ולחזק הדבר שלא יקל באנשים לעשות כן לבטל שידוך.9

We do find, in the context of משלוח מנות, a general concern against a man giving a gift to an unmarried woman, at least in part due to a concern for קידושין:

רמ”א

ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות ואשה תשלח כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש אבל לא בהיפך שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש:10

מגן אברהם

ספק קידושין. פירוש שיאמרו שזהו סבלונות וחוששין לקידושין אבל במתנות לאביונים הוי מעות וליכא למיחש לסבלונות וגם ליכא למיחש שקדשה במעות הללו שהרי צריך שיאמר בפני ב’ עדים הרי את מקודשת:11

לבושי שרד

וחוששין לקדושין. דנתבאר באה”ע דאיכא למאן דאמר שאם שלח לה סבלונות חוששין לקדושין דאף על גב דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין מכל מקום כיון דאין דרך לשלוח סבלונות אלא אחר הקדושין חיישינן שמא קידשה כבר בפני עדים ואינם לפנינו:12

מחצית השקל

ספק קידושין כו’ דמאי דאמרינן בקדושין חוששין לסבלונות יש מחלוקת בין רש”י לר”ח. אי הפירוש שחוששין שעל ידי הסבלונות מקדשה ואם כן בעינן שישלח הסבלונות על ידי עדים דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין. או הפירוש דחוששין מדשלח סבלונות ודאי קדשה קודם לכן13

But once again, this obviously has nothing to do with rings.

R. Zinner himself does admonish against direct gift giving, but merely out of a pious concern for modesty; he does not single out rings, and specifically rejects any possible concern for קידושין (although the טעמי המנהגים that he references in support of his position is explicitly motivated by a concern for קידושין, as above):

כשהתחן נותן מתנה להכלה או הכלה להחתן, יש ליזהר שלא יתנו מיד ליד.

שהרי יש עקולי ופשורי [בדין סבלונות] דאף שנותן בעצמו ליכא חשש משום קידושין כיון שכולי עלמא יודעין ונתפשט כן לשלוח מתנות הכלה עיי”ש, אכן מדין צניעות יש להנהיג כן וכמ”ש בשו”ת הרא”ש סימן י”ז דאורחא דמילתא שהחתן שולח מתנות ולא לתתו מידו לידה, ומשום הכי מזכירין התלמוד בכל מקום לשון שליחות השולח סבלונות. ועוד איתא באשל אברהם מבוטשאטש אה”ע כא:ה שהושטה מידה לידה יש ליזהר בכל אשה, וכ”כ ערוך השלחן סעיף ז’. וסיים כללו של דבר השם ארחותיו ומעגלותיו לא יכשל לעולם, ואשר לא ישים אל לבו יפול ברשות היצר הרע כי חזק הוא ממנו ע”כ, וכ”כ טעמי המנהגים אות תתקל”ח לבטל המנהג שהחתן נותן בעצמו מתנה לכלה.14

  1. קידושין נ: – קשר []
  2. שלחן ערוך אה”ע ריש סימן מ”ה []
  3. דרכי משה שם []
  4. הגהת הרמ”א שם סעיף א []
  5. שו”ת שם אריה אה”ע סוף סימן קי”ג – קשר, הובא באוצר הפוסקים אה”ע סימן נ’ ס”ק ל”ה אות ב’‏, ובנטעי גבריאל, שידוכים ותנאים פרק מ”א הערה ז’ עמוד תיד – קשר []
  6. שו”ת הד”ר (חלק שני מספר הלולא דרבי) סוף סימן י”ט – קשר, הובא בנטעי גבריאל שם עמוד תטו []
  7. טעמי המנהגים (עניני אישות) קונטרס אחרון אות תתקלח עמוד ת’ – קשר []
  8. שם []
  9. שם סוף הערה ז’ עמוד תטז []
  10. רמ”א או”ח סוף סימן תרצ”ה []
  11. מגן אברהם שם []
  12. לבושי שרד שם []
  13. מחצית השקל שם []
  14. נטעי גבריאל שם פרק מ”ג אות י”ג והערה ט”ז עמודים תמה-מו – קשר []

Changing Places

קיבלתי עונש קצת מוגזם
שפטו אותי למוות.
ישבתי על כיסא חשמל
נפרדתי מהפרייבט.

לו יכולתי לפחות
להחליף ת’כיסאות,
כי אומרים בדרך כלל
משנה מקום משנה מזל.

The emphasized phrase, from Poogy / Kaveret’s smash hit Yo Ya (lyrics, YouTube, previous discussion on this blog), has apparently become a sufficiently well-known apothegm to be included in the song’s list of punch lines, along with Biblical verses (טובים השנים מן האחד, ראה דרכיה וחכם) and other common cliches (יש סוף לכל דבר). I recently discovered, however, that the legendary Rav Shmuel Ashkenazi has noted that the origins of this precise phrase are rather murky but apparently relatively recent:

פתגם זה, בלשון זו, השגור בפי רבים, אינו בשני התלמודים, בבלי וירושלמי, ולא במדרשים. אף לא בספרי הראשונים. הוא מופיע רק בדורות האחרונים.

נצטט כמה מובאות, בסדר כרונולוגי:

  • ר’ נפתלי סופר [תקעט-תרנט]: … ואיך עלה על לבו (של לוט) לילך לסדום … ויל”פ הכונה, שאם לא היה ללוט במה לפרנס, לא היה עליו עונש, כמו שמצינו בגמרא: משנה מקום משנה מזל — (בית אפרים, דרוש ח, פרסבורג תרלב, דף יט ע”ד).
  • ר’ מיכאל גולדברגר [תקפט-תרסב]: לפי שאם מזל לישראל, אם אדם יושב בבית ומצליח, אל ישנה מקומו, כי יש מזל למקום ולבית. וכדאמרי: משנה מקום משנה מזל (דרשות וחדושי רמ”ג, פרשת משפטים, וואץ תרצב, עמוד קלג).
  • ר’ אריה נחום לובצקי: א. — ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ולכן נתעוררו ללכת מכאן, כי משנה מקום משנה מזל — (נחל קדומים, ח”א פרשת נח, פיעטרקוב תרצא, ס”ע מח). ב. וכמו שאמרו, משנה מקום משנה מזל … וגם זה תקנתא דמשנה מקום, דכן אמרו חז”ל: משנה מקום משנה מזל (פרשת מקץ, ס”ע קסד – ר”ע קסה).
  • ר’ אהרן לוין [תרמ-תשא]: כי ההצלחה הטבעית, או כמו שיקראו אותה: הצלחה מפאת המזל, תלויה לפעמים במקום. כי במקום הזה יצליח האדם ויעשה חיל, וכאשר יבוא אל מקום אחר, תפנה ההצלחה עורף, אחרי אשר המזל משתנה ממקום למקום, וכמו ששגור בפי כל הפתגם: משנה מקום משנה מזל (הדרש והעיון, חלק ד [במדבר], מאמר סא, בילגורייא תרצט, עמ’ קיט).
  • ר’ יוסף יצחק שניאורסון [תרמ-תשי]: מספר, כשיצאו מחרקוב, אמר הוד כ”ק אאזמו”ר הרה”ק מוהר”ש לבעל העגלה: משנה מקום משנה מזל — (ספר השיחות בלשון הקודש, כרך ג’, תשד-תשה, ברוקלין תשנב, דף קלג סע”ב – קלד רע”א).
  • ובפי חתנו, ר’ מנחם מנדל שניאורסון, היה פתגמנו שגור הרבה, ולא נביא אלא שלש מאגרותיו בקיץ תשיג (אייר. סיון. תמוז. אלול): א. בנועם קבלתי מכתבו מכג אייר, בו מודיע שכבר עברו לגמרי לדירה החדשה, ויה”ר מהשי”ת, שיהיה משנה מקום משנה מזל לטוב, בגו”ר גם יחד (אגרות קודש, כרך ז [תשיג], אגרת ב’קלה, מיום יח סיון תשיג, ברוקלין תשמח, עמ’ רעו). ב. ולרגלי הודעתו שעברו לדירה חדשה, הנה יה”ר מהשי”ת שיהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה — (אגרת ב’קעב, מיום כ תמוז תשיג, עמ’ שטו). ג. ויה”ר מהשי”ת, שהעתקתם לדירה חדשה הנה יהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה, בגשמיות וברוחניות גם יחד (אגרת ב’ריד, מיום א דראש חודש אלול תשיג, עמ’ שנד).1

R. Ashkenazi proceeds to cite various appearances of the basic idea in Medrashic and Talmudic literature, the most prominent a passage in Bava Mezia:

תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו קונה אדון לעצמו מאי היא איכא דאמרי תולה נכסיו בנכרי איכא דאמרי הכותב נכסיו לבניו בחייו איכא דאמרי דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא:2

The question of the normativity of this maxim arises in the context of a dispute over a husband’s right to compel his wife to emigrate with him due to his inability to make a living in their current place of residence. The תרומת הדשן (as cited in one of the very first posts on this blog, nearly six years ago) takes for granted that the husband is correct, but Maran is skeptical:

[הביא דברי התרומת הדשן, ופקפק:] ואף על פי שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני3

Maran’s contemporary Rav Shmuel de Medina (Rashdam), however, in a classic example of Halachic appeal to authority at its finest, says “Back at you!”, recording his well known testimony to the esteem in which the תרומת הדשן was held by his great teacher, Rav Yosef Taitazak:

ואף על פי שראיתי בדברי מהרר”י קארו נר”ו שכתב שאין דברי בעל תרומת הדשן נראין בעיניו מכל מקום במחילה רבה מעכ”ת אין דבריו נראין בעיני כי מעיד אני עלי שמים וארץ כי דברי בעל תרומת הדשן היו נחשבין בעיני מורי הרב הגדול כמהרר”י טאיטצק זצ”ל כדברי הרא”ש ז”ל כל שאין אני צריך לזה שידוע ומפורסם חכמת תורתו והוא דבר ומי ישיבנו4

Rav Haim Algazi, too, agrees with תרומת הדשן

[הביא מה שפקפק הבית יוסף על דברי הריב”ש, וכתב:] ולא ידעתי למה דהרי מפני טענה כזו יכול לצאת אפילו מארץ ישראל לחוצה לארץ כמ”ש הרמב”ם בפרק ה’ מהלכות מלכים וכל שכן שיכול לכוף אשתו להוליכה מארץ לארץ5

There is also a ruling of Rivash in favor of the wife, although there is considerable controversy over whether he actually disagrees with תרומת הדשן:

ריב”ש

שאלת ראובן נשא אשה בין שהיתה מעירו בין מעיר אחרת בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירה בתוך בני משפחתה ואביה ואמה ואחיה ודחקה לו השעה באותה העיר שנשאה ולא מצא כדי פרנסתו ורצה לצאת משם וללכת אנה ואנה הן למזרח הן למערב ולגור באשר ימצא כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו היוכל להכריח אשתו ללכת עמו מעיר לעיר עד שימצא מבוקשו אם לאו …

תשובה אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק מעיר אל עיר ולהוליכה מדחי אל דחי כמו שנראה שבא השאלה על זה לפי לשונך ובזה לא נסתפק אדם מעולם אבל כשרוצה האיש להעתיק דירתו ממקומו למקום אחר מיוחד לקבוע שם דירתו אם יכול לכוף את אשתו בזה ובאיזה ענין [ועיין שם מה שפלפל בזה]6

מהר”י ן’ לב

איברא שאם זה האיש ראובן … [היה] רוצה להוציא מן העיר לכרך באותו מלכות או ממלכות למלכות לפי שהיה מוצא להרויח מזונותיו באותה המדינה שהיה רוצה ללכת מה שלא היה מרויח באותה המדינה שנשא את אשתו דהדין היה נותן שיכול להוציאה וכמו שכתב הרב רבי ישראל בספר תרומת הדשן … ואף על פי שלכאורה נראה מתוך דברי הרב רבי יצחק בר ששת … שהוא חלוק על דברי בעל תרומת הדשן … מכל מקום יראה עניות דעתי שאין לנו לדחות דברי הרב בעל תרומת הדשן מפני הרב רבי יצחק בר ששת לפי שהרב רבי ישראל ז”ל עקר תשובה היתה על זאת השאלה מאותו ראובן דדחיקא ליה שעתא בההיא מדינה והרב רבי יצחק בר ששת לא על זה בא להשיב אלא מילתא אגב גררא קאמר ולרווחא דמילתא לא רצה לזכות לאותו רבי שמואל מלאיו מטעם דלא איתדר ליה באותו מקום ולא היה לו בו הצלחה כיון שהיה לו טעם יותר מספיק ויותר מרווח שלא יהיה מקום לחולק לחלוק …7

רמ”א

[קאי על דברי הבית יוסף הנ”ל:] ובתשובת ריב”ש סימן פ”א משמע כדברי בית יוסף8

רשד”ם

וגם לע”ד אין לומר שהריב”ש ז”ל חולק בזה אדרבה נראה בעיני שהם הם דברי הר”י בעל תרומת הדשן … שהרי כתב הריב”ש … משמע דדוקא על הספק להוליכה מדחי אל דחי הוא דאינו יכול להוליכה הא אם הדבר נראה לעין שיציאתו מעיר זה למקום זה האחרון טוב מן הראשון ולא יהיה לו הצער כמו שיש לו בזה המקום אשר הוא עומד פשיטא ופשיטא שאפילו הריב”ש ז”ל יודה יודה.9

נתיבות משפט

איברא שמדברי הריב”ש נראה שחולק על דין זה [ועיין שם שהאריך להשיג על דברי מהר”י ן’ לב, ושוב הביא את לשון הריב”ש וכתב:] ועל פי הדברים האלו יש ליישב שאינו חולק על דברי תרומת הדשן דדברי תרומת הדשן הם בבריא לו שבמדינה זו אי אפשר לאדם לחיות כי הם בשיעור גדול מנכסים וכיון שזה נתמוטטו נכסיו אי אפשר לו להתפרנס כאן בשיעור זה אבל במדינה אחרת שרוצה לילך בה איפשר לו לאדם להתפרנס בשיעור כזה ובכה”ג ודאי דכופה אותה לילך עמו שם ואף הריב”ש מודה בזה אבל בנדון של הריב”ש דבעיר הזאת לא איתדר ליה ואינו יודע באיזה עיר יוכל להתפרנס ורוצה לילך מעיר לעיר עד ימצא מקום שיוכל להתפרנס בכה”ג הוא שכתב הריב”ש שאין ספק שאינו יכול לכופה להוליכה מדחי אל דחי על הספק שוב מצאתי למהרשד”ם .. שכתב כדברי יע”ש וכן פסקו מהריב”ל ומהרשד”ם שם הלכה למעשה כדברי [התרומת] הדשן10

חלקת מחוקק ובית שמואל

הריב”ש כתב [שאינו יכול להוליך את אשתו מדחי אל דחי] ונראה דאף בעל תרומת הדשן יודה לזה, כי בעל תרומת הדשן מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם, היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינה אחרת ולקבוע דירתו שם. והריב”ש חולק גם על זה, כנראה בסימן פ”א ובסימן פ”ח שאם היה בברש”ך מקום הנשואין לא היה יכול להוליכה למקום (שהיו רוצים) [שהיה רוצה] לקבוע שם דירה מקום תורה וחכמה, אף שדחקה לו השעה שם בברש”ך כנזכר בשאלה סימן פ”א:11

בית יהודה (עייאש)

[הביא דברי התרומת הדשן, הבית יוסף, הריב”ש, והנתיבות משפט, וכתב:] מכל מקום לענ”ד הקצרה נראה דסברת הריב”ש פשוטה כסברת מרן בית יוסף דבשום ענין לא מהניא טענת המחיה לענין כפייה [ועיין שם שהוכיח כן, ולמעשה העלה:] אמנם הרב בעל נתיבות משפט הביא הרבה מהאחרונים ז”ל דפוסקים כדברי בעל תרומת הדשן מוהריב”ל ז”ל ומהרשד”ם ז”ל ולהם שומעין דהלכה כבתראי:

ואחרי כותבי אותותי אלה שלחתי אחרי ספר חלקת מחוקק … וששתי כעל כל הון שזכיתי לכווין לדעת קדושים ולהעמיד דברי מאור הגולה מרן בית יוסף:12

How does the view that dissents from the תרומת הדשן deal with the aforementioned Talmudic counsel? This question is raised by בית שמואל, who answers that it is merely good advice, but insufficient grounds for compulsion:

ולדעת הריב”ש צריך לומר אף על גב [ד]כבר הזהירו חז”ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו’, אלמא שראוי לצאת ממקומו, לא אמרו חז”ל אלא דרך עצה טובה, אבל אינו יכול (לכופו) [לכופה] על זה:13

באר היטב does not understand this argument, apparently feeling that the implication of the Gemara is that the imperative is rather more serious than mere good advice:

[הביא דברי הבית שמואל, ושוב כתב:] ועיין בבבא מציעא … שלשה צועקין ואין נענין וכו’ מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, ע”ש. אם כן צ”ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר.14

The work דברי נחמיה contains a discussion of the theory (does it operate as exile, granting atonement to the emigrant, or does it effect a שינוי מזל?) and implementation (is changing rooms or domiciles sufficient, or must one move to another city?) of שינוי מקום to alter one’s destiny;15 particularly interesting is his weighing of the opinion of his pious, learned grandmother against the popular custom:

ואף לפי מנהג העולם שמשתמשין בזה קצת בחולה ר”ל וכה”ג. כמדומה שאין חוששין כי אם לשנות הבית (או חדר וכה”ג).

ואם שבאמת פעם אחת שמעתי מזקינתי ז”ל (שהיתה מלומדת וי”ש) קודם מותה שהעולם טועים בזה אלא שינוי מקום היינו שינוי עיר. לא ידעתי זו מנין לה. ואדרבה לפי הנראה הדין עם העולם. …16

Update: Commenter Mendel links to a discussion of the final question discussed in the post, whether moving from house to house within the same city qualifies as שינוי מקום, or only moving to a different city, by Chabad Shliach and Rosh Ha’Yeshivah of Budapest, R. Baruch Oberlander, who notes an extensive analysis of the topic by Rav Bezalel Stern:

משנה מקום – משנה מזל

הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ”ק אדמו”ר זי”ע, וראש הישיבה – בודאפשט, הונגריה

כ”ק אדמו”ר זי”ע נהג לברך את הנכנסים לגור במקום חדש: “משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה”, – זאת היתה הברכה כשהיו עוברים מעיר לעיר (ראה לדוגמא ‘אגרות קודש’ חי”ב עמ’ תיח) וכן כשעברו “לדירתם החדשה” (ראה שם ח”ד עמ’ שיט, ח”ח עמ’ רעו, שטו, שנד ועוד) וידוע גם שזה היה ר”ת ‘מעניין’ שהיה הרבי רושם בקיצור: “ממממל”ו”.

ומקורו ע”פ הנאמר בגמ’ ראש השנה טז, ב: וא”ר יצחק ד’ דברים מקרעין גזר דינו של אדם… וי”א אף שינוי מקום, דכתיב [לך יב, א] ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך, והדר ואעשך לגוי גדול. ועד”ז בבבא מציעא עה, ב: ת”ר שלשה צועקין ואינן נענין, ואלו הן… והקונה אדון לעצמו… איכא דאמרי דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, ע”כ. ועד”ז נמצא בכ”מ. אבל לשון זה ממש (משנה מקום וכו’) נפוץ אבל אינו נמצא בגמרא – כך כותב ה’מכלול המאמרים והפתגמים’.

ולכאורה בכל הנ”ל מדובר בעובר מעיר לעיר אחרת ולא מדירה לדירה באותו עיר.

ולהעיר ממה שהעתיק הרה”ג בצלאל שטערן ז”ל בספרו ‘אהלך באמיתך’ פ”ב הערה ד את מש”כ ה’יוסף אומץ’ (פרנקפורט, דיני נחושים דף 350): “ולכן מזקנים אתבונן, שאותם שדרו בנעוריהם בתי עקתא וכשראו דקיימא להו שעתא בבית ההוא, אע”פ שרבו בני ביתם למעלה, שהיה הבי עקתא קטן מהכילם וכמעט לא מיתדר להו כלל ביה, אעפ”כ נשארו בדירת בית ההוא, ושכרו או קנו להם בית או חדרים אחרים לתשמישם, כדי שלא יצאו מן הבית אשר בו גדלו והצליחו ועשו פרי”. משמע דסבר דגם שינוי מדירה לדירה משנה המזל.

אבל הרב שטערן שם כותב ע”ז: “אמנם עיין בספרי שו”ת בצל החכמה (ח”ג סי’ מב אות א), שם הוכחתי שאין המזל משתנה מבית לבית, ואין המזל תלוי בבית רק בעיר, שהרי דביש ליה בההוא מתא הצריכוהו ללכת למתא אחריתא, ולא סגי לילך לביתא אחריתא בההוא מתא גופא, וע”ש גם אות ב-ה. ומ”מ הדברים שכתב הרב [יוסף אומץ] זצ”ל בנוגע לדירה שייכים שפיר לגבי העיר שהוא דר בה, מכיון שהמזל תלוי בעיר שהוא דר בו כמבואר”.

וראה שם אות ה העתיק את מש”כ בשו”ת דברי נחמיה חאו”ח סי’ מ”ד דלא קיי”ל כי”א בגמ’ ראש השנה הנ”ל דשינוי מקום מקרע גזר דינו של אדם.

ויל”ע בכל הנ”ל, ואין הספרים תח”י.

  1. אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירתא (כרך שני: ירושלים תשע”א) עמודים 673-74 []
  2. בבא מציעא סוף עה: – קשר []
  3. בית יוסף אה”ע סימן ע”ה – קשר []
  4. שו”ת מהרשד”ם אה”ע סימן קנ”ה – קשר []
  5. נתיבות משפט (קושטאנדינה תכ”ט) נתיב כ”ג חלק ח’ עמוד רמ. ד”ה וכתב בעל תרומת הדשן – קשר []
  6. שו”ת ריב”ש סימן פ”א – קשר, ועיין עוד סימן פ”ח – קשר []
  7. שו”ת מהר”י ן’ לב חלק ראשון כלל י”ב סימן ע”ב עמוד מב. – קשר []
  8. דרכי משה שם אות ה’‏ []
  9. רשד”ם שם []
  10. שם []
  11. חלקת מחוקק סימן ע”ה ס”ק ט’, וכן כתב הבית שמואל שם ס”ק ט’‏ []
  12. שו”ת בית יהודה (עייאש: ליוורנו תק”ו) אה”ע סימן ח’ – קשר, ועיין אוצר הפוסקים אה”ע סימן ע”ה ס”ק י”ח באריכות []
  13. בית שמואל שם []
  14. באר היטב שם ס”ק ט’‏ []
  15. שו”ת דברי נחמיה (ווילנא תרכ”ט) או”ח סימנים מג-מה – קשר, ועיין בשו”ת עמודי אש (אייזנשטיין: תשע”א) סימן כ’ אות כ”ב עמוד 395 – קשר, שהאריך לפלפל בדבריו ובסוגיא שלנו בכלל []
  16. שם סימן מ”ה – קשר []