Maskilim – בין דין לדין

More Mocking Of Maharaz

Our previous post considered R. Dr. Meir Hershkowitz’s analysis of Rav Yosef Shaul Nathanson’s savage criticism of Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes; in this post we consider the even more intemperate libel of the man (also noted by R. Dr. Hershkowitz) by the vehement reactionary Rav Akiva Yosef Schlesinger, who urges the religiously serious to shun his Talmudic glosses1:

וכן הוציא אחד בדורינו הגהות על ש”ס כל בעל נפש לא ילמוד תורה משם כי אני יודע ששאלו לרבינו ז”ל למה מפליג כל כך בשבחו בתשובה ענה וגלה הסוד שנודע לו שבחד רגל הוא עם אחר שהזכר רבינו בתשובה בחו”מ ואם לא יקרבהו יהיה גם הוא עם הרשעים ברב תורתו חס ושלום מי יודע מה כשיהיה בסוף על כן עשה כל התפעלות לקרבו
וכן יודע אני מרבינו מאיר א”ש ז”ל אשר אליו כתב הרבה תשובות והוא לא השיב לו ואחרי אשר הטיב חרה לו על שלא חש להשיבו והריץ מכתבים רבים בתלונת אליו. ענה לו בקיצור שאין חפצו לישא וליתן עמו בתורה כי מצא בספרו החכם הזקן חרינער ואם דבר ד’ מאסו חכמה מה להם עכ”ל רבינו מאיר א”ש
והנה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש כלומר מה כור הבחינה לאיש לפי מהללו כלומר לפום מה שהוא מהלל ומשבח אני יודע שרצונו בו אם מהלל תמיד צדיקים יודע אני שהוא ירא שמים וחושק להיות צדיק וכן להיפך2

Mississippi Fred MacDowell’s take:

After a discussion about how terrible it is that works of Torah content are being published in his generation by wicked people, there is the following interesting note .. regarding “one of our contemporaries who wrote notes on the Talmud – all soulful people should not study Torah from it, because I know those who asked Rabbenu z”l why he would write to this individual with praises for him in the text of his responsa, and he told them a secret: this person has one foot chasing after Aher [= ‘Aharon Choriner Rabbiner,’ ie, proto-Reform rabbi Aaron Chorin.], and if he didn’t keep him close he too would join the assembly of the wicked with his scholarship – God forbid – and who knows what the end was? Therefore he put in efforts to draw him close. …
Oh, and is his charge true? Did the Chasam Sofer really write him in a respectful, praising manner only to keep him within the good group? In my opinion: maybe.

Elegant symmetry: R. Dr. Hershkowitz argues that R. Nathanson really had a much higher opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to publicly savage him lest the more traditionally religious be tempted to follow him on his dangerous path, while R. Schlesinger argues that Hasam Sofer really had a much lower opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to flatter him lest he follow in the intolerable footsteps of the Reformers!

R. Schlesinger proceeds with the shocking allegation that he knows of “many specific actions” of Maharaz Hajes that render him unsuitable as a teacher of Torah, or even to be mentioned in the House of Study, “even if he did not speak in the vernacular”:

ומלבד זה אני יודע כמה מעשים פרטיות שלפי מעשים אלו אין ראויי’ ללמוד תורה מפיו ושלא הזכיר שמם בבית המדרש אף שלא היה לועז בלעז.

He concludes with several lines that I do not fully understand, but which seem to include an allegation that Maharaz Hajes permitted – completely unjustifiably – “choir”:

מכל מקום אמרו רבותינו אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום אף שעברה ומינות שאני. מכל מקום אולי לפני מיתה עשה תשובה וקיים כל הפורש ממינות מיית ועל כן אני דן אותו לכף זכות אך על ידי הספרים שלו אני יודע שהייתי מוכרח לפרסם להודיע את האיש ואת שיחו החכם הזקן חרינער ימ”ש וממילא מתיר קאהר בלי שום טעם להתרה מאן דאמר הא שרי דא ומי שכתב הא בספר הכי ראויים ללמוד תורה מפיו

I’m not sure what “choir” means in this context, but Maharaz Hajes is on record as vehemently opposing mixed gender choral singing in the synagogue:

אולם מה שנוהגין בק”ק האמבורג, ובפרט עתה בברלין בבית הכנסת של רפארמער שיהיו אנשים ונשים יחדיו, הנה הזידו לעשות ביד רמה שלא כתורה, … ובפרט העומדים אצלה ושומעים קולה דאסור, ואם אמת באלו הרעפארמער לא נשמע אפילו קול דממה דקה משום אחד מהם, בכל זאת לפי הנשמע נוהגים כי הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר) אין לך פריצות מזה, כמו דקיימא לן (סוטה מח.) זמרין גברין ועניין נשיין פריצותא היא, [ועיין שם שביאר וביסס את האיסור, והעלה:] על כל פנים הנוהגים כן עוברים בכל פעם איסורי תורה, וגם אין יוצאים ידי חובת תפלה.3

An article by “ב. נחמני” implies that Maharaz Hajes was much more sympathetic toward mixed gender choral singing than was Hasam Sofer:

בית הכנסת במרכז נסיונות הרפורמה

במאמרנו על ביהכ”נ כמרכז לחיי הציבור, איננו יכולים להתעלם מאותה מערכה שהתנהלה בדבר צביונם של בתי הכנסת, כאשר פורצי הגדר, הם חלוצי תנועת הריפרומה, שלחו את ידם לחלל את הקודש, ואחד מניסיונותיהם הראשונים היה שינוי סדרי התפילה והכנסת עוגב בבית הכנסת.
ראש הלוחמים, שעמד בראש היהדות הנאמנה במערכה זו, הוא ה”חתם סופר” שטבע את הסיסמא “חדש אסור מן התורה” והוא שעמד כחומה בצורה נגד כל נסיון לשנות את צביונם של בתי הכנסת. באחת מתשובותיו הוא מוכיח שאסור להתקיו בביהכ”נ את ה”אורגל” (עוגב), אחד מסימני ההיכר של הריפורמה מאז ועד עתה, אפילו בביהכ”נ של נשים, ואפילו שאיש נוצרי עומד שם ומנגן, וכן אין להתיר ניגונו על ידי נכרי בשבת. במערכה זו עמדו שכם אחד חכמי אשכנז וספרד וכאשר הופנתה השאלה מעיר פאריז לאחד מגדולי התורה בקרב יהדות ספרד הוא רבי חיים פאלאגי רבה של איזמיר אם יכולים להביא מנגנים בביהכ”נ בתפילה הוא פוסק (בספור לב חיים ת”ב) לאסור בין בשבת בין בחול.
בשעה שהקיסר האוסטרי עמד לבקר בעיר, וראשי הקהילה שערכו לו קבלת פנים ותפילה לשלום המלכות בבית הכנסת, רצו להכניס עוגב וכן מקהלה מעורבת לכבודו, אולם ה”חתם סופר”, ביטל את הצעותיהם ובתשובתו (חו”מ סימן ק”צ) הוא מציין:

“היות היהודים עתידים להכין הכנה דרבה בביהכ”נ בבוא הקיר”ה לגבולם, בשירי הלל והודות לה’ ולהתפלל בשלום המלכות, ומיופי והידור השיר לבא האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב, שואלים הלכה אם נכון לעשות כן בביהכ”נ, והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים, אם אמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה ניבה גדולה, מצות כבוד המלך, ואילו פינו מלא שירה וכו’, לא יספיק להללו על רוב טובותיו, ומי זה אשר יקל בעיניו מצוה גדולה זאת, והחוק מחייב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי להרבות כבודו, אמנם זהו כבודו ורצונו, שלא נעשה דבר המתנגד לדתנו, כי בזה ידוע רוב חסדו וענותו, ואם נעשה היפך דתנו הוא חילול כבודו ח”ו”.

לעומת עמדתם התקיפה של ה”חתם סופר” וממשיכי דרכו לאיסור, נמצאו כאלה שראו אפשרות לדון להיתר. מהר”ץ חיות מציין באחת מתשובותיו:

“ובענין אשר שאלני חכם אחד להחריץ משפטי על עניני בתי כנסיות, אשר נתיסדו זה ערך עשרים שנה בעיר מלוכה וויען, פראג פעסט, ובימינו גם בעיר לעמבערג”,

הוא מפרט את השינויים המוצעים.

“עניין הדרשות בלשון אשכנז וגם לשיר במקהלות שקורין קאהר, ופקחו עין לעשות סדר נכון בעת התפילה, שיהיו הכל עומדים שמה באימה וביראה, במקום המיוחד לעבודה ולשפיכת לב לפני הבורא ומשגיחים שלא ינהגו קלות ראש ושיחה בטלה, יתברך, וגם להרחיק משם כל עניין אשר יכול לגרום ריב ומצה – – -הנה עניין הדרשות בלשון צח, ואנחנו פה מדברים בלהג לשון אין בינה, ומצד זה ראוי להצדיק פעולתם”.4

אולם אף הוא לא נמנה בין המתירים.

But this is highly misleading, and makes a hash out of Maharaz’s careful analysis of his multifaceted query of the legitimacy of various modernizations of traditional synagogue ritual – while he does condone and even approve of some of these (such as sermons in the vernacular, which he points out has ample precedent among the Jews of Spain, Arabia and Italy, and the imposition of “appropriate order” during prayer, which he considers an excellent idea: “in our many sins, we have seen via experience, that the holier a place is, the more frequently is strife found there …”), he quite emphatically and unequivocally forbids others, such as designing the synagogue building in shapes that ape churches, and calling the populace to prayer via bell ringing (a point we shall, בג”ה, revisit in a future post). In particular, the implication of the article that Maharaz Hajes was somehow more tolerant than Hasam Sofer of mixed gender choral singing is patently incorrect – as cited above, he vociferously condemned the practice (as well as the abolition of gender segregation in the first place).
Here’s how R. Yehoshua Ha’Kohen of Volozhin puts it:

אותן ביהכ”נ שבמדינות החפשים … ונהגו מנהג רע שהיו מתאספין בביהכ”נ אנשים ונשים יחדיו, וגם היו הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר), ועיין בשו”ת חת”ם סופר מהגאון ר’ משה סופר ז”ל בחלק ששי תשובה פ”ו, ובספר מנחת קנאות מהגאון ר’ צבי הירש חיות ז”ל שהרעישו שם על מנהג הרע הזה משום דאין לך פריצות גדול מזה, …5

Mocking Maharaz

My friend Eliezer Brodt observes:

One last small point of interest to me in about the Oz Ve-Hador [edition of מגילת תענית] was that they seem to have no problem with the Maharatz Chayes as they quote his piece on the MT [Megilas Ta’anis] word for word with proper attribution. It would seem they argue (as do I) with Rebbetzin Bruriah David who concluded that the Maharatz Chayes was a Maskil.

As Eliezer knows, however (he has mentioned to me his intention to expand upon this question), Rebbetzin David was certainly not the first to class the Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes as a maskil; here’s Rav Yosef Shaul Nathanson’s remarkable excoriation of the man, in which he savagely mocks his glosses to the Talmud:

והנה כעת ראיתי בהגהות שנדפסו בש”ס החדש בווין לאחד מהמשכילים … ותמה אני אם ראוי להעלות כזאת על ספר …
ובאמת כפי הנראה כל הגהותיו עשה אך למען התפאר כי עשה הגהות ולא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו כי יש מהם דברים פשוטים ומאסף כל אחרונים הלזה יקרא הגהות על הש”ס ויש מהם דברים מהבילים וכל איש הישר בעיניו יעשה ד’ ירחם עלינו.
וראיתי בבבא מציעא בדף ג’ תמה למה הקדים דברי רבי לדברי רשב”ג אביו ותמה אני על בקיאותו הנפלא על פי תחבולות ולמה לא נזכר בדברי התוספות דף ד’ שהזכירו זאת:1

R. Dr. Meir Hershkowitz has a fascinating, detailed analysis of this comment of R. Nathanson, toward the beginning which he asserts that “The scholars of the generation related very respectfully to the glosses of the Maharaz”, citing as example Rav Yosef Zecharyah Stern:

חכמי הדור התייחסו בכבוד גדול אל הגהות המהר”ץ. [עיין לדוגמא בדברי הגאון הקרוב לדורנו, מרן ר’ יוסף זכריה שטערן משאוועל, שבספרו זכר יהוסף, חלק א’, על הש”ס, הביא את דברי המהר”ץ בהגהותיו פעמים רבות, ובדף מו: אמר עליו: ודברי פי חכם חן. …]2

R. Dr. Hershkowitz’s broader point may very well be correct, but the oeuvre of the omnivorous R. Stern – who also cites Maharaz Hajes heavily in his תהלוכי האגדות – is a singularly bad data point from which to generalize to the “scholars of the generation”: as discussed here, the man read and cited everyone across the gamut of Jewish scholarship, from Azariah dei Rossi to Naftali Hirz (Hartwig) Wessely; I plan to discuss this further in a future post, בג”ה.

R. Dr. Hershkowitz asserts that this attack of R. Nathanson is uncharacteristic of his generally more respectful attitude toward Maharaz Hajes:

כמו כן עלינו לציין שהזעם הזה של השואל ומשיב הוא בבחינת הוראת שעה, ודעת השואל ומשיב על המהר”ץ נשתנתה לטובה. בהרבה מתשובותיו משתקף יחס של כבוד אל המהר”ץ. גם בהספדו עליו הדגיש, ששבע החכמות כולן יכולות להיות יעילות להבנת התורה3

He therefore assumes that “beyond any doubt, some unique event – or events” must have triggered R. Nathanson’s outburst:

אך מה קרה בעת שהביע את בקרתו החריפה על הגהות המהר”ץ? מה חרי האף הגדול הזה? למעלה מכל ספק שאיזה מאורע – או מאורעות – מיוחד במינו גרם לזה!4

And he concludes by proposing that the particular socio-political-religious conditions of R. Nathanson’s Lvov (Lemberg) and the danger that rabbis erudite in both Torah as well as general culture might prove irresistibly seductive to the populace in general (and yeshivah students in particular!) provoked some of the גדולי הדור, and R. Nathanson in particular, to total war against even inherently “kosher” Haskalah. It was necessary to excoriate Maharaz Hajes, lest he inspire attempts at emulation of his successful synthesis of Torah and Mada – which is a viable path for but a tiny minority of the populace …:

הדרך שאחדים מגדולי הדור בחרו בה, היתה: להלחם בכל האמצעים, על ימין ועל שמאל. כוונתם היתה בהחלט טהורה וזכה, ולפי גודל הסכנה מדדו את דרכי התגובה. יתכן, איפוא, שבכגון זה היתה גם תגובת מרן הגאון בעל השואל ומשיב, בימים האלו. אולי פחד, ששמו של הגאון הצעיר שהצטיין בכל – לפי גילו הצעיר – עלול להשפיע בכוון הפוך על אצילי בני הישיבה בפרט ועל דעת הקהל בכלל. ומכיון שכל נפשו ולבו היו נתונים להתמדה בלימודים ולחשקת התורה, על כן התקיף את המהר”ץ דוקא בשדה התורה, כדי להוקיעו לפני לומדי תורה, שלא יתלהבו ממנו ושלא יחישו ללכת בצעדיו, שרק נועדים למעטים מן המעטים, ורק אחרי ששמע המהר”ץ נתפרסם בעולם יותר ויותר, שנה גם הגאון הזה את יחסו אליו.
בקצור: שיטת הגאון בעל שואל ומשיב היתה בסימן המלחמה של הדור ההוא, כוונתו היתה להצלת האומה, כמו שגם שיטת רבי צבי הירש חיות היתה בסימן המלחמה של הדור ההוא, גם כוונתו היתה להצלת האומה, אלא כל אחד בדרכו ההוא.5

In the second post in this series, we shall, בג”ה, discuss the comments of another fierce reactionary critic of Maharaz Hajes – Rav Akiva Yosef Schlesinger.

שו”ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה (דברי שאול ויוסף דעת) סימן כ”ו ד”ה הנה כעת ראיתי – קשר [↩]
אור המזרח, תשרי תשל”א, כרך כ’ חוברת א’ (ס”ט) עמוד 64 [↩]
שם עמוד 67 [↩]
שם עמוד 68 [↩]
שם בסוף המאמר עמוד 73 [↩]

The Maskil Who Saved the Day

A fascinating and bizarre tale related by Hasam Sofer, from the pre-separation of Church and State days:

An Italian woman compelled her husband (halachically) to grant her a get. She subsequently wanted to marry a Cohen, but naturally, the Italian rabbis unanimously forbade the union. The scoundrel appealed to various non-Jewish authorities, eventually reaching the Austrian cabinet (“the great ministers who sit first in the kingdom – consistorium – in Vienna”), where the experts (“מלומדים”) accepted the Cohen’s argument that the rationale of the Biblical prohibition against a Cohen marrying a divorcée is to avoid degradation to the Cohen – “so-and-so threw her out of his home, and he marries her?!” – but marriage to a woman who has divorced her husband is no degradation, and the extension of the prohibition to this case is just an invented stringency of the Sages, which we should reject. The Kaiser’s endorsement was required, however, and he was reluctant to issue the final ruling without consulting “a scholar of that religion, who is not one of the rabbis”. G-d arranged the presence then in Vienna of “one of the contemporary, modern philosophizing scholars – who has by now died, may his death atone for all his sins – but for his role in this affair may he be remembered for a blessing”, who argued that according to Biblical law there is no possibility whatsoever of the dissolution of a marriage unless the husband no longer desires the wife and she does not find favor in his eyes, but her desires are never sufficient basis for divorce – and the more liberal attitude of the halachah is an invention of the Jewish Sages! Therefore, ממה נפשך: if we rely on the Jewish Sages, she may not marry a Cohen, as they do not distinguish between causes of divorce in the context of the Cohen’s prohibition, and from a Biblical fundamentalist perspective, the woman’s divorce was invalid and she is still married to her first husband! This argument carried the day, and the union did not take place.

זה כמה שנים שעברו היה בארץ איטליא גבירה עשירה אחת נישאת לאחד שכופין להוציא לטובת האשה מחמת ממון ופטרה ואחר כך נשאה עיניה בכהן אחד וכל חכמי איטליא אסרו לישא גרושה והבליעל ההוא בטש שרגא מגוי לגוי ומשרי המלוכה לשרי המלוכה ומלומדיהם עד שבא הדבר לשרי גדולי’ היושבים ראשונה במלכות קונסיסטאריום בווין ונשאו ונתנו כל המלומדים וצדקו בעיניהם טענת הכהן באומרו כי הדעת נותן אשה גרושה מאישה היא בזיון לכהן המקודש לד’ פלוני הוציאה מביתו והוא ישאנה אבל אשה שהיא גרשה את בעלה אין זה בזיון לכהן ומה שנמצא בש”ס ופוסקים נגד זה הוא המצאת וחומרת חכמים שאין ראוי לשמוע להם בזה והוחלט פסק שמותר לו לישאנה אך יען שצריך הקיר”ה לחתום בחתיחמת ידו הגדולה וכשבא הדבר לפניו אמר אין ראוי לחתוך הדין בלי שאלת חכם אחד מחכמי הדת ההוא שאינו מהרבנים אולי ימצא תירוץ על קושיא זו וימן ד’ אז בווין אחד מחכמי הזמן החדשים המתפלספים וכבר מת תהיה מיתתו כפרה על כל עונותיו ברם זכור אותו לטוב בדבר הזה וזאת היתה תשובתו כשנעיין בפשטות בקרא לא נמצא בדתינו שום אופן שיופרדו הזיווג זה מזה אלא באם הבעל אינו חפץ בה ולא תמצא היא חן בעיניו אבל בהיפוך שהיא אינה חפיצה בו אפילו מוכה שחין לא מצינו בשום מקרא שיהיה יכולת להתירה לעלמא רק היא המצאה מחכמי ישראל ועתה ממה נפשך אם האשה והכהן הזה סומכים על חכמי ישראל הם אמרו גם זו אסורה לכהן ואם נניח הפסוק כפשוטו אם כן אינה מגורשת ועודנה אדוקה בבעלה הראשון וישרו דבריו בעיני הקיר”ה והשרים ולא נישאת לכהן ולא נתחללו:

ובהוכחי עם החכם ההוא אמרתי לו פן יהיה חכם בעיניו על כן אומר לו כי זה האיש שאשתו בוחלת בו ומאוס בעיניה הרי הוא עובר על עשה של ואהבת לריעך כמוך ךצערה בצערא דגופא אפילו יהיה פרוש ממנה מכל מקום מעגנא ומצערא ומה דעלך סני לחברא לא תעביד ואם הוא מוכה שחין אפילו שניהם רוצים לדור זה עם זה מכל מקום עוברים על מצות עשה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ויען כי קיימא לן מצות עשה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו על כן מכין אותו לקיים מצות עשה הנ”ל עד שיתרצה לגרש ושוב יעיין במה שהסביר הרמב”ם סוף פרק ג’ מגירושין נמצה זה מגרש מרצונו ובדין והשתא אם מרצונ* לא מצאה חן ועובר על ואהבת לריעך יכול לשלחה מביתו בגירושין כל שכן אם מרצונו לקיים מצות עשה הנ”ל שיכול לשלחה בגט פטורין וצדקו דברי רז”ל ואין עול חס ושלום אלו דברי עמו וכשר הדבר לפניו:1

Incidentally, here’s a case where Hasam Sofer’s own opinion was solicited by the government (the Statthalter):

נשאול נשאלנו רבני’ מורי התורה ממקום גבוה שטאטהאלטערייא לברר ולפרש איזה העריות האסורים לעם ישראל על פי דת תורתינו הקדושה ומה מהם יש כח ביד חכמי הזמן להתיר לפי שעה או לא:

ולהשיב דברי אמת אומר תחלה אמנם יש מהעריות המפורשים בתורה ויש אשר אסרו חז”ל מפני סיג וגדר ואין שום חלוק ביניהם כי הכל מן התורה כמבואר במיימוני ריש הלכות ממרים … ואין שום הפרש בין איסורי דאורייתא לדרבנן כי כל העובר עליהם מורד בד’ ובתורתו ואינם נחלקים אלא בעונש העובר ובזה אין לנו עסק עתה לבאר העונשים. ובעריות דאורייתא אין קידושין תופסין ולא צריכה גט מה שאין כן בדרבנן:

הנה העריות בין דאורייתא בין דרבנן מפורשין בשלחן ערוך אה”ע סימן ט”ו … מכל אלו העריות בין דאורייתא ובין דרבנן אין כח לשום בית דין בשום מקום ובשום זמן להתיר ולהקל כלל וכלל [ועיין שם שהזכיר החרם דרבינו גרשם שלא לישא שתי נשים, ודין היתר מאה רבנים, וסיים:] אבל שארי העריות כולם הן דאורייתא הן דרבנן אי אפשר לשום רב בעולם ולא שום קיבוץ כמה רבנים להתיר אפילו כל שהוא בשום זמן:2

Hasam Sofer’s reiterated emphatic assertion that “there is no difference whatsoever” between Biblically and rabbinically prohibited unions suggests that just as we must certainly be stringent in a case of doubt involving a Biblically prohibited union, so, too, must we be stringent with regard to a rabbinically prohibited one; this is is actually a matter of some dispute, with some poskim applying the rule of ספק דרבנן לקולא, and others rejecting its application, for various reasons:

עריות are a special case, and treated more stringently than general prohibitions.
שניות are considered דברי קבלה.
We are dealing with פגם משפחה and a problem that will potentially extend throughout the generations.3

שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק שני סימן קע”ד ד”ה ומ”ש עוד רמכ”ת – קשר [↩]
שם חלק ראשון סימן ל”ז – קשר, הובא באוצר הפוסקים סוף סימן ט”ו פרטי הלכות בעריות ושניות אות י”א [↩]
עיין אוצר הפוסקים שם ס”ק כ”ח בשם הבית משה וס”ק מ”ג בשם האחיעזר ועוד פוסקים. הן אמנם לא ראיתי גילוי דעת מפורשת בחת”ם סופר על נקודה זו – בנידון דס”ק מ”ג באוצה”פ הרי למעשה החמיר, כמבואר שם באוצה”פ, אבל לא משום כלל קבוע שצריכים להחמיר בכל ספק בדיני שניות [↩]