Signing Up To Soldier On the Sabbath

In honor of my friend R. LCdr. Eric Kinzbrunner, who (about a dozen years ago) “cut the first piece of [his] wedding cake with his 34-inch Navy sword, which had been ritually cleansed, or toveled, for the occasion“.

CS brings to our attention Noah Lang’s determination to become an Orthodox Jewish marine. In Lang’s manifesto, he concedes the difficulty of maintaining Orthodox practice while enrolled in the [United States Marine Corp] Officer’s Candidate School [sic]:

One of the biggest deterrents for Jews to serve in the US military is the issue of keeping mitzvot while serving. This is one that I myself am struggling with. I have accepted that I will not be able to keep up my traditional practices while serving, including Shomer Shabbos, Kashrut, and Davening. In OCS, training is 24/7, with no rest for Shabbat or holidays, and there is rarely downtime that could be used for prayer. Additionally, the meals in the chow hall are not kosher. However, after talking with rabbinical authorities, I have concluded that I am comfortable with not keeping these practices, as the opportunity to serve my country is one that I would not feel right passing up on.

Lang does not name the “rabbinical authorities” with whom he discussed the matter, nor does he tell us what they actually told him, The truth is, however, that the basic question of the permissibility of voluntary military service that entails halachic compromises has been considered by a number of major halachic authorities over the past couple of centuries.

The first discussion of this question of which I am aware is by R. Moshe Sofer [Hasam Sofer]. In the course of a broader discussion of the appropriate individual and communal response to military drafts, he grudgingly allows (as the lesser of two evils) the hiring of surrogates by draftees (a practice apparently common in nineteenth century Europe, as well as during the American Civil War of the same period), despite the fact that these military volunteers are execrable as “the worst of all”, since they are deliberately “stipulating to desecrate Sabbaths and to eat prohibited [foods]”, since if we do not hire them, another community will:

ועל דבר עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדיבורינו בזה וגדולי ישראל ע”כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות

ומכל מקום אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מכל מקום מדין תורה פטורים … ומכל שכן שהמלכות יר”ה פטרם וכבר כמה פעמים כשנתתי אטעסט לבני מדינו’ פיהם ומעהר”ין שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא ואם כן כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

ואידך מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפילו מחוי אתיבנא חייב מכל שכן מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עיין פרק קמא דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אף על גב דהמה גריעי מכולהו שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מכל מקום כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר אם כן קלקלתם בעו”ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו1

A diametrically opposite perspective is taken by a leading disciple of Hasam Sofer, R. Meir Eisenstädter (Maharam Ash, who surprisingly does not acknowledge the position of his great teacher). He, too, allows the hiring of surrogates – but not on the grounds that they will anyway be sinning, but rather because they are doing absolutely nothing wrong!

[There] is no basis for concern, no one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate]”

מכתבו הגיעני וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין כי מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת אנן מה נענה בתרייהו
ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה אבל לאשר ראיתי מוכ”ז אמר לו כי ביקש מעכ”ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוכ”ז לזאת באתי בדברי אלה אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ”ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ד’ ואנשים.
ואין זה דומה למשנתינו דעכו”ם שאמרו תנו לנו כו’ ואל ימסרו נפש מישראל. לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד’ וודאי אין כאן בית מיחוש דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תוה”ק הן באכילה שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל ואין שום איסור שהוא מוכרח2

Maharam Ash then concedes that a soldier will occasionally be forced to violate the Sabbath, but he takes for granted that this will only occur in situations where there is a dispensation of פיקוח נפש. He rules that this eventuality does not bar one from volunteering for military service, by analogy to embarking upon a sea voyage which is permitted even in the presence of a foreseeable need to eventually violate the Sabbath in situations of פיקוח נפש:

רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת. והרי השלחן ערוך פסק בפשיטות באו”ח סימן רמ”ח סעיף ד’ ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו’ ביום א’ ב’ ג’ מותרים והוא דעת הריב”ש בסימן ק”א ודעת התשב”ץ בחלק א’ סימן כ”א והוא הר’ דוראן שהזכיר הריב”ש בריש דבריו עיי”ש:

ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז”ה בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו’ ואין צרין על העירות הטעם מבואר בדבריהם שם דכיון דהנך ג’ ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי הרי אינו כמתנה לחלל את השבת ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות פקוח נפש דוחה אותו … מעתה אלו ההולכים לצבא אם יבוא עת נסיעתם בשבת קודש והם מוכרחים ללכת פקוח נפש דוחה אותו ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור לדעת הריב”ש התשב”ץ שפסקו הבית יוסף והרמ”א כמותן: אם ירצו להשמר משאר איסורים אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום ואם האנשים ההמה לתאות נפשם מתעבים נפשם באיסור עוונותם על עצמותם ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ”ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים ולא לאמר שיקחו כרצונם חס ושלום:

ואף גם בעת המלחמה מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת חס ושלום דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמות הרשות

[ועיין שם שהוכיח ההיתר דמלחמת רשות, וכתב:] ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים. ואף גם בזמן שהיה אורים ותומים לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת כו’ … וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה …

ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא וכמ”ש מהר”ש בנודע ביהודה תנינא בסימן ע”ד מכל מקום לשכור אנשים מדעתם כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם כי יקחו גם לומדי תורת ד’ אשר מן הדין אין עליהם עול הזה. אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתן מותר. ומצוה לפענ”ד.

An similarly lenient view is espoused by Rav David Zvi Hoffmann. He is not discussing volunteering or the hiring of surrogates, but rather the interesting question of whether a G-d fearing Jew, meticulous about observance of the commandments, who is drafted to the military “is obligated to do everything possible to evade military service”, in order to avoid desecration of the Sabbath. [It is not entirely clear whether strictly legal, or extralegal, means of evasion are being considered.] R. Hoffmann’s analysis is similar to Maharam Ash’s, but he goes even further. While Maharam Ash suffices himself by invoking the precedent of embarking on a sea voyage, R. Hoffmann elaborates that even though such an embarkation is generally only permitted during the first three days of the week, but not the last three, complying with the draft is not subject to this restriction, since embarking on a voyage is permitted even during the last three days of the week when done for a מצוה purpose, and not resorting to draft evasion is “undoubtedly more than a matter of מצוה”, since draft evasion causes a desecration of G-d’s name:

תשובה זאת כתבתי להראות בעליל שאף על פי דינא דש”ס ופוסקים אנו מחוייבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז.

שאלה

בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים, והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים, אי מחוייב היהודי הירא את דבר ד’ והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר להפטר מעבודת הצבא, כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא.

תשובה

שאלה גדולה שאלת והיא צריכה עיון רב כדי להשיב עליה על פי דינא דש”ס ופוסקים לחוד, ולא על פי נטיית לבנו לבדה, ועל כן אמרתי תחילה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה ואעיין על משכנות הרועים הם בעלי הש”ס והפוסקים. והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וזה החלי בס”ד:3
[ועיין שם שהאריך בסוגיא דמפליגין בספינה בחול היכא שיודע שיצטרך לחלל את השבת מפני סכנת נפשות, והעלה:] ומעתה נבוא לעניננו הנה אין ספק כי הדא שלא יבריח עצמו על ידי טצדקי מן הצבא הוא יותר מדבר מצוה, כי מי שעושה כן גורם ח”ו חילול השם אם יודע הדבר וגורם רעה ליהודים כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות, ומעתה אם הדין שמי שהולך לצבא ביום א’ ב’ וג’ אינו עושה איסור לרוב הפוסקים אפילו אם ודאי יבוא לידי חילול שבת על ידי אונס, ואם הוא עושה לדבר מצוה כגון להציל נפשות ישראלים או לשאר מצוה מותר אפילו בערב שבת לילך בעצמו אל צבא המלחמה, אם כן קל וחומר אם הוא אינו הולך בעצמו רק שנלקח על פי דינא דמלכותא שבודאי אינו מחוייב להבריח עצמו מזה אף שבודאי יבוא לידי חילול שבת, באשר כי על ידי ההברחה יכול לגרום כמה מכשולים ואם כן שב ואל תעשה בכאן ודאי עדיף מדבר מצוה.
ועוד אם אנו נאמר דמחוייב להבריח עצמו כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, אם כן כל איש ישראל ימצא עצמו מחוייב לעשות כן ובודאי רובם לא ישיגו חפצם ויגרום חילול השם גדול ח”ו על חנם. אשר על כן הטוב, כי פי מלך שמור, ואולי תמצא חן בעיני השרים ויניחו לו לשמור השבת ותעשה הטוב בעיני אלקים ואדם, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ואם תעשה מעשיך לשם שמים הכל לך ישלימו ושכון בארץ ורעה אמונה ושלום על ישראל.4

None of this, of course, provides any dispensation for violating the commandments outside a situation of פיקוח נפש.

My Reading Responsa lecture of about two months ago, available at the Internet Archive, discussed these three responsa.

  1. שו”ת חת”ם סופר חלק ששי סימן כ”ט ד”ה ועל דבר []
  2. שו”ת אמרי אש סימן נ”ב []
  3. I am unsure whether R. Hoffmann is warning against an instinctive, superficial conclusion for or against draft evasion. []
  4. שו”ת מלמד להועיל חלק א’ סימן מ”ב, ועיין גם סימן מ”ד. []

Uriah, and Other Biblical Figures

President Obama:

THE PRESIDENT: Good afternoon. Today I accepted General Stanley McChrystal’s resignation as commander of the International Security Assistance Force in Afghanistan. I did so with considerable regret, but also with certainty that it is the right thing for our mission in Afghanistan, for our military, and for our country. …

I don’t make this decision based on any difference in policy with General McChrystal, as we are in full agreement about our strategy. Nor do I make this decision out of any sense of personal insult. Stan McChrystal has always shown great courtesy and carried out my orders faithfully. I’ve got great admiration for him and for his long record of service in uniform. …

The conduct represented in the recently published article does not meet the standard that should be set by a commanding general. It undermines the civilian control of the military that is at the core of our democratic system. And it erodes the trust that’s necessary for our team to work together to achieve our objectives in Afghanistan.

General McChrystal was fired for the disrespect he displayed toward the commander in chief (and other high-level administration officials) in Michael Hastings’s notorious Rolling Stones profile of him:

Even though he had voted for Obama, McChrystal and his new commander in chief failed from the outset to connect. The general first encountered Obama a week after he took office, when the president met with a dozen senior military officials in a room at the Pentagon known as the Tank. According to sources familiar with the meeting, McChrystal thought Obama looked “uncomfortable and intimidated” by the roomful of military brass. Their first one-on-one meeting took place in the Oval Office four months later, after McChrystal got the Afghanistan job, and it didn’t go much better. “It was a 10-minute photo op,” says an adviser to McChrystal. “Obama clearly didn’t know anything about him, who he was. Here’s the guy who’s going to run his [expletive] war, but he didn’t seem very engaged. The Boss was pretty disappointed.”

In Biblical times, even much milder disrespect displayed by a soldier toward his sovereign would have cost him his life, not merely his job. Gemara:

והא דתני האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנא’ אותו הרגת בחרב בני עמון

מאי טעמיה דשמאי הזקן …

ואיבעית אימא שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון

ואידך הרי לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים1

Rashi:

ואדוני יואב. זהו מרד שקראו אדון בפני המלך:2

Tosafos:

מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב כו’. פי’ בקונטרס דמורד היה מהא דקאמר אדוני יואב בפני המלך דוד ולא נהירא שהרי יואב לא היה מורד במלכות ואומר רבינו מאיר אביו של ר”ת מה שאמר לו דוד שילך לביתו לאכול ולשתות והוא מיאן בדבר כדכתיב כל עבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבא אל ביתי לאכול וגו’ בתמיה ולא היה לו לסרב וי”מ דהמרד היה שהקדים לומר אדוני יואב קודם המלך דוד:3

Here’s Rudyard Kipling’s characteristically simple, yet (or perhaps therefore) brilliant and powerful – and deadly earnest – The Story of Uriah:

The Story of Uriah

“Now there were two men in one city;
the one rich, and the other poor.”

Jack Barrett went to Quetta
Because they told him to.
He left his wife at Simla
On three-fourths his monthly screw.
Jack Barrett died at Quetta
Ere the next month’s pay he drew.

Jack Barrett went to Quetta.
He didn’t understand
The reason of his transfer
From the pleasant mountain-land.
The season was September,
And it killed him out of hand.

Jack Barrett went to Quetta
And there gave up the ghost,
Attempting two men’s duty
In that very healthy post;
And Mrs. Barrett mourned for him
Five lively months at most.

Jack Barrett’s bones at Quetta
Enjoy profound repose;
But I shouldn’t be astonished
If now his spirit knows
The reason of his transfer
From the Himalayan snows.

And, when the Last Great Bugle Call
Adown the Hurnai throbs,
And the last grim joke is entered
In the big black Book of Jobs.
And Quetta graveyards give again
Their victims to the air,
I shouldn’t like to be the man
Who sent Jack Barrett there.

Publication details and some notes, including this:

According to Kay Robinson, the poem was a thinly disguised version of a topical scandal and ‘those who had known the real “Jack Barrett”, good fellow that he was, and the vile superior and faithless wife who sent him “on duty” to his death, felt the heat of the spirit which inspired Kipling’s verse in a way that gave those few lines an imperishable force’.

I think that this misses the point; Kipling’s genius makes even those who have not known the figures who inspired the poem feel the “imperishable force” of his moral outrage!

Some of Kipling’s most powerful poetry draws on Biblical narrative and language for its force; see our discussion of his devastating Gehazi, and see also his Delilah (notes), with its Biblical allusion that most will probably easily recognize, his Rimmon (notes), with its somewhat less immediately obvious one, and his En-Dor, which he helpfully prefaces with the relevant citation.

One of my favorite Kipling poems, heavily laden with majestic Biblical imagery, is his haunting and moving, deeply religious caution agains hubris, Recessional:

Recessional

GOD of our fathers, known of old,
Lord of our far-flung battle-line,
Beneath whose awful Hand we hold
Dominion over palm and pine
Lord God of Hosts be with us yet,
Lest we forget – lest we forget!

The tumult and the shouting dies;
The Captains and the Kings depart:
Still stands Thine ancient sacrifice,
An humble and a contrite heart.
Lord God of Hosts, be with us yet,
Lest we forget – lest we forget!

Far-called, our navies melt away;
On dune and headland sinks the fire:
Lo, all our pomp of yesterday
Is one with Nineveh and Tyre!
Judge of the Nations, spare us yet,
Lest we forget – lest we forget!

If, drunk with sight of power, we loose
Wild tongues that have not Thee in awe,
Such boastings as the Gentiles use,
Or lesser breeds without the Law
Lord God of Hosts, be with us yet,
Lest we forget – lest we forget!

For heathen heart that puts her trust
In reeking tube and iron shard,
All valiant dust that builds on dust,
And guarding, calls not Thee to guard,
For frantic boast and foolish word
Thy mercy on Thy People, Lord!

See these notes for many of the Biblical references (regarding Nineveh, see here); one that is not mentioned in the notes is the allusion in the last stanza to Psalms:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לִשְׁלֹמֹה:
אִם-יְקוָק, לֹא-יִבְנֶה בַיִת– שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ;
אִם-יְקוָק לֹא-יִשְׁמָר-עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר.4

As George Orwell puts it, with his inimitable style:

Much of Kipling’s phraseology is taken from the Bible, and no doubt in the second stanza he had in mind the text from Psalm CXXVII: ‘Except the lord build the house, they labour in vain that build it; except the Lord keep the city, the watchman waketh but in vain.’ It is not a text that makes much impression on the post-Hitler mind. No one, in our time, believes in any sanction greater than military power; no one believes that it is possible to overcome force except by greater force. There is no ‘Law’, there is only power. I am not saying that that is a true belief, merely that it is the belief which all modern men do actually hold. Those who pretend otherwise are either intellectual cowards, or power-worshippers under a thin disguise, or have simply not caught up with the age they are living in. Kipling’s outlook is prefascist. He still believes that pride comes before a fall and that the gods punish hubris. He does not foresee the tank, the bombing plane, the radio and the secret police, or their psychological results.

The essay from which the above is taken defends Kipling from the charge of fascism, although Orwell does insist that “Kipling is a jingo imperialist, he is morally insensitive and aesthetically disgusting.”:

It was a pity that Mr. Eliot should be so much on the defensive in the long essay with which he prefaces this selection of Kipling’s poetry, but it was not to be avoided, because before one can even speak about Kipling one has to clear away a legend that has been created by two sets of people who have not read his works. Kipling is in the peculiar position of having been a byword for fifty years. During five literary generations every enlightened person has despised him, and at the end of that time nine-tenths of those enlightened persons are forgotten and Kipling is in some sense still there. Mr. Eliot never satisfactorily explains this fact, because in answering the shallow and familiar charge that Kipling is a ‘Fascist’, he falls into the opposite error of defending him where he is not defensible. It is no use pretending that Kipling’s view of life, as a whole, can be accepted or even forgiven by any civilized person. It is no use claiming, for instance, that when Kipling describes a British soldier beating a ‘nigger’ with a cleaning rod in order to get money out of him, he is acting merely as a reporter and does not necessarily approve what he describes. There is not the slightest sign anywhere in Kipling’s work that he disapproves of that kind of conduct — on the contrary, there is a definite strain of sadism in him, over and above the brutality which a writer of that type has to have. Kipling is a jingo imperialist, he is morally insensitive and aesthetically disgusting. It is better to start by admitting that, and then to try to find out why it is that he survives while the refined people who have sniggered at him seem to wear so badly.

And yet the ‘Fascist’ charge has to be answered, because the first clue to any understanding of Kipling, morally or politically, is the fact that he was not a Fascist. He was further from being one than the most humane or the most ‘progressive’ person is able to be nowadays. An interesting instance of the way in which quotations are parroted to and fro without any attempt to look up their context or discover their meaning is the line from ‘Recessional’, ‘Lesser breeds without the Law’. This line is always good for a snigger in pansy-left circles. It is assumed as a matter of course that the ‘lesser breeds’ are ‘natives’, and a mental picture is called up of some pukka sahib in a pith helmet kicking a coolie. In its context the sense of the line is almost the exact opposite of this. The phrase ‘lesser breeds’ refers almost certainly to the Germans, and especially the pan-German writers, who are ‘without the Law’ in the sense of being lawless, not in the sense of being powerless. The whole poem, conventionally thought of as an orgy of boasting, is a denunciation of power politics, British as well as German. Two stanzas are worth quoting (I am quoting this as politics, not as poetry): [He then cites part of the poem, and follows with the paragraph earlier quoted.]

Another surpassingly beautiful instance of Kipling in his stirring, majestic, Biblical mode is another favorite of mine, Hymn Before Action:

THE EARTH is full of anger,
The seas are dark with wrath,
The Nations in their harness
Go up against our path:
Ere yet we loose the legions—
Ere yet we draw the blade,
Jehovah of the Thunders,
Lord God of Battles, aid!

High lust and froward bearing,
Proud heart, rebellious brow—
Deaf ear and soul uncaring,
We seek Thy mercy now!
The sinner that forswore Thee,
The fool that passed Thee by,
Our times are known before Thee—
Lord, grant us strength to die!

For those who kneel beside us
At altars not Thine own,
Who lack the lights that guide us,
Lord, let their faith atone.
If wrong we did to call them,
By honour bound they came;
Let not Thy Wrath befall them,
But deal to us the blame.

From panic, pride, and terror,
Revenge that knows no rein,
Light haste and lawless error,
Protect us yet again.
Cloak Thou our undeserving,
Make firm the shuddering breath,
In silence and unswerving
To taste Thy lesser death!

Ah, Mary pierced with sorrow,
Remember, reach and save
The soul that comes to-morrow
Before the God that gave!
Since each was born of woman,
For each at utter need—
True comrade and true foeman—
Madonna, intercede!

E’en now their vanguard gathers,
E’en now we face the fray—
As Thou didst help our fathers,
Help Thou our host to-day!
Fulfilled of signs and wonders,
In life, in death made clear—
Jehovah of the Thunders,
Lord God of Battles, hear!

We close with one of Kipling’s less-known poems, the stunningly powerful, profoundly grim, and brilliantly haunting A Death-Bed. This is what he thought of Fascism:

“THIS is the State above the Law.
The State exists for the State alone.”
[This is a gland at the back of the jaw,
And an answering lump by the collar-bone.]

Some die shouting in gas or fire;
Some die silent, by shell and shot.
Some die desperate, caught on the wire;
Some die suddenly. This will not.

“Regis suprema voluntas Lex”
[It will follow the regular course of—throats.]
Some die pinned by the broken decks,
Some die sobbing between the boats.

Some die eloquent, pressed to death
By the sliding trench as their friends can hear.
Some die wholly in half a breath.
Some—give trouble for half a year.

“There is neither Evil nor Good in life
Except as the needs of the State ordain.”
[Since it is rather too late for the knife,
All we can do is to mask the pain.]

Some die saintly in faith and hope—
One died thus in a prison-yard—
Some die broken by rape or the rope;
Some die easily. This dies hard.

“I will dash to pieces who bar my way.
Woe to the traitor! Woe to the weak!”
[Let him write what he wishes to say.
It tires him out if he tries to speak.]

Some die quietly. Some abound
In loud self-pity. Others spread
Bad morale through the cots around . . .
This is a type that is better dead.

“The war was forced on me by my foes.
All that I sought was the right to live.”
[Don’t be afraid of a triple dose;
The pain will neutralize half we give.

Here are the needles. See that he dies
While the effects of the drug endure. . . .
What is the question he asks with his eyes?—
Yes, All-Highest, to God, be sure.]

  1. קידושין מג. – קשר []
  2. רש”י שם ד”ה ואדוני יואב []
  3. תוספות שם ד”ה מורד במלכות הוא []
  4. תהלים קכז:א – קשר []