What’s In A Name?

My weekly lectures (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת במדבר discussed the legitimacy of the use of non-Jewish names by Jews:

In parashas Bemidbar (1:2), Hashem commands Moshe to count the Jews “with the number of their names”. The Sforno explains that this census (as opposed to the one at the end of chumash Bemidbar) included their names, since everyone from that generation had names that alluded to their personal nature, a distinction that the subsequent generation did not possess.

Elsewhere (Bereishis 29:35), the Sforno opines that the names that Yaakov Avinu’s wives chose for their children were not invented by them, but were preexisting names that they chose due to their linguistic applicability to their personal circumstances.

According to the Sforno, then, Biblical names were not necessarily natively Jewish. The Talmud itself contains a similar opinion about the name Esther. According to one view, Esther’s true name was Hadassah, while Esther was the name that the “nations of the world” called her, alluding to “Istahar” (Megilah 13a), meaning either the moon (Rashi), or the planet Venus (Yaavetz, Targum Sheni Megilah 2:7).

This etymology of the name Esther as being of non-Jewish origin has an important ramification for the law of gittin (bills of divorce). A fundamental dichotomy in these laws exists between “Jewish” and “non-Jewish” names, with different rules applying to how they are written in a get, and the question arises as to how to categorize a name like “Alexander”: on the one hand, it is certainly of Greek, and not Jewish, origin, but on the other hand, it was already a common Jewish name in the Talmudic era. One of the classic works on the laws governing the writing of names in gittin, the Get Mesudar (Mavo Shearim, Pesher Davar #2), rules in favor of the view that “Alexander” is treated as a Jewish name, for “even the name Esther did not sprout from holy ground, for it is from the Persian language … but it is nevertheless considered a Hebrew name since it had become common among Jews back when they still spoke the Holy Tongue, and it is also written in the Holy Scriptures, and so too Alexander and similar [names]”.

[We have previously discussed Esther / Istahar / Venus / Ishtar here.]

The earliest halachic discussion of this basic topic of which I am aware is that of Rav Shmuel de Medina (Rashdam):

שאלה אלו האנוסים שבאים מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים ואחר שבאו לבקש את ד’ ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוים אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונתון ממונם אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם או אם יש חשש איסור בדבר מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ד’

תשובה אמת כי מדת חסידות לא קאמינא דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקות שאיפשר ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדונים אכן מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל

[ועיין שם שהאריך להוכיח להתיר, ובתוך דבריו כתב:] שמות הגוים אינם אסורים ליהודים וראיה לדבר דאמרינן בגיטין פ’ א’ [פרק א’] … ולא תימא דוקא שמות הרגילים ישראל וגוים יחד אבל שמות מובהקים לגוים לא שהרי מתוך דברי הרא”ש משמע בפירוש שהיו ישראלים נקראים כשמות מובהקים של גוים …1

[I am always struck by Rashdam’s use of the idiom “שעברו על ראשו המים הזדונים” to refer to baptism …]

And while we’re on the topic of the names of Yaakov’s children, I’ll take the opportunity to cite Hizkuni’s utterly charming interpretation2 of Leah’s declaration, upon the birth of her third child, that “הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים”: a woman can manage two children with her two hands, but requires her husband’s help once her offspring number three!

עד עכשיו הייתי מנהלת שני בני בשתי ידי ועכשיו שנולד לו בן שלישי יצטרך אישי לסייע לי לנהלם:3

  1. שו”ת מהרשד”ם יו”ד סימן קצ”ט []
  2. Recently brought to my attention by my friend Y.Z. []
  3. חזקוני, בראשית כט:לד []

What’s Good For the Goose …

Etti Ankri’s children’s classic מיכאל (lyrics, album version, live at Tarbuta):

הם אומרים שמיכאל זה שם של בן
אז הם קוראים לי מיכאלה
וצוחק איתם הבן של השכן
הוא אומר שזה נדמה לה

אנ’לא אוהבת שמשנים לי את השם
לא אוהבת גם את בנו של השכן.

וילדה אחת קוראים לה דניאל
ולא קוראים לה דניאלה
רק לשם שלי קשה להתרגל
אז הם קוראים לי מיכאלה.

ואמא אומרת שככה אנשים
כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים
ומיכאל זה שם יפה
אז במקום לקרוא לה מהתחלה
הם מוסיפים את ה – לה לה לה לה לה …

אנ’לא אוהבת שמשנים לי את השם
לא אוהבת גם את בנו של השכן.

ובלילה כשכולם הלכו לישון
גם החתול והארנבת
מיכאל פתאום יצא מהשעון
השם שלי דיבר כמו ילד.

לא אכפת לו שמשנים אותו, לכן
לא אכפת לו גם מבנו של השכן

אני רואה אותו מאז בכל מקום
והם אומרים שזה נדמה לי
והוא מצחיק אותי באופן מיוחד
כשהוא קורא לי מיכאלי.

ואמא אומרת שככה אנשים…

כבר לא אכפת לי שמשנים לי את השם
ולא אכפת לי גם מבנו של השכן.

There is contemporary discussion in the context of גיטין over the proper spelling (and status as a שם קודש or חול with regard to the writing of דמתקריא versus המכונה) of modern Israeli names that are versions of traditionally masculine names, feminized by the adding of feminine suffixes, such as Michaela and Daniella; I recently encountered this responsum of Rav Yitzhak Isaac Liebes on the topic:

ב”ה,

שלמא רבה לידידי הרב המלומד מו”מ אוצר בלום כש”ת מוה”ר בועז כהן שליטא (ז”ל) בניו יארק.

בדבר שאלתו על ידי הטלפון בעובדא באחד שבא לפניו לסדר גט פטורין לזוג מארץ ישראל ושם דרכם לקרות לנשים שמות של נביאים או סתם שמות זכרים ולאות היכר מטילין ה’ לבסוף כגון דניאלה שעיקר השם הוא דניאל וה”א לבסוף היא סימן לנקבה, ונסתפק כת”ר דכיון דשם זה לא מצינו במקרא לנקבה ולא בדברי חז”ל אם כן אפשר צריכין לכתוב באלף לבסוף כדין כל שם לע”ז.

תשובה:

הנראה לי בזה כמו שאמרתי לו דצריך לכתוב בה”א לבסוף

לא מיבעיא אם היא חותמת בה”א בודאי צריכים לכתוב כן כמו כלל זה דאזלינן בתר החתימה היכא שאין שם זה מבואר בתנ”ך אחרת מהחתימה – דהיכא דהחתימה בטעות לא משגחינן על החתימה – אבל בשם שאינו מבואר להיפך אזלינן בתר החתימה

אלא אפילו אם אינה חותמת כלל מכל מקום צריכים לכתוב בה”א דכיון דכל השם הוא שם עברי תנכ”י רק עם ההוספה של הה”א מדוע יוגרע כוחו על ידי זה והרי מצינו בכמה שמות שמקורם בתנ”ך רק נשתנו על ידי געגועים וכותבין בה”א לבסוף כמו שם לאה שקורין אותה ליקה או חנה שקורין לה חנה”לה כותבין בה”א לבסוף,

ואפילו לפי מה שכתב זקני הט”ז בשמות נשים אות סמ”ך גבי שם סאייא שכתב להשיג על הלבוש שכתב לכתוב סאייה בה”א מפני שנגזר משם שרה ולדעת הט”ז צריכים לכתוב באל”ף לבסוף סאייא, ולא דמי לנידון דידן דשם סאייא אף על פי שנגזר משם שרה מכל מקום אין בכל השם שום אות משם שרה כלל אבל היכא דאיכא כל האותיות של השם רק בההוספה שלבסוף גם הט”ז יודה לכתוב בה”א כדין שם קודש,

ועיין בדברי חיים בשמות נשים אות למ”ד גבי שם ליקה הנגזר משם לאה כתב לכתוב ליקא באל”ף, אבל משם אין ראיה לנידון דידן דבשם ליקא ליכא רק אות אחת משם לאה לא כן בנידון דידן איכא כל השם דניאל רק עם הוספה לבסוף וגם בכל ספרי האחרונים אי’ ליקה בה”א,

וכה ראיתי בשו”ת חיים שאל בסימן ל”ט שכתב גבי אשה שנקראה על שם בית אביה עוזיאלה וכתב בדרך אגב לכתוב בה”א לבסוף,

לכן נראה פשוט לכתוב דניאלה בה”א

וגם יש תחת ידי גיטין הנשלחים מארץ ישראל בשמות כאלו בה”א לבסוף.1

A fascinating and noteworthy historical aspect of this responsum is its addressee, who had posed the question to R. Liebes – R. Boaz Cohen, one of the most distinguished Halachists of the twentieth century – of the Conservative movement. [The following two responsa, also on שמות גיטין, are also addressed to, and in reply to questions of, the same addressee.]

  1. שו”ת בית אבי חלק שני סימן קי”ג – קשר []