Dorothea “Dragon” Dix

In my lectures on יחוד mentioned in the previous post, I touched briefly on the question of whether the age and attractiveness of a woman are relevant factors in determining whether a particular scenario of seclusion is permissible or not. I noted that several years ago, on a visit to the National Portrait Gallery, I was struck by Dorothea Dix’s (whose identity I did not recall correctly) standards for the nurses under her superintendency:

In 1861, Dorothea Dix was appointed superintendent of women nurses in Washington, D.C., a title she would hold without salary for the next five years. On the brink of sixty, dour in temperament, and disciplined in her work, Dix was totally dedicated to her task. The qualifications she set were harsh even by the standards of her day: “All nurses are required to be plain looking women. Their dresses must be brown or black, with no bows, no curls, no jewelry, and no hoop-skirts.” And she would consider no woman under age thirty. Dix worked throughout her life to improve conditions for the mentally ill. Her pioneering efforts established many institutions, such as St. Elizabeth’s in Washington, D.C., the hospital that commissioned this portrait.

I have been unable to locate a primary source of the above citation of Dix’s qualifications; her widely cited “Circular No. 8” actually sets the minimum age at thirty-five, not thirty:

No candidate for service in the Women’s Department for nursing in the Military Hospitals of the United States, will be received below the age of thirty-five years, nor above fifty.

Only women of strong health, not subjects of chronic disease, nor liable to sudden illnesses, need apply. The duties of the station make large and continued demands on strength.

Matronly persons of experience, good conduct, or superior education and serious disposition, will always have preference; habits of neatness, order, sobriety, and industry, are prerequisites.

All applicants must present certificates of qualification and good character from at least two persons of trust, testifying to morality, integrity, seriousness, and capacity for care of the sick.

Obedience to rules of the service, and conformity to special regulations, will be required and enforced.

Compensation, as regulated by act of Congress, forty cents a day and subsistence. Transportation furnished to and from the place of service.

Amount of luggage limited within small compass.

Dress plain, (colors brown, grey, or black,) and while connected with the service without ornaments of any sort.

No applicants accepted for less than three months service; those for longer periods always have preference.

The Portrait Gallery’s text does appear in contemporary, secondhand sources. Here is Mary A. Gardner Holland’s account of her initial encounter with Dix, from her book Our Army Nurses:

Later, I procured one of Miss Dix’s circulars, and read it again and again. It appeared to me a queer demand. It read like this: “No woman under thirty years need apply to serve in government hospitals. All nurses are required to be very plain-looking women. Their dresses must be brown or black, with no bows, no curls, or jewelry, and no hoop-skirts.”

It was fashionable at that time to wear immense hoops. I had worn one for some time, and really felt it a sacrifice to leave it off. Other requirements were agreeable, but I felt I could not walk without a hoop. I said, “Well, if I can’t walk without it, I will crawl; for I must go, and I will do the best I can.”

Soon after this, I took up a morning paper and read that the wounded were being brought into Washington so fast that more help was needed at once. I wrote immediately to Miss Dix, saying: “I am in possession of one your circulars, and will comply with all your requirements. I am plain-looking enough to suit you, and old enough. I have no near relative in the war, no lover there. I never had a husband, and am not looking for one. Will you take me?” In a few days, her answer was came: “Report at once at my house, corner of 14th Street and New York Avenue, Washington.”1

Gardner may have been paraphrasing Circular No. 8 and misremembering its precise details, or she may have been citing a different circular. Indeed, another noted contemporary figure, Thomas Wentworth Higginson, also recorded the same text as Gardner verbatim in his book Cheerful Yesterdays:

… Miss Dorothea L. Dix, the national superintendent of nurses, a lady who had something of the habitual despotism of the saints, and who had somewhat exasperated the soldiers by making anything like youth or good looks an absolute bar to hospital employment; the soldiers naturally reasoning that it assisted recovery to have pleasant faces to look upon. One of Miss Dix’s circulars read thus: “No woman under thirty years need apply to serve in government hospitals. All nurses are required to be very plain-looking women. Their dresses must be brown or black, with no bows, no curls or jewelry, and no hoop-skirts.2

The earliest halachic suggestion that the laws of יחוד may be relaxed for “unattractive” women is by Rav David ibn Zimra (Radvaz), concerning female (Jewish) garment workers who were working extended shifts on the premises of their gentile employers. Despite his strong disapproval of the practice, which he considers “enormous licentiousness” (although he notes that some of the women had no alternative, due to their dire poverty), he justifies it as technically permitted on numerous grounds, including the fact that at least some of the women were “elderly, such that no man desires them”:

שאלת ממני על מה שנהגו במצרים שהולכות הנשים לעשות מלאכה בבית העכו”ם ועומדות שם ג’ או ד’ ימים ולילות ולפעמים יש בהן נשי כהנים אם יש חשש איסור או לא:

תשובה יש במעשה זה פריצות גדול לא ישוער וכבר נעשו הסכמות מידי הנגידים על זה ומקצתם פירשו ונמנעו ומקצתם לא יכלו לעמוד כי הן עניות ובעליהן עניים ולא יתנו להן לא לבוש ולא כסות (בקרה?) ולא לבניהן והן צריכות לבקש מחייתן והולכות ברשות בעליהן ומה שיכולנו לתקן הוא שלא ישבו על שלחן אחד לעשות מלאכת הרקום אנשים ונשים כאשר היה בתחלה אלא שהאנשים לעצמן והנשים לעצמן ועוד שלא תלכנה אלא הזקנות ממ’ שנה ומעלה.

ומכל מקום לענין הדין אין כאן חשש איסור לאסור אותה על בעלה. [ועיין שם שהביא כמה צדדי היתר, ובתוכם כתב:] ותו כיון שהן זקנות שאין אדם מתאוה להן הוו שומר להנך דמסתפו מינייהו דילמא מגלו. …3

In a similar vein, Rav Yaakov Pardo allowed a widower to employ an unmarried female housekeeper as long as the woman is elderly, but not if the man and woman are young:

והנה הבית שמואל הביא בשם מהריק”ו4 והבאר היטב בשם מהר”י ווייל [סימן נ”ה] דמי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפילו אם יש לה בן עמה דלאו כל שעתא יהיה בנה בבית ובאים לידי ייחוד והיינו אם הוא לבדו בבית ע”ש.

ופשוט דלא כל האנשים ולא כל הנשים שוו בשיעוריהן דאם הוא אדם צנוע והיא גם כן צנועה ובעלת זקנה והאיש לבדו בבית שמתה אשתו מה יעשה האם יקבר עצמו בחייו הואיל ולא שריא ליה לקחת משרתת בבית עד יזמינו לו מן השמים צוותין בסימא.5

ודאי שאם היא בחורה בשנים וגם הוא בחור או איש רע מעללים לא שריא ליה. אבל במקום שאי אפשר בעניין אחר והם צנועים במעשיהם ובכל כה”ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי הזמן ולפי הנושא:6

Rav Eliezer Yehuda Waldenberg vehemently rejects R. Pardo’s stance, arguing that it plays fast and loose with the laws of יחוד without any clear justification, and he downplays the significance and applicability of Radvaz’s ruling:

והדברים מתמיהים ומרפסין איגרא דאיך אפשר לנו לבדות מלבנו סברות להקל בדבר שאסרוהו במשנה וגמרא בפשיטות …

וכמו כן אין גם כל מקום לחלק בזה בין היכא שהיא צעירה לבין היכא שהיא בעלת זקנה … דחכמינו ז”ל לא נתנו שום שיעור וקיצבה לכך ואיסורם בזה ברור הן בבחורה הן בילדה מבת ג’ שנים ויום אחד, והן בזקנה, …

והן אמנם דמצינו בשו”ת רדב”ז … אבל המדובר שם כשהיחוד הוא לא עם אחת בלבד, וגם בתוך דבריו כשמדבר מצידוד ההיתר של זקנות הוא כותב בלשון “ותו כיון שהן זקנות שאין אדם מתאוה להן הוו שומר להנך דמסתפי מהנהו דילמא מגלו”, ובזה כשהייחוד הוא עם יותר מאשה אחת הרי כבר הבאנו בפרק ב’ דעת כמה מהפוסקים שבכה”ג איסור הייחוד בכלל רק מדרבנן, וייחוד לדעת הרבה פוסקים עם פנויה על פי רוב הוו מדאורייתא דהמה בנדתן. וגם זאת אפילו בגוונא דא שהייחוד הוא עם יותר מאחת כותב הרדב”ז שם ומדגיש בדבריו שכותב זאת רק כסניף ליתר צדדי ההיתר שכותב שם בדבריו לצדד שאופן נידונו לא מיקרי בכלל ייחוד עיי”ש.

ואחרי כל זאת עיין בספר שו”ת נשמת כל חי … וגם הרדב”ז בעצמו כותב בדבריו שיש במעשה זה פריצות גדולה אלא שבוחר שם הרעבמיעוטו ע”ש. ואם כן ברור שאין כל מקום להביא סייעתא מדברי רדב”ז אלה לסברת האפי זוטרי, ברור הדבר שבכגון איסור יחוד ברור כזה כפי נידונו של האפי זוטרי כולי עלמא מודים דאפילו בבעלת זקנה אסור דאין אפוטרפוס לעריות. …7


  1. Mary A. Gardner Holland, Our Army Nurses. Interesting Sketches, Addresses, and Photographs Of nearly One Hundred of the Noble Women who Served in Hospitals and on Battlefields during Our Civil War, pp. 19-20. Cf. Busting Myths Series: “Circular No. 8” by Dorthea Dix ; Dorothea Dix (at the National Museum of Civil War Medicine). []
  2. Thomas Wentworth Higginson, Cheerful Yesterdays, pp. 264-65. []
  3. שו”ת רדב”ז חלק ג’ סימן תתקי”ט (תפ”א) []
  4. לכאורה הכוונה לכסף משנה הלכות תלמוד תורה ב:ד []
  5. כנראה שהכוונה לסוכה נב., אבל איני מבין הכוונה בדיוק.‏ []
  6. אפי זוטרי, סוף סימן כ”ב סוף ס”ק ל”ב []
  7. שו”ת ציץ אליעזר חלק ו’ סימן מ’ פרק י”ג אות ז’ []

Breaking Eggs To Make An Omelette

For Rabbi Daniel Z. Feldman, author of (inter alia) The Right and the Good: Halakhah and Human Relations.

א וַיקוָק פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְקוָק לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה–יִצְחָק. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹקים. ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.1

היניקה בנים שרה, היניקה בן אין כתיב כאן, אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי.
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניעות, אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל, שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים! גלתה את דדיה והיו נובעות חלב, כשני מעינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות: אין אנו כדי להניק את בנינו מחלבה של צדקת.2

ומהו בנים לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עימהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:3

Rav Yitzchok Zilberstein attributes to Rav Chaim Soloveitchik an explanation for why Sarah could not have performed this demonstration prior to the weaning of Yitzhak:

ונשאל מרן רבי חיים מבריסק, אם רצתה שרה להוציא מליבן את החשד הנ”ל, מדוע המתינה אם כן עד יום היגמל את יצחק, ולא הזמינה את הנכריות כבר בתחילה?

והשיב הגר”ח על פי המבואר ברמב”ם (אישות, פרק כ”א הלכה י”ב):

“הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק את בנה בלבד”.

הוי אומר, שכל זמן שהבן יונק, משועבדת אמו אליו, ורק אליו. משום כך כל זמן שהיה עליה להניק את בנה, נמנעת שרה מלהניק את בניהן של הנכריות, והמתינה עד יום היגמל את יצחק, כדי שלא לגרוע מחלקו.

נמצאנו למדים, שאף על פי שאברהם ושרה היו מקדשי שם-שמים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, וכל חפצם ומגמתם להגדיל שם רבונם, ברם, את כל החשבונות המקודשים הללו אסור לעשות על חשבון ילד קטן4

But this would seem to be a category error, of precisely the sort to which Rav Chaim was acutely sensitive, for the exclusive right to the lactation of a mother belongs to the husband, not the child, as is clear from the cited language of Rambam, that it is the husband who has the right to object to the nursing of an additional child, and that insofar as he does not mind, she is not bound by the child’s interest in the matter. Indeed, a woman’s entire responsibility to nurse at all is solely an obligation to her husband, as is evident from the Halachah that a divorcée may not be compelled to nurse her child if she does not wish to do so (unless the child has become attached to her and will not nurse from another, and will therefore be endangered if she refuses to nurse him):

האשה שנתגרשה אן כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו

במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת) אפילו הוא סומא אין מפרישין אותה מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ”ד חדש:5

Therefore, insofar as Avraham approved of Sarah’s demonstration (as R. Zilberstein explicitly assumes he did, and as the Medrash actually declares that it was he who impelled her to begin with), there would be no Halachic objection to its performance while Yitzhak was still nursing.

Perhaps Rav Chaim merely meant to derive from the Halachah the basic fact that a child can be harmed by his mother’s diversion of some of her milk to another child, and we can therefore assume a moral responsibility to refrain from doing so, independent of the technical legal right vested in the father, similar to the lesson R. Zilberstein himself proceeds to extrapolate:

לפעמים קורה שהורים מקיימים בביתם פעילות צבורית עניפה ומסועפת, באמצעותה הם עושים חסד עם כל העולם. הכל טוב ויפה, אבל לפי מה שלמדנו כאן צריך להשגיח שהפעילות לא תבוא על חשבון הילדים העלולים להינזק מכך. מותר להורים לקחת על עצמם פעילות שכזו, רק כאשר הדבר הינו לטובתם של הילדים, שילמדו מזה כיצד להיטיב עם הבריות.

But this understanding would completely blunt the characteristic tightness and acuity of the Soloveitchikean insight …

Rav Chaim’s sensitivity to this sort of lomdus / legal analysis is illustrated by this classic anecdote related by Rav Shlomo Yosef Zevin

בביתו של ר’ חיים ישבו פעם הגר”י אברמסקי (עכשיו בירושלים) ועוד רב אחד. נכנס יהודי אחד לר’ חיים בקובלנא על גבאי “החברא קדישא” בבריסק. ומעשה שהיה כך היה: שני אנשים נפטרו בעיר ביום אחד, ואחד מהם היה קרובו של זה. לפי הדין חייבים לקבור ראשון את המת שנפטר ראשון. והגבאים, משום שנפטר השני היה עשיר או נכבד, קברוהו קודם קרובו של זה, שנפטר ראשון. שמע ר’ חיים את הקבולנא, הוציא מתוך ארון הספרים את הרמב”ם, פתח אותו בהלכות אבל, עיין שם והשיב להמתאונן:

אני אגעור בהגבאים, אבל לך אין הדבר נוגע.

תמהו הרבנים, שהיו באותו מעמד, בשתים: א) אף הם עיינו ברמב”ם באותו מקום ולא מצאו בו שום רמז מהלכה זו בכלל. מה ראה אפוא ר’ חיים שהשיב מה שהשיב דוקא מתוך הרמב”ם? ב) מה זו תשובה להמתאונן: ממה נפשך, אם צדק האיש והגבאים חייבים נזיפה, מדוע אין הדבר נוגע אליו, והרי הנפטר היה קרובו?

השיב להם ר’ חיים:

– כשבא האיש והרצה את טענתו, נסתפקתי ביסוד של דין שצריכים לקבור ראשון את הנפטר ראשון: אם זהו הדין הכללי של “אין מעבירין על המצות”, או שהוא דין מיוחד בקבורה, משום כבוד המת. עיינתי ברמב”ם וראיתי שאינו מביא כלל בהלכות אבל את הדין. סימן, שאין הטעם משום כבוד המת, שאילו כן הרי זה דין מיוחד בהלכות אבל, אלא הרי זה דין כללי בכל המצות כולן, ולכן אין עניינו להלכות אבלות. ומכיון שכן, הרי שהגבאים לא פגעו בכבוד הנפטר, אלא סתם עברו על הדין. ובכן, אני בתורת רב דמתא, מוטל עלי לגעור בהגבאים, אבל מה זה נוגע להאיש?

אנו למדים מעובדא זו אף מידתו של ר’ חיים ללמוד את אשר .. לא כתוב. לא בלבד להבין דבר מתוך דבר, אלא להבין דבר מתוך לא דבר. הרי כאן הגיון יפה בצירוף תשובה פקחית על יסוד “נייר חלק”. “בארץ לא זרועה” – שגם ה”לא” היא זרועה ומושרשת. [“לקוטי תורה”, לבעל ה”תניא”, פקודי.]6

Rav Zilberstein’s basic point that Kiddush Ha’Shem does not legitimize the infringement of the rights of another is nicely articulated in a pair of cognate rulings of Maharam of Rothenberg cited by his student Rosh and codified by Maran, although the contexts may disturb those with modern, Western sensibilities:

וזה לשון רבינו מאיר ז”ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים וכן עשה לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים ושכחה העכו”ם ולא תבעם והלך העכו”ם ואין יודע להיכן הוא. נשאלתי למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. …

ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים להשיב לו כעובדא דירושלמי (דבבא מציעא פ”ב) דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר.7

פסק רבינו מאיר ז”ל כותי שהלוה את ישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לכותי עליו אלא שיעבוד וכיון דנפל מיניה ומצאו ישראל פקע מיניה השיעבוד דאסור להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדושת השם אחזירנו לכותי יקדש השם בשלו ולא יקדש בשל אחרים בלא דעתם.8

For a survey of Aharonic discussion of these rulings, as well as a comprehensive analysis of the basic question raised by Maharam of the permissibility of aiding a non-Jew in securing his (legitimate) claim against a Jew who wishes to evade it, see my article בענין מוסר ממון ישראל לעכו”ם9.

  1. בראשית כא:א-ח – קשר []
  2. בראשית רבה פרשה נג – קשר []
  3. פירוש רש”י שם – קשר []
  4. רב יצחק זילברשטיין, עלינו לשבח, בראשית (פרשת וירא) עמודים רלו-ז []
  5. שלחן ערוך אה”ע פב:ה []
  6. רב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות (תל-אביב תשי”ב), רב חיים סולוביצ’יק, עמודים 55-6 – קשר []
  7. פסקי הרא”ש, בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סימן כ”א, וכן נפסק בשלחן ערוך חו”מ סימן קפ”ג סעיף ח []
  8. שם, פרק שור שנגח את הפרה סימן ו’, וכן נפסק בשו”ע סימן ע”ב סעיף ל”ח []
  9. קובץ נהוראי (תשס”ד), עמודים תרעד-תרפב []