poetry – בין דין לדין

The Song of the Warrior-Judge

From this week’s parshah:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיקוָק כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.1

From the haftarah:

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר.2

How could Devorah have sung together with Barak, in apparent contravention of the principle of קול באשה ערוה? Rav Yissachar Ber Eilenberg suggests Divine dispensation:

תוכחת מגולה יפה ומעולה אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים ובפרט עם נשים נשואות שהם מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות בשבת עם בחורים זקנים עם נערים יחד. ואינם משימין אל לבם שהיא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה …
ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם וגו’ כמו שנשאלתי מן אשה משכלת. כי יש לומר על פי הדיבור שאני וכיוצא בזה ממש תירצו התוספות בפרק החולץ …3

Rav Efraim Zalman Margolis explains that Devorah merely composed her wonderful poem, but did not actually sing it vocally before a male audience:

ושמעתי שלכך לא כתיב ששרתה יעל לפי שאמרו (מגילה טו.) יעל בקולה מביאה לידי הרהור וזנות, מה שאין כן דבורה שפיר אמרה לפי מה שכתבו הפוסקים דדוקא לקריאת שמע איתמר
אמנם נראה דבלאו הכי אין ראיה מ”ותשר דבורה”, שעיקרה לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה, אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים.4

I mentioned these sources in the introduction to a miscellaneous lecture I recently gave on poetry, song and grammar in the Jewish tradition; it is available, along with my notes, at the Internet Archive. [It is based on a series of essays I published about five years ago on the Seforim Blog titled “Wine, Women and Song: Some Remarks On Poetry and Grammar”: part I; part II; part III.]

In a follow up post, we shall, בג”ה, discuss the problem of Miriam’s singing.

שמות טו:כ-כא [↩]
שופטים ה:א [↩]
באר שבע, ספר באר מים חיים אות ג, הובא באליה רבה סימן ע”ה סוף אות ה [↩]
מטה אפרים, דיני קדיש יתום, שער ד’ סעיף ח’ באלף למטה [↩]

Putting One's Foot Down, For Once and For All

`The question is,’ said Humpty Dumpty, `which is to be master — that’s all.’1

I was recently researching the origins of the venerable tradition of the groom stepping on the bride’s foot (or vice versa) under the Huppah to symbolize or effectuate his dominance over her (or hers over him) during the marriage. The earliest source I have been able to find is the early seventeenth-century Kabbalistic work חסד לאברהם by Rav Avraham Azulai:

בסוד השתעבדות אשה לאיש

דע שספר שיר השירים מדבר בענין חתן וכלה החתן רומז לשכינה והכלה לישראל וידוע כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכפי המדה שמתנהג עם הקדוש ברוך הוא אשתו מתנהגת עמו וזהו מה שאמרו רז”ל זכה עזר לא זכה כנגדו שמורדת בו כמו שהוא מורד בקונו וזה הסוד לא שייך דוקא אלא לצדיקים ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו אין ראוי להתרעם עליה כי איהו דאפסיד אנפשיה אמנם הרשעים דרך טבע הוא שנשמעת להם שמתייראות מהם

ודע שאין ראוי שתשב הנקיבה בימין בעלה אלא בשמאל אמנם הכלה בשעת החופה בזמן שאומרים הז’ ברכות באותה שעה צריך דוקא שהכלה תהיה נצבת בימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך וידוע שזה המזמור נהגו כל העולם לאומרו לחתנים והטעם לזה הוא סוד גדול סגולי שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה.

ודע שהיה מעשה ששם החתן רגל הימיני על רגלה השמאלית בשעת שבע ברכות כדי שישלוט הוא עליה וכשספרה הכלה לאביה הדברים לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שתביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא כל ימיה עליו והוא דבר מסוגל לבטל השמת רגל החתן ותשלוט היא2

Rav Azulai now explains why it is desirable that the man be the one to dominate in the marriage:

וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פי האשה שאין ראוי לבית שתתנהג על פי האשה מסיטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה ולא יחסר חולי לאותו בית ועניות גם כן ודבר אחר ואשרי הבית המתנהגת על פי האיש שכל בית שמתנהג על פי האיש כאלו מתנהג על פי מדת הרחמים

Well, I have no involvement with hidden things, and I am neither a Kabbalist nor the son of a Kabbalist, but I do know Kipling:

The Female of the Species

WHEN the Himalayan peasant meets the he-bear in his pride,
He shouts to scare the monster, who will often turn aside.
But the she-bear thus accosted rends the peasant tooth and nail.
For the female of the species is more deadly than the male.

When Nag the basking cobra hears the careless foot of man,
He will sometimes wriggle sideways and avoid it if he can.
But his mate makes no such motion where she camps beside the trail.
For the female of the species is more deadly than the male.

When the early Jesuit fathers preached to Hurons and Choctaws,
They prayed to be delivered from the vengeance of the squaws.
‘Twas the women, not the warriors, turned those stark enthusiasts pale.
For the female of the species is more deadly than the male.

Man’s timid heart is bursting with the things he must not say,
For the Woman that God gave him isn’t his to give away;
But when hunter meets with husbands, each confirms the other’s tale—
The female of the species is more deadly than the male.

Man, a bear in most relations—worm and savage otherwise,—
Man propounds negotiations, Man accepts the compromise.
Very rarely will he squarely push the logic of a fact
To its ultimate conclusion in unmitigated act.

Fear, or foolishness, impels him, ere he lay the wicked low,
To concede some form of trial even to his fiercest foe.
Mirth obscene diverts his anger—Doubt and Pity oft perplex
Him in dealing with an issue—to the scandal of The Sex!

But the Woman that God gave him, every fibre of her frame
Proves her launched for one sole issue, armed and engined for the same;
And to serve that single issue, lest the generations fail,
The female of the species must be deadlier than the male.

She who faces Death by torture for each life beneath her breast
May not deal in doubt or pity—must not swerve for fact or jest.
These be purely male diversions—not in these her honour dwells—
She the Other Law we live by, is that Law and nothing else.

She can bring no more to living than the powers that make her great
As the Mother of the Infant and the Mistress of the Mate.
And when Babe and Man are lacking and she strides unclaimed to claim
Her right as femme (and baron), her equipment is the same.

She is wedded to convictions—in default of grosser ties;
Her contentions are her children, Heaven help him who denies!—
He will meet no suave discussion, but the instant, white-hot, wild,
Wakened female of the species warring as for spouse and child.

Unprovoked and awful charges—even so the she-bear fights,
Speech that drips, corrodes, and poisons—even so the cobra bites,
Scientific vivisection of one nerve till it is raw
And the victim writhes in anguish—like the Jesuit with the squaw!

So it comes that Man, the coward, when he gathers to confer
With his fellow-braves in council, dare not leave a place for her
Where, at war with Life and Conscience, he uplifts his erring hands
To some God of Abstract Justice—which no woman understands.

And Man knows it! Knows, moreover, that the Woman that God gave him
Must command but may not govern—shall enthral but not enslave him.
And She knows, because She warns him, and Her instincts never fail,
That the Female of Her Species is more deadly than the Male.

Returning to the aforementioned customs, R. Shem-Tov Gagin, writing in 5720, claims that they are practiced in “Israel, and the cities of Egypt and Germany”, but considers them “bizarre delusions”:

בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז נוהגים אחר הז’ ברכות החתן דורך ברגל הכלה, ויש מי שמלמדין להכלה לדרוך ברגל החתן טרם שהחתן ידרוך על רגלה.

טעם שנהגו בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז שהחתן דורך ברגל הכלה, שמעתי מזקני ירושלים כי היא סגולה בדוקה ומנוסית כאשר החתן דורך רגל הכלה, תהיה הכלה כל ימיה סרה למשמעתו, והוא יהיה אדון הבית כמו שכתוב ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך (בראשית ג’ ז’), וכן אמרו רז”ל ג’ חייהם אינם חיים, ואלו הן, המצפה לשולחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו וגו’ (ביצא לב:), ויש פעמים שהורי הכלה מלמדים אותה שהיא תדרוך בראשונה על רגל החתן בכדי שהיא תמשול עליו, וכל זה לדעתי הזיות זרות וכבר הורגלו בזה.3

R. Gagin is apparently relating his own experience, knowledge and opinion, as well as what he has heard from the “Jerusalem elders”, but he does not seem to have known of Rav Azulai’s statements.

R. Hillel Posek, on the other hand, took these customs rather more seriously, admonishing a correspondent who dismissed them, similarly to R. Gagin, as “idiocy, and a fool who believes anything”:

דורן דרשה או דורן דריסה

נשאלתי. שמעתי אומרים שאם החתן דורס ברגלו תחת החופה על רגל הכלה אז הוא ימשול בה, ולהיפך אז ידה על העליונה כל ימי חייו, ונראין לו שזה דברי שטות ופתי המאמין לכל דבר. עכ”ל השואל.

תשובה. בני אל תבוז תורת אמך ואל תאמר כי זקנה אמך. כל מנהג ישראל יש לו מקור ואשרי המאמין. עיין מדרש תלפיות [כנ”ל, בשם החסד לאברהם] …

וכל זה כשהכל נעשה בקדושה וטהרה אז יש כח סגולי בכל מנהגי ישראל ועל זה אמרתי בדרך צחות כשהחתן תלמיד חכם ודורש בדברי תורה אף שנוהגין להפסיק אותו באמצע הדרשה כדי להראות בזה שזה סעודת מצוה גם בלי הדברי תורה, ענפי הגפן בענפי הגפן, והחתן מרוב עניוות מראה בדרשתו שרק על ידי דברי תורה זה יהיה סעודת מצוה, אז המנהג שמכריזין “דורן דרשה” להחתן אבל בחתן עם הארץ מפני מה מגיע לו דורון דרשה? אבל חז”ל אמרו כל הנותן את בתו לפני עם הארץ כאלו כופתה לפני הארי מה ארי דורס ואוכל וכו’ ועל זה הוא מקבל “דורון דריסה”, ובפרט כשהוא דורס ברגל גאוה על רגלה, רחוק לבו מדברי תורה, ובקי רק בסגולות כאלו, בודאי מגיע לו “דורון דריסה” ועל זה נאמר יש דורשין לשבח ויש דורסין לגנאי.4

R. Shaul Rosenberg has a lengthy responsum discussing whether stepping on the bride’s foot is permitted if she is Niddah; his conclusion is that it is not:

על דבר שאלתך אודות מה שנאמר בספר חסד לאברהם … ושאלת מה יעשה אם הכלה איננה טהורה בשעת החופה אם רשאי לעשות כן …

[ועיין שם שהאריך בדיני נדה, והעלה:] על כן לדעתי לא מצאתי שום היתר לדבר5

He then proceeds to assert that he has not seen the custom practiced, that “Jews are holy, and fulfill ‘Thou shalt be perfect with the Lord thy God’, and they do not perform any סגולה, but God will do as He wills”, and argues that contrary to Rav Azulai, a woman’s guidance of her household may not actually be such a bad thing:

ובגוף הסגולה לא ראיתי נוהגין כן וישראל קדושים הן ומקיימין תמים תהיה עם ד’ אלקיך ואין עושין שום סגולות רק מה שירצה הקב”ה יעשה,

והגם שאין לי עסק בנסתרות מכל מקום מצינו בביתו של אברהם אבינו עליו השלום שהיה מתנהג על פי אשתו שרה שאמר לו הקב”ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ואף על פי כן ביתו היה מלא חסדים גמורים, והנסיון מלמדנו שברוב הבתים של המון עם הבית מתנהג בכשרות ויראת ד’ רק על ידי האשה והיא שולטת בבעלה להדריכו גם כן בדרך ישרה ואשה יראת ד’ היא תתהלל על כן אינו מוכרח שיותר טוב להתנהג הבית על ידי האיש, והרבה פעמים האשה מונעת הבעל מלבוא לידי עבירה

ואותם הגדולים והצדיקים שכתבו לעשות סגולה כדי שיתנהג הבית על ידי האיש בשכמותם דברו ואין מביאין מהם ראיה, ובפרט להקל מחמת זה באיזה ענין שיש בו נדנוד איסור חס מלהזכיר, [ועיין עוד שם]6

R. Gavriel Zinner cites further sources on this custom.7

Lewis Carroll, Through the Looking Glass, Chapter VI (Humpty Dumpty) – link. [↩]
חסד לאברהם (אמשטרדם תמ”ה), מעין רביעי עין יעקב נהר מח – קשר, הובא במדרש תלפיות, אות ח’ ריש ענף חתן וכלה [↩]
ר’ שם טוב גאגין, כתר שם טוב (ירושלים תש”כ), עמוד תרכה – קשר [↩]
הפוסק, שנה יא, א-תשלד-ה [↩]
ר’ שאול ראזענבערג, חמדת שאול סימן מ”ג – קשר [↩]
קשר [↩]
‘ר’ גבריאל ציננער, נטעי גבריאל, הלכות נשואין (ברוקלין תשנ”ג), פרק כ”ו סעיף ו ובהערות שם (עמוד קלה)‏ [↩]

More Paradoxical Poetry

[Our previous discussion of paradoxical poetry.]

From an interview with Rav Yehudah Amital (h/t: Prof. Alan Brill):

האם היתה לך נקודת משבר אמונית?

אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמא, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. אני כל הזמן דיברתי. בכל ערב תשעה באב, דיברתי בישיבה והנושא הזה העסיק אותי.

האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?

להיפך, כדברי ר’ יהודה הלוי “ברחתי ממך אליך”, אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב”ה, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכל. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב”ה זה העוגן החזק.

Translation:

Did you have religious crisis points?

I can’t speak of crisis points. One lives in crises all the time. For me, every festival is problematic. On Simchat Torah, for example, I would speak at the yeshiva about the Holocaust [because it was the day of my liberation]; I couldn’t let Simchat Torah go by without mentioning the Holocaust. I spoke about it all the time. Every eve of Tish’a be-Av I spoke about it at the yeshiva; the subject occupied me.

Did it also affect your attitude towards prayer?

On the contrary – as Rabbi Yehuda ha-Levi said, “I flee from You – to You.” I have no other option. I need God; without that I’m not able to exist at all. Without this faith I lose everything. But it’s not as people think, that when a Jew is religious then all the problems are solved. There’s no such thing. But I need His closeness. Just as a person cannot be alone, he seeks some intimacy, some anchor. For me, faith in God is that strong anchor.

I have emphasized the attribution of the poetic fragment to Rihal; others, including Rav Moshe Shmuel Shapiro, also ascribe authorship (of a slight variant) to him:

הנה באסון גדול כזה רואים את יד ד’ החזקה, איך שהמקום החזק בעולם נמחק ואין מקום בטוח אם לא על ידי שמירתו של הקב”ה. ואי אפשר לברוח מלפני ד’ אלא אליו וכדרבי ריה”ל “מפניך אליך אברח”.1

This is, however, apparently a misattribution; although the basic idea was a popular motif in medieval religious Jewish poetry, the author, at least of this particular phrase, is not Rihal but another great, earlier poet-philosopher, Ibn Gvirol, in his magnum opus כתר מלכות:

אֱלֹקי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל ‑ / מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?
וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ ‑ / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?
לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל
וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,
וּבְשׁוּלֵי רחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי,

[An analysis of the poem and poet.]

As we have mentioned, scholars have noted the invocation of this idea elsewhere in medieval Jewish religious poetry:

אבן עזרא הותיר לנו כמה מהדוגמאות המצוינות ביותר של השירה הדתית העברית בספרד ובתחומים מסויימים אינו נופל מהרמים שבהישגיה. כך, למשל, אם היה נפוץ בימי הביניים המוטיב “אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך”, הרי “הווריאציות של אבן עזרא על נושא זה מצויינת בשגב ביטויין, ואין רבות כמותן בכל שירת ימי הביניים”. [הציטוט הוא מ ח. שירמן]2

בפיוט ובשירה חוזרים ונשנים לפרקים צירופים מסויימים, מהם שכיחים אצל אחת העדות בלבד, ומהם מצויים אצל עדות שונות, מהם מלה במלה, ומהם בשינויים קלים. הצירוף “עזרה הישנה”, כלומר עזרת ד’ הידועה מקדם, נמצא החל ברבנו גרשם מאור הגולה (במאה ה – 10-11) אצל פייטני אשכנז, צרפת, איטליה, ורומניאה.

הצירופים “שעיר וחותנו”, “חתן וחותן”, “פרא ושעיר”, ככינוי לאדום וישמעאל, נמצאים בפיוטי האיטלקים, האשכנזים והצרפתים.

כמו כן השתמשו הרבה ממשוררי ספרד ופרובאנס בפנייה לאלקים בצירוף: “אברח ממך אליך” (שלמה אבן גבירול ב”כתר מלכות”. ושלמה דאפיירא (המאה ה-14) השתמש בו גם במכתבים כשבח לנדיבים: “ומפניך אברח נכח פניך, וממך ואליך אנוס לעזרה”.

[בהערה בשולי הדף:] [אוצר יהודי ספרד כרך ז (תשכ”ד) עמוד 29, ועיין שם הערה 7.

ואשר לעניין “אברח ממך אליך” – יש שראו כאן השפעת הפילוסופיה הדתית הערבית. אבל אם כי הרעיון נמצא באמת בספרות הערבית (החל במאה התשיעית) עיקרו עברי: על יונה נאמר: “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'” (יונה א:ג), ואף על כן הגיע אל ד’, כמו שנאמר: “וימן ד’ דג גדול לבלוע את יונה … ויתפלל יונה אל ד'” (שם ב:א-ב). ובתהלים קלט:ז נאמר: אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח”, היינו אין מקום שבו לא תהיה. אחרי רבי שלמה אבן גבירול השתמש ברעיון זה גם רבי משה אבן עזרא בפיוטיו ושר:

אנוס לעזרה ממך אליך …
אברח עדי צלך (ברן יחד עמוד קיד)

ובפיוט אחר:

ממך צור לך בורחים (מושל רום ותחת, “הארץ” 14.9.58)

ואחריו השתמשו ברעיון זה בצורות שונות גם משוררים אחרים. אבל הניסוח היפה ביותר הוא של רשב”ג …

ועל השימוש ברעיון זה ועל מקורותיו כתבו: י. ד. אברמסקי ב”גליונות” כ”ד (תשי”א), עמוד 276; יהודה רצהבי ב”הארץ” ראש השנה תשי”ז; דב סדן ב”מחניים” סימן ל”ה (תשי”ח), עמ’ 25-35; א. מ. הברמן ב”הארץ” 14.9.58

השווה כעת גם דברי ישראל לוין ב”אוצר יהודי ספרד” כרך ח’, עמ’ 53-57.]

המשוררים והפייטנים ראו בצירופים אלה חומר לשוני שאין זכות בעלים עליו, מעין צירופי המקרא, שמקשטים בהם את הפיוטים ואת השירים ולא מזכירים את המקור, ולכן השתמשו בהם לצרכם.3

The theological idea so elegantly encapsulated by this bit of poetry was famously adopted by the Brisker Rav, as noted by Eliezer Brodt:

מדוע אכן אסורה השמחה בראש-השנה עד כדי שתיקנו שלא לומר בו את ההלל. ניתן להבין זאת כשנקדים לכך את טעם ביטול ההלל בראש השנה המובא בגמרא (ראש השנה לב ע”ב): “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!”.

אך שוב עלינו להבין, מדוע משום ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו’ אין לומר הלל ביום זה? לכאורה, מה שייכות זה לזה?

רבותינו הראשונים דנו בכך ומבארים, כי משום ש’מלך יושב על כסא דין…’, יש להקדיש ימים אלו לתשובה ולבקשת סליחה וכפרה, ושעת תשובה אינה הזמן ראוי לשמחה. כך ביאר רבינו המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה’: “כוונת בעל המאמר, שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה אלא לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו, הם מעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה”. וככל הנראה, שאב דבריו מפירושו של הרמב”ם (ספרד ומצרים, ד’תתצח-תתקסה), למשניות, שנכתב בימי צעירותו: “לא קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו ענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. וכפל הדברים בחיבורו ‘משנה תורה’ שכתב בימי העמידה: “שמונה עשר יום בשנה מצווה לגמור בהן את ההלל… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה”. ונמשך אחריו גם רבינו אהרן הכהן מלוניל (צרפת וספרד, נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’, הכותב: “אין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו”. וזו כנראה כוונתו של רבי פנחס הלוי מבארצלונה (ספרד, המאה הראשונה לאלף השישי), אחיו של הרא”ה ומחבר ספר ‘החינוך’, אשר דרכו להמשך אחר שיטת הרמב”ם: “ואולם שהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה… וזה הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו… אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה…”.

ר’ חיים ברים לאחר שהוא העתיק דברי הרמב”ם לענין הלל ואימה כתב: “ומקור דברי הרמב”ם לקוחים מדברי המשורר האלוקי רבי שלמה אבן גבירול בשירתו ‘כתר מלכות’ שם כתוב אברח ממך אליך שמתוך הכרת הפחד והאימה מהדר גאונו אנו בורחים אל חיק אהבתו יתברך, ודכירנא ששמעתי את דברי הרמב”ם הנ”ל יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הגאון הגאב”ד דבריסק זצוק”ל וינועו אמות הסיפים בשעת אמירתו ותהי לחרדת אלוקים, ועד היום חרוטים הדברים בלב שומעיו כבשעת אמירתו”.

Rav Shach, in a eulogy he delivered on the Brisker Rav, related a poignant conversation that took place between them shortly before the latter’s death (on the eve of the Day of Atonement), about the poem, the cognate Maimonidean passage, and the underlying theology (intellectual and emotional):

בימיו האחרונים של מרן הגרי”ז זצוק”ל, והימים – ימי ההכנה לראש השנה, שאל מרן “מה יהיה הסוף?” ואמרתי לנחמו בדברי הירושלמי (פרק קמא דראש השנה הלכה ג’): א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו’, רבי חנניא ורבי יהושע, חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלקיה. בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו’ לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינם כן, לובשין לבנים ומתעטפין לבנים וכו’ ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. ודברתי אל לבו, כי כך גם עכשיו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקב”ה יעשה לו נס.

אולם מרן זצ”ל ענה: “במה, במה להיות בטוח?” וביאר מאמר הירושלמי הנ”ל על פי דברי הפיוט “כתר מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול … וצריך להבין מה הביאור “אברח ממך אליך“, הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו אלא בורח ממנו. והביא מרן זצ”ל שכך כותב גם הרמב”ם בפירוש המשניות פרק ד’ דראש השנה (לב:): “שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו. עי”ש. וצריך ביאור כנ”ל מהו שאמר ומנוס אליו.

וביאר מרן זצ”ל, הנה ענין הבטחון שייך רק אצל מי שמרגיש המצאו בצרה גדולה, ואז במצב זה הוא סומך על הקב”ה ובוטח בו, זהו הנקרא “בעל בטחון”. והוא שאמר הפייט: “אברח ממך אליך” – כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ורצה להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח “ממך אליך” – מלפני ד’ אל ד’, דהיינו, שהוא מוצא מקום מחסה, מקלט ומבטח רק בצילו יתברך. אולם, אם האדם אינו מרגיש כלל בצרה האופפת אותו והוא שליו ובטוח בעצמו, אין זה בטחון כלל. ומעתה, מה שאמרו חז”ל בירושלמי כי בראש השנה שמחים אנו מתוך ידיעה שייעשה לנו נס, ולכאורה איך הדברים תואמים למהות היום, הלא יום זה הוא יום דין אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ומוכרחים לפחד ולהיות ירא וחרד ביום הזה. אלא, כפי המבואר כך היא הדרך – תחילה צריך להשריש בלב את תחושת פחד הדין והיראה מלפני שופט כל הארץ, ומתוך הרגשה זו צריך לבא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בהקב”ה שיפקדנו לטובה ויטה את דיננו לכף זכות. ובהרגשה זו יש לנו לנהוג ביום הדין – להסתפר לכבודו, ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים “לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נס”. וזו באמת מעלת כלל ישראל, שיש בהם מדת הבטחון בו יתברך שלא כשאר האומות. אולם, אם מתחילה אין האדם חרד מיום הדין, אם כן מה מקום יש לבטחון. וסיים מרן זצ”ל על עצמו ואמר: “ואם כן במה אהיה בטוח?”4

Here is a somewhat confused version of the above conversation:

ונראה לבאר ביותר עמקות את ההרגשה שצריכה להיות לנו בראש השנה, והוא שמהות ענין השמחה ביום הזה – היא דווקא מתוך פחד הדין, והבאור הוא על פי מה שמסופר על מרן הגרי”ז זצ”ל … כששמע הגרי”ז את הדברים, אמר שהנוסח “אברח ממך אליך” לקוח מדברי הרמב”ם בחובת היום של ראש השנה, בפירוש המשניות … והיינו שמהות היום זה לברוח מפחד המשפט אל הקב”ה בעצמו.5

[Ibn Gvirol died about seventy years before Rambam was born.]

Two later poetic expressions of this idea were composed in the sixteenth century. R. Yisrael Najara’s אנה אלך:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח

[An essay on the poem.]

Rav David ibn Abi Zimra (Radvaz) composed a poem with the same title as Ibn Gvirol’s, and also borrowed the theological idea we have been discussing:

אברח מזעמך אליך ואל רחמיך ומתוכחות מוסריך אל ניחומיך ומאימת דיניך אנוסה אל חמלתך ומפחדך ארוצה אל חסדיך אשר אין להם קץ ותכלה ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך:6

Update: The poignant dialog between Rav Shach and the Brisker Rav at the end of the latter’s life is also recorded in שמושה של תורה, which it follows this passage:

סח מרן שליט”א [הרב שך]: כידוע, אומרת הגמרא (ראש השנה לב:) שאין אומרים הלל בראש השנה, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב”ה, וישראל אומרים שירה?

פעם הראוני רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, את דברי הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת ראש השנה (ד:ז) הכותב שאין אומרים הלל בראש השנה “לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מד’ ומברח ומנוס אליו”.

ויש להבין את לשונו, מהו “מברח (ממנו) ומנוס אליו”? אם יראה גורמת לבריחה וריחוק, כיצד זה תגרום ל”מנוס אליו” ולקירבה?

אלא, הסביר הגרי”ז, זהו כמשל הילד שאביו מכהו – ובשעת ההכאה הוא נאחז באביו בחזקה, לבקש בו מפלט והצלה. הוא כבורח ממנו ובורח אליו. כך יש להבין את הענין, כזה הוא הפחד מפני משפט שמים. יש לרעוד ולירא, וככל שיראים יותר כך מתקרבים יותר ומבקשים מחסה אצל הקב”ה עצמו!

בימיו האחרונים של רבנו הגרי”ז זצ”ל, היה ירא וחרד חרדתו של רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח:), ולפני ראש השנה האחרון לימי חייו, כשמרן שליט”א בא לברכו בברכת שנה טובה, שאל את מרן שליט”א בדאגה: “מה יהיה הסוף?” …7

ישורון, יח, עמוד תפו [↩]
ישראל לוין, “אמנות ורעיון בפיוטי ר’ אברהם אבן עזרא”, אוצר יהודי ספרד, כרך ו’ עמוד 57 [↩]
א. מ. הברמן, “צירופים ופיוטים החוזרים ונשנים בפי משוררים שונים”, אוצר יהודי ספרד, כרך ט’ עמוד 54 [↩]
רב אלעזר מנחם מן שך, “מתוך דברי הספד על מרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל – מרחשון תש”כ”, המלך המשפט (נדפס עם בזאת אני בוטח) (בני ברק תשס”ב) עמוד קסט, הובא בילקוט לקח טוב, ימים נוראים א’ (תשנ”ט), עמודים קצז-ח, ועיין דוד פלק, ענינו של יום – ב’, עמודים מג-ד [↩]
ר’ ניסן זלמן גולדברג, נזר המלך – ראש השנה, עמודים מה-ו [↩]
כתר מלכות (נדפס בספר אור קדמון לרב משה חאגיז) (וניציאה) – קשר [↩]
שמושה של תורה (מהדורה שניה מתוקנת: תשנ”ט), עמודים שז-ט [↩]