Sliding Down the Slippery Slope of Circumstantial Evidence

My weekly parashah lectures and halachah column for this past פרשת ויקרא discuss the acceptability (or lack thereof) of circumstantial evidence in halachic civil and criminal procedure. A central source is Rambam’s adamant insistence that anything short of eyewitness testimony is absolutely unacceptable in capital cases:

המצווה המשלימה ר”צ האזהרה שהזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג מפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו ושניהם מגאלים בדם – הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום העונש, כיון שאין שם ברור בעדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת האמת מלהרוג את זה. והוא אמרו יתעלה: “ונקי וצדיק אל תהרג וגו'” (שם כג, ז). ובמכילתא אמרו:

“ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמרו לו: ישראל הוא, בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? – תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג”.1

In response to the question of why this should be so, Rambam offers a slippery slope argument (adding that there is no other possible explanation): were the Torah to allow reliance upon circumstantial evidence, even if this would be limited to extremely compelling evidence, where there is near certainty as to what has occurred, the standards would gradually slip and eventually men would be executed based upon much less compelling evidence:

ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול – לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, וה”אפשר” רחב מאד. ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו – כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן.

ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי – ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים.

Rambam’s ringing assertion that even though such an uncompromising policy of absolutely disallowing all circumstantial evidence in capital cases may result in the acquittal of the guilty, “it is better and more desirable to acquit one thousand guilty men, than to execute one innocent man at some point in time” is known in [Western / Anglo-American] criminal law as Blackstone’s formulation, as we have previously discussed here.

My column:

In parashas Vayikra (5:1), the Torah prescribes a sin-offering for one who fails to testify when required to do so, describing the sinner as “a witness, whether he hath seen or known of it”. This wording implies that testimony is possible based either upon what one has “seen”, or upon what one “knows” – even in the absence of direct observation. How is (judicially significant) knowledge possible without direct observation? One suggestion of the Talmud is that a witness who hears someone’s concession that he owes another money thereby “knows” of the obligation although he has not “seen” it. The Talmud then raises the question of circumstantial evidence – i.e., based upon the observed facts, we “know” (with a greater or lesser degree of certainty) what must have happened, although we have not “seen” what actually transpired – and notes that its validity is the subject of dispute (Shevuos 33b-34a). The halachic consensus is that circumstantial evidence is generally disallowed, even in civil cases, and certainly in criminal, and particularly capital, cases (see Yad Ha’Chazakah Nizkei Mamon 8:14 and Sanhedrin 20:1, but cf. Sanhedrin 24:1-2).

Some authorities maintain that this inadmissibility of circumstantial evidence is limited to the general case of ultimately equivocal circumstances, where the conclusion being drawn may be quite likely, but is nevertheless not absolutely certain. Where, however, the circumstances are unequivocal, and we are absolutely convinced of what has transpired, then such evidence is admissible (Bach CM end of #408). Some limit this to civil cases, and maintain that capital cases have a formal requirement of eyewitness testimony to the actual crime (Tumim siman 90 s.k. 14, and see Shut. Avnei Neizer EH 30:3 and 119:104, Achiezer 1:25:4), whereas others argue that there is actually no difference in the standards of evidence of civil and capital cases, and airtight circumstantial evidence that is admissible in civil cases is admissible in capital cases as well (Tosafos Shevuos 34a s.v de’i is lei, Kovetz Shiurim 2:38). Still other authorities may entirely foreclose the admissibility of any sort of circumstantial evidence, even in civil cases (see the discussion in Shimru Mishpat (Zafrani) #53).

My lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive, as are two previous mini-haburos I have previously delivered on the topic: I, II.

  1. ספר המצוות להרמב”ם, לא תעשה ר”צ []