Tortious Malediction

For S.B., who is a blessing, not a curse.

Prof. Eugene Volokh:

Prayer as Attempted Murder?

A reader asks an interesting question:

Some Christian Reconstructionists are urging their fellows to pray for the death of John McCain so that Sarah Palin will be become President. [Example here.] Are those who pray for McCain’s death guilty of attempted murder, and are those urging them to do so guilty of incitement? It seems to me that they are. Although I don’t believe that their prayers can have any effect, it seems to me that this falls into the same category as the oft-discussed firing of an unloaded gun or firing a gun into a bed that turns out to be empty. The intent to kill is present and an action has been taken in furtherance of that goal. Christians should presumably be all the more clear that this is attempted murder insofar as they believe prayer to be efficacious.

This, it seems to me, is a good illustration of the limits of analogy. It’s true that asking someone to commit murder may well constitute attempted murder (as well as the crime of solicitation). The test for attempt is generally not just that “an action has been taken in furtherance of that goal” — different jurisdictions require different amounts of conduct, but all require more than just “an action” for an attempt prosecution (as opposed to for a conspiracy prosecution, where an agreement plus an overt act, even a relatively minor one, generally suffices). But when a person has asked another human being to commit the crime, especially when he hopes that the other person will commit the act with no further help from the requester, that would usually qualify. And indeed it generally doesn’t matter if it turns out that the request couldn’t possibly work, for instance because the person asked would never commit the crime, or was accidentally given an unloaded gun, or some such.
But people aren’t the same as God, either to atheists or to religious people. One way of seeing that is that God’s action wouldn’t be illegal. To those who believe in God, as he is conceptualized by most Americans, God’s action wouldn’t even be immoral. (It’s true that some people say “If God killed people for this-and-such, he would be evil,” but usually they are people who don’t believe that God does that.) It would be within his authority as, in a sense, the ultimate sovereign of the world.
In fact, if there is an analogy here, it would probably be to a petition to the President asking him to order an assassination that he could lawfully order (or, as to the other part of the reader’s question, to exhortations to the public aimed at getting people to petition the President to order such an assassination). I would say that it’s even legal to petition the President to order assassinations that are illegal; but, as I said, there’s nothing illegal in God’s hastening someone’s death.
We could try to come up with precise constitutional foundations for this, for instance that the request to the President is protected by the Petition Clause of the First Amendment, and that a request to God is protected by the Free Exercise Clause. Or we could focus on a legal distinction between asking someone to do something that is legal for him (or Him) to do from asking a contract killer to do something that is illegal for him to do. Or we could focus more practically on the relative unlikelihood that a person who tries to cause death by prayer will switch to a gun if prayer fails. (That’s one reason we punish attempted killers even when their attempts were factually impossible, for instance because the gun is unloaded: We figure they are quite likely to try with a loaded gun next time.) But we don’t have to choose, because all these factors strongly point in the same direction, and strongly suggest that asking God to end a person’s life is very far from asking an acquaintance or a prospective contract killer to do the same.
(I should note that there has been a little judicial commentary on attempts to kill by voodoo or witchcraft, as best I can tell unanimously opposing criminal liability in such situations. See Commonwealth v. Johnson, 167 A. 344 (Pa. 1933) (Maxey, J., dissenting); Attorney General v. Sillem, 159 Eng. Rep. 178 (1863). But I’m not sure this is a perfect analogy, either, and in any event there’s not much real law on that.)

I imagine that what little law there is in this area will concern crimes such as attempted murder, as the law will generally not (at least in the modern era) recognize any actual supernatural causation of harm. Halachah, by contrast, has no general crime of attempted murder (עדים זוממין being a notable exception), but on the other hand, mainstream halachists typically do believe in the possibility of supernatural causation of harm. [In fact, contrary to what I assume is the markedly negative direction of the historical trajectory of belief in the supernatural within the secular juridical profession, belief in the supernatural is arguably more widespread among contemporary halachists than it was, say, among their medieval counterparts, during the heyday of Jewish rationalism.]

The question of the halachic liability for the causation of harm via supernatural means was first considered in a terse responsum of Rav Ya’akov Hagiz, which suggests the possibility (“אפשר”) that murder via [the utterance of] a [Divine] Name, or sorcery, is analogous to, inter alia, killing via a fired arrow, as per the Biblical expression “Their tongue is as an arrow shot out”:

שאלה ההורג נפש על ידי שם או כישוף מהו.
תשובה אפשר דכיון דבדבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר וכזורק חץ להורגו ועליהם נאמר חץ שחוט לשונם (תלים קכ”ז) [ירמיה ט:ז].1

Rav Yehudah Assad accepts this position unreservedly:

ועל דבר מי שהרג נפש מישראל על ידי שם או כישוף פשיטא מלתא דחייב כמו שהבאת בשם תשובת הלכות קטנות .. וטעמ’ נראה לי דקרא כתיב ומכה אדם יומת.
והנה במרע”ה מצינו שהכה בשבט פיו ובשפתיו המית רשע כמאז”ל ופירש”י הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את כו’ שהרגו בשם המפורש וכתיב ביה לשון ויך את המצרי אם כן גם כה”ג במשמע ובכלל מכה אדם יומת הוא כיון דבדיבוריה עביד מעשה היינו הורגו בידים וחייב עליו כנ”ל.2

Rav Ya’akov Yisrael Kanievsky (the Steipler) has a lengthy discussion of this general question; his conclusion distinguishes between the reliable harnessing of preexisting paranormal forces, where he strongly feels that the causation of harm is considered the invoker’s action, and the request or instigation of the Heavenly Court to impose punishment upon another, which he considers to be merely indirect causation (גרמא):

ונראה דדוקא תפלה או קללה שאינו מובטח שתפעיל [רק בהסכמת הבית דין של מעלה באותה שעה על ידי זה נענש הלה] דכל כה”ג לא מחשב מעשה של המקלל רק מעשה בית דין של מעלה אבל קללה בהאי רגע דאז כביכול זה כבר הובטח מתחילת הבריאה דזה מועיל ומשום הכי נחשב “מעשה דידיה” היינו מעשה של המקלל עצמו ולא רק כגורם שהבית דין של מעלה יענשו …
וממוצא דבר יתבאר שמכל הני דוכתי הנ”ל אין ראיה לנדון הלכות קטנות שהורג על ידי שם או כישוף דכאן כבר נגזר משמים באופן הכרחי שהשבעה כזו או כישוף כזה תהרוג ומתייחס ההריגה לאדם העושה את ההשבעה או הכישוף ומחשב רוצח גמור כדברי הלכות קטנות, ואינו דומה לכל הני דוכתי הנ”ל שהבית דין של מעלה גומרין הדבר על ידי פסק דין של מעלה והאדם הלייט אינו אלא גרמא וכנ”ל, כנלענ”ד בירורא דהאי מילתא.3

I recently gave a lecture which began with a survey of the various opinions in our tradition as to whether Balaam’s curses, and curses in general, actually have any supernatural power to cause harm, and proceeded to a discussion of the above sources on criminal and civil liability for the causation of harm via supernatural means, and related topics; a recording of it, as well as my notes on the topic, are available at the Internet Archive.

  1. שו”ת הלכות קטנות ב:צח – קשר. []
  2. תשובת מהרי”א / יהודה יעלה אוח:קצט ד”ה ועל דבר מי שהרג – קשר. []
  3. קהלות יעקב בבא קמא (הוצאה שניה: בני ברק תשמ”ח) סוף סימן מ”ה (“בדבר מזיק על ידי סגולה”) עמודים קמג-מד. ועיין חבצלת השרון (ירושלים תשס”ו) שמות עמוד לו; עם התורה מהדורא ב’ חוברת י”ג תשמ”ז עמוד יג – קשר. []

The Virtue Of Those Common Flowers

[A pendant to this post.]


“That night we were just in time. One more so small child was missing, and we find it, thank God, unharmed amongst the graves. Yesterday I came here before sundown, for at sundown the Un-Dead can move. I waited here all the night till the sun rose, but I saw nothing. It was most probable that it was because I had laid over the clamps of those doors garlic, which the Un-Dead cannot bear, and other things which they shun.1

We resumed our places, and Dr. Van Helsing went on with a sort of cheerfulness which showed that the serious work had begun. It was to be taken as gravely, and in as businesslike a way, as any other transaction of life:—

“Well, you know what we have to contend against; but we, too, are not without strength. We have on our side power of combination—a power denied to the vampire kind; we have sources of science; we are free to act and think; and the hours of the day and the night are ours equally. In fact, so far as our powers extend, they are unfettered, and we are free to use them. We have self-devotion in a cause, and an end to achieve which is not a selfish one. These things are much.

“Now let us see how far the general powers arrayed against us are restrict, and how the individual cannot. In fine, let us consider the limitations of the vampire in general, and of this one in particular.

“All we have to go upon are traditions and superstitions. These do not at the first appear much, when the matter is one of life and death—nay of more than either life or death. Yet must we be satisfied; in the first place because we have to be—no other means is at our control—and secondly, because, after all, these things—tradition and superstition—are everything. Does not the belief in vampires rest for others—though not, alas! for us—on them? A year ago which of us would have received such a possibility, in the midst of our scientific, sceptical, matter-of-fact nineteenth century? We even scouted a belief that we saw justified under our very eyes. Take it, then, that the vampire, and the belief in his limitations and his cure, rest for the moment on the same base. For, let me tell you, he is known everywhere that men have been. In old Greece, in old Rome; he flourish in Germany all over, in France, in India, even in the Chernosese; and in China, so far from us in all ways, there even is he, and the peoples fear him at this day. He have follow the wake of the berserker Icelander, the devil-begotten Hun, the Slav, the Saxon, the Magyar. So far, then, we have all we may act upon; and let me tell you that very much of the beliefs are justified by what we have seen in our own so unhappy experience. The vampire live on, and cannot die by mere passing of the time; he can flourish when that he can fatten on the blood of the living. Even more, we have seen amongst us that he can even grow younger; that his vital faculties grow strenuous, and seem as though they refresh themselves when his special pabulum is plenty. But he cannot flourish without this diet; he eat not as others. … It is said, too, that he can only pass running water at the slack or the flood of the tide. Then there are things which so afflict him that he has no power, as the garlic that we know of; and as for things sacred, as this symbol, my crucifix, that was amongst us even now when we resolve, to them he is nothing, but in their presence he take his place far off and silent with respect. There are others, too, which I shall tell you of, lest in our seeking we may need them. The branch of wild rose on his coffin keep him that he move not from it; a sacred bullet fired into the coffin kill him so that he be true dead; and as for the stake through him, we know already of its peace; or the cut-off head that giveth rest. We have seen it with our eyes.2

“My friends, we are going into a terrible danger, and we need arms of many kinds. Our enemy is not merely spiritual. Remember that he has the strength of twenty men, and that, though our necks or our windpipes are of the common kind—and therefore breakable or crushable—his are not amenable to mere strength. A stronger man, or a body of men more strong in all than him, can at certain times hold him; but they cannot hurt him as we can be hurt by him. We must, therefore, guard ourselves from his touch. Keep this near your heart”—as he spoke he lifted a little silver crucifix and held it out to me, I being nearest to him—“put these flowers round your neck”—here he handed to me a wreath of withered garlic blossoms—“for other enemies more mundane, this revolver and this knife; …3


Undead and garlic

All undead dislike garlic, not only V vampires . Garlic has the following effects:

  • If you polymorph into an undead monster, then eating garlic will make you “feel incredibly sick” and cause you to vomit.
  • If you wield a clove of garlic, and use it to attack undead, it will cause them to flee for a moment. The same should happen if you throw garlic at them, but it must hit.
  • No undead except ghosts and shades will enter a square with a clove of garlic on it.
  • Undead pets will not eat garlic. Currently there are no herbivorous or omnivorous undead who might have eaten garlic in any case.4

Tidsskrift for Den norske legeforening – Journal of the Norwegian Medical Association

Vampires are feared everywhere, but the Balkan region has been especially haunted. Garlic has been regarded as an effective prophylactic against vampires. We wanted to explore this alleged effect experimentally. Owing to the lack of vampires, we used leeches instead. In strictly standardized research surroundings, the leeches were to attach themselves to either a hand smeared with garlic or to a clean hand. The garlic-smeared hand was preferred in two out of three cases (95% confidence interval 50.4% to 80.4%). When they preferred the garlic the leeches used only 14.9 seconds to attach themselves, compared with 44.9 seconds when going to the non-garlic hand (p < 0.05). The traditional belief that garlic has prophylactic properties is probably wrong. The reverse may in fact be true. This study indicates that garlic possibly attracts vampires. Therefore to avoid a Balkan-like development in Norway, restrictions on the use of garlic should be considered.5)

On the morning of this past Isru Hag Tishah Be’Av, my friend M.W. and I exchanged queries that had been posed to us on the nexus between prayer and the learning of Torah on Tishah Be’Av. He had been asked the fairly well discussed question of Psalms,6 while I had gotten the more obscure one of the שש זכירות.‎7 I showed him the relevant discussions in the נטעי גבריאל, and this, along with my prior references to the work in the context of other Nine Days’ discussions (including the shaving of legs and eyebrows8), prompted his observation of my apparent fondness for the work.

“Well,” I responded, “while the truth is that there are certainly other works that one can turn to for these sorts of questions, the נטעי גבריאל is likely unique in being a reliable resource for potentially valuable and useful information on questions such as Judaism’s stance on the power of garlic to ward off the undead.9

The primary Jewish reference to the belief appears in the eighteenth century Kabbalistic-ethical work שער המלך:

והנה מנהג ישראל שיהיה אצל כל אחד שום כשהולכין לבית הקברות ומשליכין שם על הקברים כל מנהג ישראל תורה היא

ויש ליתן טעם כי האריז”ל כתב שאין לילך על הקברות מחמת שמתלווים ומתדבקים אליו החיצונים: בשאר ימות השנה אין אדם הולך בלא מצוה ובלא תורה אם אינו לומד תורה מהרהר בדברי תורה בזה מבריח החיצונים שלא יתלוו אליו ובתשעה באב שהוא הולך ערום ויחף בלי מצות ובלי תורה מחמת האבילות שאסור להרהר בדברי תורה ויש חשש שלא יתלוו אליו ח”ו וסגולה היא ומרגלא בפומי דאנשי שהשום דהיינו ריח השום הוא גם כן מבריח החיצונים לכן נוהגין מנהג זה

והא שמשליכין שם על הקברים שיהא לסימן להנפשות המרחפים על הקברים ולפעמים המה בפמליא של מעלה כמו שמצינו במסכת ברכות במעשה דשמואל שאזל לחצר מות ואבוהו דשמואל היה נפשו בעת הזאת בפמליא של מעלה לכן משליכין שם השום כדי שיהא לסימן שיכירו הנפשות שהיו שם החיים לבקש לבל יהיו כמתים וכאשר יראו המתים שום היתומים שפחתו והותירו מעט מהרבה יבקשו רחמים עליהם

וגם שום הוא לשון שום ושממון ועד מתי יהיה השום והשמ[מ]ון בארצינו10

A century later, R. Avraham Bik tell us that throwing garlic on the graves was customary in Poland. We have seen that the שער המלך is moderately defensive about the custom (feeling it necessary to remind us that “every custom of Israel is Torah”); R. Bik admits that “gedolim mocked it”, although he, too, defends it, albeit without reference to its alleged proof against the undead:

וזה דרכי בספרי הזה. לרמוז בכתובים דברי חכמים במדרש והלכה וגם מנהגי ישראל כי המה תורה ואין להלעיג עליהם …

וגם מנהג של מדינות פולין שזורקים שומים על הקברות בימים שמקיפים אותם אשר גדולים שחקו עליו לפי דעתי נבנה על דברי חז”ל בשבת קנ”ב שמי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבים ובשום אמרו בבבא קמא פב. שמכניס אהבה ומוציא קנאה כי כן ירמזו שהתופס במדה זו בקבר יצליח:11

R. Bik was sufficiently proud of his justification that he reportedly presented it to Rav Yosef Shaul Nathanson when they visited a cemetery together one Tishah Be’Av. [Unfortunately, we are not told of R. Nathanson’s reaction, or his opinion on the custom in general.]:

ואמר לי [ר’ ביק] .. בחורף תרנ”ה, שאמר זאת להגאון ר’ יוסף שאול ז”ל בעת הלך עמו בתשעה באב על בית הקברות.12

  1. Dracula, Chapter XVI – link. []
  2. Ibid., Chapter XVIII – link. []
  3. Ibid., Chapter XIX – link. []
  4. Nethack Wiki contributors, ‘Clove of garlic’, Nethack Wiki, [accessed 30 September 2013]. []
  5. Sandvik H, Baerheim A, Does garlic protect against vampires? An experimental study, in Tidsskr Nor Laegeforen, 1994 Dec 10;114(30):3583-6 – link (h/t: io9). []
  6. נטעי גבריאל, הלכות בין המצרים, חלק ב’ פרק ע”ה סעיף כ”ב – קשר []
  7. שם פרק ס”ב סעיף ד’ – קשר []
  8. שם פרק י”ט סעיף ו’ והערה י’ – קשר []
  9. שם פרק פ’ הערה א’ ד”ה ובספר שער המלך – קשר []
  10. שער המלך (ר’ מרדכי בן שמואל, אב”ד ווייעלקאטש: גרודנו ה’תקע”ו) שער ד’ ראש חודש ותשעה באב פרק י’ שער המלך עמוד קיב: ד”ה הרי לפי זה – קשר []
  11. בכורי אביב (ביק: לבוב ה’תרל”ג) הקדמת המחבר – קשר []
  12. שו”ת שיח יצחק או”ח סימן קמ”ט []

Making A Joyful Noise Unto the Lord

From a recent review by Gil Student of R. Yisroel Miller’s In Search of Torah Wisdom: Questions You Forgot to Ask Your Rebbi:

I found R. Miller’s explanation of a Yeshiva prayer service particularly interesting. I cannot recall any book discussing this so frankly. When we pray, we strive for an atmosphere of pleading for our lives. In the Yeshiva world, “[t]hey worked to try to feel that they were standing and speaking before Hashem, and that Hashem was actually listening to every word…” (p. 87). But serious prayer is difficult and those who do not or cannot strive for such a lofty ideal have other ways to find meaning. Singing in shul is fine for some people but the Yeshiva world strives for a higher plane of spiritual connection. Condescending but honest and polite.

Joel Rich (in a comment to the above) is unconvinced:

I would say Condescending and lacking in self awareness but honest and polite. One could just as easily say, Crying in shul is fine for some people but the Chassidic world strives for a higher plane of spiritual connection.

Does all prayer really always need take on the tone of pleading for one’s life, even the shevach and hodaah?

The quintessential Litvish attitude toward prayer is deliciously expressed by the great Rav Yosef Zecharyah Stern, in a responsum addressed to his friend and admirer Rav Haim Hizkiyah Medini on the holding of weddings in synagogues (a topic we shall return to in a future post, בג”ה). R. Stern vituperates the idea of adding any musical accompaniment to prayer, or conducting any ceremony involving music in a synagogue, because of both the inherent inappropriateness, as well as the חילול השם (!) this would engender, and while his primary opposition is to instrumental music, his language implies a strong distaste for a capella music, too:

בדבר השאלה מרב אחד מידידיו, שהבטיח לו שאם ירצה ידרוש על זה מגדולי זמנינו ויודיענו תשובתם, ואף שאם הם יתירו לו לא יבטל דעתו ואין רצונו שיקרא שמו בהיתר זה כלל.

והנה השואל כותב שעיקר שאלתו אם לנגן בבית הכנסת בכלי זמר, אבל ממכתבו [ניכר] שיסוד שאלתו לענין קידושין וחופה בבית הכנסת ועל הכלי זמר השאלה טפילה לו, ורק שרוצה שהטפל בתשובתו יפטר את העיקר, גם חותר להתיר על ארגאל בעת התפלה גם אם יהי’ שלא בעוגב ורק בשאר זמירות זרים ושירי נכרים, ואם כי מאד נגד רצוני להשיב בענין זה אשר כבר דשו בו רבים, ובפרט שלא ידעתי שם השואל וכבר השיב לו תשובתו בהחלט, וכנראה שהשואל מסמאלענסק או חרסאן וכדומה בערים שהי’ שם הרב מלבי”ם כפי מכתב השואל שאמרו לו שנוהגים כן בפה וגם עוד לפני המלבי”ם היה כן, לכן אחשוב למותר להשיב בזה לכבודו, רק להבטיחו אשר אם יבקש ממני אידרש לו.

ורק על דברי מעלתו ביחוד אשיב לו בקצרה, מה שכתב אשר בעיקר עשיית החופה בבית הכנסת רע עליו המעשה כאשר כתב כי בעירו מקפידים הגוים שלא להביא מנגנים בתוך בית תפלתם בשום זמן, וזה נחשב להעדר כבוד על המעשה ששמע בעיר הסמוכה כעשרים שנה וכו’, ולהשערתי היה בעיר סימפעראפיל, וכתב עוד והמנהג כשעוברים דרך בית תפלתם פוסקים נגינתם עד שיעברו הרחק מבית תפלתם, כן מקפידים הישמעאלים עם הנוצרים זולת הקאטולים, וגם מעלתו אינו מניח שינגנו בחצר בית הכנסת כשמביאים הכלה, וכמדומה לו שגם בעה”ק כן המנהג כו’. ולדעתו אף אם יהי’ מותר מהדין, כל שהנכרים מקפידים מעשותו בבית תפלתם יש למנוע בבית הכנסת שלנו.1

R. Stern proceeds to discuss the general question of learning morality from, and establishing Halachah based on, non-Jewish practice, an issue we have previously discussed and to which we shall also return, בג”ה, in a future post, but subsequently argues that in our context, we are certainly obligated to take non-Jewish religious sensibilities into account:

ואשיב לעיקר דבריו כי יפה כתב מעלתו שאינו ענין לזה במקומות שהגוים מחמירים משום כבוד בבית הכנסת שלהם לענין כלי זמר, והמגן אברהם סימן רמ”ד סוף ס”ק ח’ לענין בית הכנסת בשבת בקבלנות שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, והכ”נ כיון שגם המה מהדרין שתהי’ העבודה בבית הכנסת שלהם באימה ובלי ממוצעים אחרים המביאים להיסח הדעת ולפעמים גם לקלות ראש, בודאי איכא חילול השם כשעושים בית המקדש למקום מרזח והוללות ולבית הועד לאנשים ונשים, וכמו שלמדו בפרק החליל [סוכה נב.] ממ”ש וספדה הארץ משפחות משפחות וקל וחומר במקום שמחה וחתונה, ועיין במשנת חכמים בהלכות עכומ”ז לא תעשה מ”ה ביבין שמועה מה שהעיר על השיורי קרבן סוף פרק במה אשה, במה שהביאו הפוסקים לאסור כל הני משום דרכי האמורי משום דאבד זכר האמוריים כו’, וע”ש בהשגתו לפמ”ש הרמב”ם דכל אלו שאסרה תורה היינו שלא להאמין בדבר כזב שהאמינו בו, ואם כן אדרבא אם המה שלא נגה אור תורה עליהם עזבו דברי מרמה כאלו כל שכן עלינו שלא להחזיק בזה יעש”ב בדף קי”ד ע”א.

והכ”נ לדידן בדברים שמחזיקים לדרך מוסר שלא לעשות במקום המקודש לתפלה ולבקש רחמים, ושראוי למנוע מדבר המביא להתנשאות וכמ”ש לעמוד במקום נמוך ממ”ש ממעמקים קראתיך [ברכות י:], ואף בעבודת הקרבנות קיימא לן דעיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא כערכין יא., מכל מקום בתפלה שהיא במקום עבודה שבלב אין מקום לנגונים רק באמירת נוסח התפלה בכובד ראש, כמו שאין מקום להעמיד הלוים למשוררים כמו בעבודה וכה”ג, ועליהם נאמר והי’ כנור ונבל תוף וחליל כו’ ואת פועל ד’ לא יביטו כו’. ואף שבמלחמה בנצחונם הי’ דרכם להלל גם בכלי זמר להעיר לבב העם וכמ”ש בדברי הימים ב’, אבל אין הכרח שהמצלתים והכלי זמר היו בשעת אמירת הודו, וגם בשירת מרים אפשר שהמצלתים והתופים היו מקודם השירה, ובפרט שאין דמיון משירי הודאה לבקשת תפלה ותחנונים שצריך להיות בכובד ראש, ועל כל פנים התפלה בבית הכנסת בכלי זמר הוא איסור מצד עצמו ודרך גיאות כפורק עול מה שצריך להיות ההיפך בהכנעה ומורא וכובד ראש, ונוסף על זה מצד חילול השם בפרהסיא כמ”ש מעלתו.

וכבר צווחו קמאי על הנגונים מהחזנים שמשמיעים בבית הכנסת ובפרט לשורר בשירי נכרים במקום המקודש, וכמ”ש בבכור שור תענית טז: בפסוק היתה לי נחלתי וגו’ נתנה עלי בקולה כו’, שאלו הלכו לבתי תאטריות לשמוע שיר כסילים אז אין בידם כ”א מושב לצים כפרק קמא דעבודה זרה [יח:], אבל עתה שהם עושים זה במקום תפלה ובתוך התפלה וכו’, הגע בעצמך הקרב נא לפחתך שליח להעתיר עבורך ותשלח על ידו מנחה פירות יפים ובהילוכו תאכלו הפירות ולא נשאר כי אם העוקצים והעלים ואותם יביא הציר אל האדון כו’. כן הדבר הזה אתם כאוכלים ושותים ונהנים מקולו, ודבר שפתי התפלה אך למחסור, אחת ידבר ושתים יבליע ונוטל שכר שבת בהבלעה יעש”ב, ובחת”ם סופר חלק או”ח סימן ר”ה, ושאילת יעב”ץ חלק ב’ ריש סימן קס”ו, ובמגדל עוז שער עליות פ”א ב”ח בד”ה בית הכנסת צריך להשמר שלא להלכד ברשת מנהג ההמון כו’ יע”ש.

ואם שהתירו בכלי זמר על החתונה גם בקידושין, מאחר שעשוי בתערובות אנשים ונשים ובאיסור קריבות כמנהגם בעת הקידושין אין להתיר זה במקום המקודש אשר אשה בעזרה מנין, ובפרט במחולות וכמ”ש בשו”ת זכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ז. ולבד כל זה במקומות שעושין החופה בבית הכנסת ובפרט בכלי זמר, בא הרבה קלות ראש עם נשי חבירהם מה שבלתי נאות להעלות על הכתב מלתא דלדידהו לא הוה מומא כו’. וגם הר”ר שי”ר אשר גם החדשים יתכבדו בו, כפי שראיתי במכתב הנדפס ממנו בהצופה למ”ע המגיד התנה שלא יבואו לשם רק השושבינות ואבותיהם של החתן וכלה.

ומה שרצה השואל לומר שהכונה רק משום כבוד שהוא בבית הכנסת ולא משום תקנת עכומ”ז, אמת הדבר שיחשבו זאת לכבוד להדמות למי שאין אנו יכולים לדמות מחמת שרואים מהאומות שעושים כן שלדעתו צריך שיהי’ התקשרות במקום מקודש ועל ידי הכהן המכהן בראשם, וביותר להראות אשר ידם תקיפה לכוף רועי העדה לעשות בנימוסיהם אם אין להם עוז בנפשם שלא לפרוץ גדר, ולמותר לבוא באריכות דברים במה שכבר דשו רבים בספריהם.2

Since they [the non-Jews], too, strive to glorify their worship in their meeting house [בית הכנסת שלהם] so that it be with awe, and without other intermediaries that lead to distraction and sometimes even to lightheadedness, there is certainly be a desecration of G-d’s Name when we make the holy temple a place of partying and frivolity and a meeting house for men and women … in prayer .. there is no place for melodies [נגונים], only the uttering of the liturgy with gravity [כובד ראש] … prayer in the synagogue with musical instruments is inherently forbidden and the way of arrogance, as one who casts off the yoke, where the opposite is required: submission, awe and gravity, and added to this because of the public desecration of G-d’s Name, as his honor has written.

For balance, we conclude with Rav Yehudah Aryeh (Leon) of Modena’s rather different attitude toward the formal musical embellishment of prayer. Ironically, Modena argues that it is actually unmusical, cacophonous prayer that desecrates G-d’s name – “we, that are musicians in our prayers and praises will now be a mockery to the nations, who will say that there is no one among us who yet knows wisdom, and we cry to the G-d of our fathers as a dog and a raven”:

שאלה אם יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר ר”ל המוסיקא ששה או שמונה בני דעת מבני קהלנו יצ”ו אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה הלל וזמרה אין כאלקינו עלינו לשבח יגדל ואדון עולם וכיוצא לכבוד ד’ בסדר ויחס ערך הקולות בחכמה הנ”ל, ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש אסור והמזמור אסור והלולים באשר המה כחכמת הזמר האמור, אסורים משחרב הבית משום אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, ואותם הוציא לבוז בדבר זה בעיני ההמון אשר שמעו קולם עם היותם רובם מתופשי התורה, יצא נא דבר מלכות מלפני המורים בתורה בהלכה אם יש איסור בדבר, ואם קול הפוסל הוא זה, או קול ערב למינו להלל י-ה.3

[ועיין שם שהביא דברי התלמוד והפוסקים בסוגיא זו, והעלה דבודאי אין איסור בזמר ושירה לדבר מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, ושוב כתב:] ואיני רואה שיטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלהלל לד’ בזמרה בבית הכנסת בשבתות רשומים ויום טוב יקרא דבר מצוה כמו לשמח חתן וכלה אשר כל שבת קדש כלה היא אצלנו וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה והמועדים גם כן נאמר וביום שמחתכם ומועדיכם, ומצוה על הש”ץ להנעים קולו בתפלתו ביותר, ואם יכול להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד האם לא יהיה טוב, או אם יעמדו אצלו מסייעים אשר חננם ד’ קול ערב ובלי סדר רק א”ה אריאה (a aria – הערת העורכים) כנהוג כל היום בין קהלות האשכנזים יזמרו עמו ויקרה שיתיחסו ויערכו לו האם יחשב להם חטא,4 וכתוב כבד את ד’ מהונך ודרשו ז”ל ממה שחננך כיצד אם יש לך קול ערב וכו’ ואם כן אטו בשביל שחנן ד’ לאלה ידיעת החכמה כסדרה ובאים לכבד בה ד’ יהיו חטאים בנפשותם, חלילה, נגזור אם כן על שלוחי צבור שיהיו נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה דזמרא דס”ד דאסיר אפילו ביחיד ודאי משמע שהרי אמרו זמרא דגרדאי אסיר ומיחיד הוא, ואנו אשר היינו בעלי המוסיקא בתפילותינו והודאותינו עתה נהיה לבוז אל העמים אשר יאמרו כי אין אתנו יודע עוד חכמה ונצעק אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב, סוף דבר אין בזה ודאי משום אל תשמח ישראל אל גיל ולא עלה על דעת שום ב”ד או חכם לאסור מלשבח לד’ יתברך בקול היותר נעים שאפשר ובחכמה הזאת המעוררת הנפשות לכבודו …5

We have previously cited Rav Eliezer Yehudah Waldenberg’s horrified reaction to Modena’s sneering dismissal, in contradistinction to mainstream rabbinic authority, of more traditional styles of prayer as barbaric and primitive.

A further, unfortunately incomplete (חבל על דאבדין), responsum of Modena on this subject; noteworthy is his (in)famous skepticism toward kabbalah:

שאלה בק”ק פלוני בימי המועד שיררו בבית הכנסת כת משוררים קדיש ברכו קדושה שירות ותשבחות והחזן אחד מהמשוררים במוסיקה וכפלו מלת כתר וגם השם באלה מועדי השם היינו הזכרת השם כל אחד היה מזכירו בחלק פעם א’ ולא ישנה לו כמשפט המחברים במוסיקה שכופלים לפעמים המלה להמתיק הניגון,

והנה קמו עליהן המון עם לומר כי לא נכון הדבר לומר בבית הכנסת במוסיקה ובפרט עבירה היא בידם לכפול מלת כתר והשם הן על פי חכמי הקבלה הן מדינא דגמרא והוא כמו האומר שמע שמע מודים מודים דמשתקין אותו;

יורו המורים אם יכולים לעכב על ידם לזמר ולכפול אלו המלות או לא ושכרו כפול מן השמים.

תשובה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך תשובתו זאת אם ירצה להשיב שואלו דבר; הא’ אם מותר לכפול בזמרה ההיא מלת כתר, הב’, אם מותר לכפול השם בפסוק אלה מועדי השם, הג’ אעקרא דמלתא אם מותר לומר במוסיקה בבית הכנסת תושבחות לאלקינו

והנה על השנים שהם אחד ר”ל כפל מלת כתר והשם, אם באתי להשיב על פי המכנים עצמם מקובלים היום, אשר ודאי לדעתי הם היוצאים ראשונה להמות על זה כקול מים רבים כפי סודותיהם להיות מלת כתר ראשונה שבספירותיהם לא אדע דבר כי חכמה זו לא לבד לא בי היא וממנה אין עמדי אלא אמרתי לא אחכמה בה ורחוקה היא ממני כאשר ביארתי הסבה במאמר אחד באורך שחברתי קראתיו ארי נוהם, עם כל זה למען ישאר השואל מרוצה ומפויס בכל דרך המבוקש’ ממני שאלתי שני חכמים אוהבי מיודעיה ומכיריה וככה השיבוני ככתבם וכלשונם …6

  1. שו”ת זכר יהוסף (אה”ע: מכון ירושלים תשנ”ד) סימן נ’ עמוד קפט []
  2. שם עמודים קצ-צא []
  3. שו”ת זקני יהודה (מוסד הרב קוק: ירושלים תשט”ז) סימן ו’ עמודים טו-טז []
  4. I do not quite understand what Modena means here. []
  5. שם עמודים יח-יט []
  6. שם סימן קל”א עמודים קעו-עז []