Our Perfect Torah Vs. Their Worthless Chatter

Our previous post cited an excerpt of an interview with R. J. David Bleich; the immediate continuation of the interview is also interesting:

You’ve written much on the intersection between halacha and American law. What would you say are some of the major general differences between these two systems of law?

There’s nothing general. There are principles of common law and there are principles of halacha. For example, the principles that govern lost property in halacha are quite different from those of common law. Common law – as reflected in American statutory law – requires me to take any object I find worth more than 20 dollars to the nearest police station. The police are supposed to wait for the rightful owner to press a claim and if nobody comes after six months, they can give it back to me. In halacha, if the circumstances are such that I presume yi’ush [i.e., the owner abandoned hope of recovering the object], I don’t have to do anything to find the rightful owner.

On the other hand, American law says that if I see a valuable diamond on the street, I don’t have to pick it up and return it even if it’s in a bag with the owner’s name on it. Halacha, though, says I have no choice but to take custody and return it to its rightful owner.

So comparisons with regard to particular points are sometimes very significant. But global comparisons are either nonsensical or trivial. It’s like comparing apples and oranges. Sure, there are common things between apples and oranges. They’re both healthy. You need law for society to exist. But different types of law are reflected in different societies.

About four years ago, my father showed me an interview of Prof. Nahum Rakover by R. Yitzchok Frankfurter in Ami Magazine, in which, if I recall correctly, Prof. Rakover explained that there is indeed a general difference between halachah and Western law, in that the former integrates considerations such as לפנים משורת הדין and מדת סדום together with standard, legalistic rules into a unified framework, whereas the latter considers such considerations as entirely extralegal. I don’t currently have access to the entirety of the interview, but I did copy into my notes the following anecdote related by Rakover:

There was a case in Netanya where someone bought a very large refrigerator. The problem was that is was too big to fit into the entrance and stairwell of the building, so the only way to get it into the man’s apartment was to bring it inside the building through his neighbor’s porch. ‘Fine’, said the neighbor, ‘but you’re going to have to pay me.’ They went to a beis din, which ruled that you’re not allowed to charge for a favor like that. I related the case to an American attorney and he laughed. ‘Why in the world would you coerce the neighbor to agree?’ he wanted to know. ‘It’s his prerogative to refuse. If I were the neighbor with the porch I’d say, ‘My apartment belongs solely to me. You absolutely cannot invade my privacy.’ That is the view of the majority of legal systems.1

I discuss Rakover’s remarks in my lectures for פרשת לך-לך of 5776, available, with accompanying notes and handout, at the Internet Archive here and here.

  1. Ami Magazine, Issue 218 – May 20, 2015 / 2 Sivan 5775, pp. 102-03. []

Speaking Truth About Those In the World Of Truth

For S.B.

Several years ago, we cited a favorite passage of my father from Rav Yaakov Kamenetsky’s אמת ליעקב, asserting that there is no prohibition of לשון הרע on the dead, and even הוצאת שם רע is only forbidden by Rabbinic institution, and not Biblically prohibited:

[באמת] לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל מתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים [עיין או”ח סימן תר”ו סעיף ג’], והחרם אינו אלא על מוציא שם רע ולא על לשון הרע.

I recently learned that both these claims are disputed.

The medieval sources of the prohibition against speaking ill of the dead consist of several passages in the מרדכי:

ונהגו רבותינו ואמרו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר
ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר’ תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב”ה רבש”ע כל הכעס הזה עלי למה וכו’ אמר לו אתה אמרת שלח נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ד’ שלחני ואם בריאה יברא ד’ שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך אמר לו ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם:1
וכן על חירוף של שוכני עפר אלו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת כדאיתא בפרק בתרא דיומא2
השיב ר”מ על עשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אדם [אם רגיל] בכך ראוי לקונסו יותר [אף לפי כבוד הגדולים] שבקש לפגם בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגוף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון יתן ויתכפר לו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאמרינן פרק חומר בקדש …3

Prof. Nahum Rakover argues that we cannot conclude from the need for a special edict against speaking ill of the dead that without such an edict this would be permitted, as we can understand the edict as merely intended to strengthen a preexisting prohibition. He is, however, inclined to accept the other assumption of Rav Yaakov that the edict only interdicts false libel (הוצאת שם רע), and not truth, arguing that this is indicated by the language of the מרדכי and שלחן ערוך in their descriptions of the anathema, as well as the rooting by the מרדכי of the edict in the medrash he brings, in which G-d indicts Moshe for the falsehood of his defamation of the Patriarchs. He does note that the comments of the מרדכי and Rema concerning the “insulting of those who reside in the earth”, which do not mention the anathema, make no mention of falsehood, and he explains that these passages are concerned not with the Rabbinic edict, but with the basic prohibitions against slander, which are indeed not limited to falsehood:

לשון הרע על המת

אשר לביוש ולשון הרע על המת, אנו מוצאים שראו דבר זה כחמור עד שהתקינו תקנות וחרמות כנגד מוציאי לעז ושם רע על המתים. וכבר הבאנו למעלה פסק דינו של הרשב”א על “עשיר שקרא בן-גדולים… ממזר בן ממזר”.
[ועיין שם שהביא את דברי המרדכי, ושוב כתב:] מעצם העובדה, שהוצרכו חכמים לתקן תקנה מיוחדת בדבר דיבה על המת, אין להסיק שלולא תקנה זו היה הדבר מותר, מאחר שאין הדבר בגדר האיסור של לשון הרע – כי ניתן לפרש את התקנה כך, שבאו לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.
ונראה שלא נתקנו התקנה והחרם אלא על סיפור לשון הרע על המת בדבר שקר, ולא על סיפור אמת. מסקנה זו עולה מתוך הדברים המובאים ב”מרדכי” בעניין זה, בו הוא מדבר על “להוציא לעז ושם רע”. ו”הוצאת שם רע” הוא המונח המתייחס ללשון הרע על דבר שקר. וכן לשונו של המחבר בשולחן ערוך (או”ח תר”ו, ג) “תקנת קדמוננו וחרם שלא להוציא שם-רע על המתים”.
אותה מסקנה עולה גם מתוך התבוננות באסמכתא לחרם אותה מביא ה”מרדכי”. בדברו על החרם הוא אומר: “ורבים תמהו: מה ראו על ככה?” כלומר, מה ראו להתקין תקנה זו; ועל כך הוא משיב: “ולא דבר ריק הוא מהם”. כלומר, יש טעם לכך. והוא מביא אגדה, בה מסופר כי הקב”ה כעס על משה, שאמר ‘והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים’ “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו (משה): רבה”ע, ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אמר לו: אני אמרתי ‘בנפשותם’ ולא ‘באבותם’. כלומר, ההקפדה היתה על שהוצאה דבה על אבותם, בכך שקרא להם ‘חטאים’. והנה לפי אגדה זו הטרוניא של הקב”ה היתה על הוצאת שם רע על האבות על שקר: “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו?!”. וכך אף משתמע מדברי המרדכי הראשונים, שהובאו לעיל, בהם הוא מדבר על חרוף סתם, ולא על הוצאת שם רע, ולכן אינו מזכיר כאן את תקנת הקדמונים והחרם.
אמנם, לשונו של רבי משה איסרלש היא: “המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין”. וכאן המדובר על “מדבר רע”, ולאו דוקא על “הוצאת שם רע”; ברם, נראה שאין הלכה זו מתבססת על החרם, אלא על הדין.4

The author of the following article disagrees with Rav Yaakov on both counts, insisting that even true slander of the dead is prohibited, contrary to the view he has “heard” (but not seen documented?) attributed to Rav Yaakov,, and that the anathema merely reinforces a preexisting prohibition against speaking ill of the dead:

לשון הרע על מת

בעניין איסור לשון הרע על מי שכבר מת: הדין הוא שאסור לדבר לשון הרע על מת. …
[יש] חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, ואין לומר שכל האיסור הוא רק בהוצאת שם רע ולא בדיבור לשון הרע, דעיין באליהו רבה שם שמבואר בדבריו שהאיסור הוא גם כן בלשון הרע,5 אמנם שמעתי שדעתו של הגר”י קמנצקי זצ”ל שאין את החרם רק על מי שמוציא שם רע ולא על מי שמדבר לשון הרע, אמנם מדברי הא”ר מוכח שלא כדבריו וכמו שנתבאר.
ובעיקר העניין יש לעיין אם יש איסור לדבר על המתים והחרם רק בא להחריף את האיסור ולהוסיף עליו גם חרם, או שבאמת מצד הלכות לשון הרע מותר לדבר על מת וכל האיסור הוא מחמת החרם.
ועיין באליהו רבה בהלכות יום הכיפורים [שם] שמבואר שמי שמדבר על מת צריך לבקש ממנו מחילה [וכן מבואר במטה אפרים] ולכאורה מוכח שיש איסור גם בלי החרם, שהרי מסתבר שאם מצד הלכות לשון הרע אין בעיה לדבר על מת היינו משום שאינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו [וכמו שנבאר] ולא שייך לבקש ממנו מחילה על זה, ואם רואים שהם סוברים שיש כאן ענין של בקשת מחילה, אם כן וודאי שפשוט להם שיש איסור לדבר על מת לשון הרע כמו שאסור לדבר על חי משום שהוא יודע מזה ואיכפת לו. ועיין בא”ר שם שמבואר להדיא שיש איסור לדבר לשון הרע על מת גם בלי החרם.
וכ”ד הגאון ר’ בנימין זילבר זצ”ל שהחרם רק בא להוסיף איסור, ובלי החרם גם יש איסור, ולכאורה בפוסקים הנ”ל מוכח כדבריו.
אמנם עיין בערוך השולחן שחולק וסובר שמדברי הגמרא בברכות [יט] מבואר שאין שום איסור לדבר לשון הרע על מת מכיון שהוא אינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו וכל האיסור הוא רק מצד החרם שעשו הקדמונים.

An audio recording of a presentation I recently delivered on this topic is available at the Internet Archive.

  1. מרדכי יומא רמז תשכ”ד, וכן במרדכי בבא קמא פרק החובל רמז ק”ו בשם אבי העזרי []
  2. שם בבא קמא פרק החובל רמז פ”ב []
  3. שם בבא קמא רמזים ק”ה-ק”ו []
  4. נחום רקובר, ” על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” (סיני תשכ”ב), פרק שלישי #13 – קשר []
  5. איני יודע הוכחתו מהאליה רבה שהאיסור אפילו בלשון הרע ולא רק במוציא שם רע []