Thanksgiving Day, Thanksgiving Days, and The Ten Branched Menorah

My weekly parashah lectures and halachah column for this past פרשת צו discussed the establishment of days of thanksgiving, as well as other rituals of thanksgiving. One fascinating practice that I discussed in the lectures is the custom of some Syrian Jews, of Sephardic extraction, to kindle an extra light on each night of חנוכה. Here is R. Haim Sabato’s explanation of the story behind the custom:

[S]he brought out an ancient lamp, many years old, inherited from his fathers and his fathers’ fathers, men of the Spanish exile. It was old and damaged and could not hold oil, or be used for any ritual purpose. He saw that engraved on it was the name Sapporta and the picture of a ship. They went and showed it to the foreign trader, and when he saw it he was overjoyed and offered a generous price for it, enough to keep the sage solvent for months.

And what was special about it? It was made to accord with a custom maintained by many of the people of Aleppo, that rather than light one candle, they lit two, thus on the first day of Hanukkah three candles were lit instead of the more usual two, up to the eighth and last day, when ten candles were lit.

This custom has been vouched for by my father, who saw his late father following the practice, and to this very day, in the Aram Zova community of New York, I have seen many doing this and not knowing why. I have heard it said that this tradition was instituted by exiles from Spain, who arrived in Aleppo at Hanukkah time and were saved from shipwreck by a miracle, and added an extra candle in memory of the miracle. So this ancient menorah belonging to Hacham Sapporta was designed to hold ten candles, and few of its type remained in the world. It was for this reason that the man was so delighted to have it and was prepared to pay so much for it. And he too did not lose on the deal, as it was eventually bought from him by the Louvre, for a substantial sum.1

When I read this some years ago, I was unsure as to whether this was fact or fiction. It is from Aleppo Tales, a novel, but Sabato’s writing is always remarkably meticulous and exhibits a marvelous verisimilitude. I consulted a Sephardic friend, who assured me that this was indeed an actual custom among some Syrians.

It turns out that the custom itself is documented, although I am not aware of a documented source for the reason Sabato gives and the legend he recounts. R. Avraham Adas, in דרך אר”ץ – מנהגי ארם צובה mentions two other explanations (as well as noting that Libyan Jews also have a similar custom, and that contemporary Aleppan custom varies):

בימי החנוכה נוהגים ק”ק ספרדים להדליק נר נוסף בכל לילה, דהיינו בליל ראשון מדליקים שלשה נרות – אחד למצות חנוכה שני נרות שמשים; וכן בכל לילה מדליקין שני נרות שמשים, פרט לנרות החובה, …

וטעם למנהג זה – שמעתי מהרב יצחק טוויל שליט”א, כי בני ספרד היו אנשים מכובדים ורמי מעלה, ובכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, וכם כן בחנוכה לא היה היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד – משום כך הדליקו שני שמשים; וממילא בכל לילה מוסיפים נר, ולכן המשיכו בכל הלילות להדליק שני שמשים [על פי השמועה];

ועוד טעם הוסיף מדעתו, והוא שחוששים משום “זוגות” – על פי הגמרא במסכת פסחים [דף קי.], ולכן הדליקו בלילה הראשונה בסך הכל שלשה נרות, [והעיקר שלא להתחיל בזוגות; אך אין חשש במה שמדליקים בליל ב’ ארבעה נרות, שהם שתי זוגות] – עד כאן מדברי הרב יצחק טוויל הנ”ל.

ועיין בספר היכל עבודת השם [חלק שני עמוד ש”ה] שכתב שגם יהודי לוב נוהגים להדליק שני שמשים – [בבית הכנסת].

ולענין מנהג חלב היום – יש מדליקים שני שמשים כנ”ל, ויש המדליקים שמש אחד בלבד, – הרב יעקב עטייה שליט”א, ור’ חיים דאיה נ”י – [היום, כידוע התמזגו הקהילות – ואין “ק”ק ספרדים” לחוד).2

There is a custom observed by some Jews with roots in Aleppo to light an extra candle each night of Hanukah. This means that on the first night they light three candles – one for the Misva, and two to serve as the “Shamosh” – on the second night they light four, and so on. This practice is mentioned in the work “Derech Eretz,” which documents the customs of the Aleppo the Jewish community (listen to audio recording for precise citation). The author writes that this custom was observed specifically by the “Kahal Kadosh Sepharadim” – the community of Jews that observed the practices of the Jews of Spain. It appears that there was a particular segment of the Aleppo community that made a point of following the customs of the old Jewish community of Spain, and it was this segment which had the custom of lighting the extra candle.

The author of “Derech Eretz” mentions two possible reasons for this custom, in the name of Rabbi Yishak Tawil. One possibility is that the members of the “Kahal Kadosh Sepharadim” were wealthy and would always have two candles lit in their homes at night for illumination. (We have to remember that we are speaking of a time many centuries ago, before electricity, when not everyone had the means to properly illuminate their homes.) Therefore, the two candles lit the first night for Hanukah would not be recognizable as Hanukah candles, and so they decided to add a third candle to make it clear that the candles were lit for the Misva of Hanukah candles. And once they lit an extra candle the first night, they added an extra candle each subsequent night, as well. Another reason mentioned by Rabbi Tawil is that the members of this community were concerned about “Zugot” – dong things in pairs – a concept which the Gemara discusses in Masechet Pesahim, and which is based on the concern that this could pose danger. (Apparently, they were not concerned about having four, six or eight candles, but only two candles.) The custom therefore developed to add an extra candle the first night, and once this was done they added a candle each subsequent night.

My column:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, various other halachically sanctioned ceremonies of thanksgiving to Hashem for salvation and deliverance from catastrophe remain. One of these is the establishment by individuals or communities of local “Purims” (i.e., “Thanksgiving Days”) – days of celebration and expression of gratitude to Hashem in commemoration of particular incidents of His miraculous salvation from some grave danger.

R. Moshe Alashkar (Shut. Maharam Alashkar #49) endorsed the solemn enactment of the residents of a certain city and their beis din establishing “for them and for their descendants and for all who followed them, in perpetuity” the date of 11 Teves to be “like the day of Purim in all respects”, to publicize a “great miracle” that they had experienced on that day. Although R. Hezekiah da Silva (Pri Chadash OC #496 Dinei Minhagei Isur #14) dissents and rules that subsequent to the destruction of the [Second] temple, the institution of a new holiday is not binding, the halachic consensus apparently follows the view of R. Moshe Alashkar (see Magen Avraham siman 686 s.k. 5). The Chasam Sofer (Shut. OC #191) mentions a permanent “day of rejoicing” on 20 Adar established by the community of Frankfurt am Main in response to a miracle that had occurred there. He reports that he saw that his great teacher R. Nathan Adler, who had been born there, observed the day, and relates that he, too, observed it, even though he was [at the time of writing] living far from Frankfurt.

R. Avraham Danzig (at the very end of Chayei Adam) relates that he personally had established the date of 16 Kislev for his family as a day of commemoration and celebration of their having all survived a terrible (gun)powder conflagration that had claimed thirty one lives in their neighborhood.

R. Ovadia Hedaya (Shut. Yaskil Avdi 7:OC:44-12) ruled that immigrants to Israel from Tripoli, who had previously observed no fewer than three local Purims, must continue to observe them in Israel.

My lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive.

Update: My weekly halachah column of two years ago also covered some of the same ground:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, a formal halachic obligation to acknowledge Hashem’s salvation remains in the form of the “bestowal blessing” (birchas hagomel), recited upon surviving a dangerous situation. R. Asher (Piskei Ha’Rosh Berachos 9:3) explains that this blessing was instituted in place of the thanksgiving-offering. R. Avraham Danzig recommends that one should additionally set aside money equal in value to one of the types of animals brought as a thanksgiving-offering and disburse it as charity to students of Torah, as well as recite the Biblical passage of the thanksgiving-offering followed by a detailed explication he provides of its laws and procedures. He relates that he, himself, did so following a terrible gunpowder fire in which he and his family suffered severe property damage and personal injury, but fortunately all survived (Chayei Adam, Seder Amiras Korban Todah at the conclusion of the work’s first section, and cf. Hilchos Megillah 155:41).

The Talmud (Berachos 54b) declares that “Four are required to give thanks: seafarers, desert travelers, one who was sick and became healed, and one who was confined in prison and left.” The exact definitions of these categories, their applications to scenarios of modern life and the basic question of whether the listed situations are the only ones requiring the blessing, or are merely commonly arising ones, from which we generalize to any situation involving serious danger, are subject to considerable dispute. In practice, the two most common experiences upon which the blessing is recited are airplane trips and illness (or childbirth).

  1. Haim Sabato, Aleppo Tales, pp. 61-62. []
  2. דרך ארץ (עדס: בני ברק ה’תש”נ), סדר הדלקת נרות חנוכה אות א’ עמודים קמג-מד []

Anonymous Gifts To the Poor

A couple of years ago, I came across an “amazing chiddush of R’ Yosef Engel regarding matanos la’evyonim”:

The gemara (Shabbos 10b) quotes Rav as teaching that if you give a gift to a friend, you have to tell him about it — don’t just leave an anonymous present in his mailbox. Maharal explains that by definition a gift is meant to express love, appreciation, etc., to create a bond between giver and recipient. Unless the two parties are aware of each other, that connection is lost. However, writes the Maharal, the mitzvah of tzedaka is simply to fulfill the needs of the poor. Therefore, it can be fulfilled even when the recipient and giver are unaware of each other.

My wife is learning Maharal so I told her to take a look. She immediately threw back at me the pasuk, “Matan b’seiser yichpeh af,” (Mishlei 21) but Tosfos beat her to the punch. Tosfos explains, the gemara is speaking specifically about a present sent to express affection, not just any gift. That’s exactly why a gift of charity can be given secretly.

Why do I bring up this Maharal a week before Purim? Because R’ Yosef Engel uses it as the basis for a tremendous chiddush. The mitzvah on Purim is called “matanos la’evyonim.” It’s a gift! Therefore, unless you know who you are giving to and unless the recipient knows whom he/she is receiving from, you are not yotzei the mitzvah.1

Not all poskim are happy with this. Why not compare matanos l’evyonim to the mitzvah of tzedakah, which can be done anonymously? That question gets to the very crux of the debate: is the mitzvah of matanos la’evyonim just a subcategory of the mitzvah of tzedaka that happens to be connected to Purim, or is it a unique mitzvas ha’yom of Purim that operates with its own rules? The fact that we can point to nafka minos between matanos l’evyonim and tzedaka – even the poor are obligated in matanos la’evyonim, the shiur of matanos la’evyonim is different than the shiur for tzedaka, and others – lends weight to the latter position. On the other hand, the purpose of the mitzvah of matanos la’evyonim seems consistent with the purpose of mitzvas tzedaka, and I would venture to guess that most people would equate the two.

It turns out that Rav Engel’s idea has been discussed by numerous modern poskim, with the overwhelming consensus (Rav Yitzhak Isaac Liebes, Rav Yosef Cohen, Rav Efraim Greenblatt, Rav Binyamin Zilber, Rav Avraham David Horowitz, Rav Ovadia Yosef, Rav Shmuel Kamenetsky, Rav Menashe Klein) rejecting it, on three main grounds:

  • It is problematic to invent humros that have no solid source in the Talmud and halachic tradition; as my friend Andy puts it: “We Hungarians don’t go for this sort of thing – חדש אסור מן התורה cuts both ways!”
  • Mutual recognition between donor and recipient can humiliate the latter, and so is generally not the ideal mode of donation. It is therefore implausible that this would be encouraged on Purim.
  • Unlike (possibly) משלוח מנות, the primary purpose of מתנות לאביונים is not to engender affection and friendship, but merely to financially aid the indigent, so mutual recognition is irrelevant.

מקראי קודש

הנמצא בדרכים אם יוצא ידי חובה במשלוח מנות שבני ביתו נותנים בשבילו

דבר זה נמצא ב”ערוך השלחן” (סימן תרצ”ו סעיף ג’) וז”ל:

יראה לי דלצאת לדרך מביתו בפורים אינו נכון דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו וכו’ וגם הנוסע בדרך יראה לעמוד גם איזה שעות ולקיים סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואינו מועיל מה שבביתו נותנים בשבילו, ואפשר דבמתנות לאביונים יצא אבל בשילוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא”.

והנה מה שכתב דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו וכו’ מבואר כן ברש”י על מגילת אסתר על הפסוק: “והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה” (ט:כח) ופירש”י: “משפחה ומשפחה – מתאספים יחד ואוכלים ושמחים יחד”, ומה שכתב “אבל בשלוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא”, לכאורה דבריו הם על פי הטעם שכתב בהספר “מנות הלוי” דמשלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה וחיבה בין איש לרעהו, וכשהוא בעצמו לא שלח אלא אחר זיכה לו, אין קירוב לבבות בינו לבין המקבל, אבל לפי הטעם שכתב התרומת הדשן שהוא משום הרוחה לבעלי שמחות, כדי שיהיה למקבל במה לעשות סעודת פורים, לכאורה אין נפקא מינה בין משלוח מנות למתנות עניים לענין שלא בפניו, דהרי סוף סוף הגיע לתכלית המכוון.2

הררי קודש

ואפשר דבמתנות לאביונים יצא. נראה דטעם הדבר הוא משום דזה שנותנין בני ביתו בשבילו הוי כשלוחיו … ולענין מתנות עניים דהוי כעין צדקה הוי בזה מצוה יותר, וכעין שאמרו לענין צדקה שאחד מהמעלות הוא שהנותן לא ידע למי יתן …

ולכאורה בנידון דידן שאחר שולח [מנות] בשבילו שלא בפניו, דומה לשולח בעילום שם, דמה לי אם המקבל לא יודע מי הוא המשלח או ששלחו בשביל השולח בלי ידיעתו, שכל זמן שהוא בלא ידיעת שניהם אין זה דרך חבה ואינו מקרב לבבות; אבל לענין מתנות עניים דהוי כעין מצות צדקה, אדרבה בשני האופנים אלו יש מצוה יותר, כדאיתא בשלחן ערוך יו”ד (סימן רמ”ט) שיש שמונה מעלות בצדקה והדרגא השניה היא בנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל.3

בית אבי

[הביא דברי הגליוני הש”ס, וכתב:] ויוצא מזה לפי דבריו לא רק שהעני צריך לידע מי הוא הנותן במתנות לאביונים כיון דכתיב לשון מתנה היינו נתינה וקבלה, אלא גם הנותן צריך לידע מי הוא המקבל דבלא זה ליכא נתינה שלמה לפי המהר”ל, ולפי זה מה שגובין מעות בפורים למצות מתנות לאביונים איך יכולים לצאת בזה מתנות לאביונים, הרי העני אינו יודע מי הוא הנותן וגם הנותנים אינם יודעים מי הוא המקבל, ואיך מקיימים בזה המצוה של מתנות לאביונים.

והנה נראה לפיע”ד דדברי הגאון הר”י ענגעל נכונים מאוד בתר שמא ולא בתר טעמא, דבאמת יש חילוק בין שם מתנה לשם צדקה, אבל גבי מצות מתנת לאביונים זיל בתר טעמא …

[ועיין שם שהאריך לבאר שטעם ותכלית המצוה הוא לשמוח לב העניים, והעלה:] ולכן לפי זה זיל בתר טעמא, מתנות לאביונים הוא לשמח לב העניים, ובכל אופן של נתינה מטרת המצוה נתמלאה ונתקיימה המצוה, ואין זה ענין למה שכתב הגור אריה … הרי דסתם מתנה שניתנה מחמת אהבה וריעות בזה צריך הנותן להודיע להמקבל, דבלאו הכי אינו מגיע לתכלית הנרצה, ולא כן גבי מצות מתנות לאביונים, אף על פי שנקרא מתנה מכל מקום לפי התכלית הוא בגדר צדקה לשמח לב העניים … ולכן בתר שמא הוא מתנה ובתר טעמא הוא צדקה, לכן צריך עיון בדברי הגאון הר”י ענגעל הנ”ל.4

רבבות אפרים

בספר גליוני הש”ס … וידידי הרה”ג ר’ משה סאכשבסקי שליט”א בעמח”ס משכן משה כתב לי ע”ז וז”ל

אמנם לענ”ד אין הדין עם הגליוני הש”ס בזה וליכא חילוק בין מה שנקרא מתנה למה שנקרא צדקה והגור אריה לא מחלק אלא בין מה שבעצם מתנה למה שבעצם צדקה דכדי שתהי’ מתנה והיינו בכונה לעשות קשר של ידידות וריעות זה צריך המקבל לידע מי הוא הנותן דבלא זה ליכא רעות ומשום הכי צריך להודיעו אבל צדקה שאין הטעם משום ריעות אלא רק כדי שיהיה להעני פרנסה בזה אין צריך להודיעו. ואם כן גם במתנות לאביונים מה לי אי זה נקרא בשם מתנה או לא הא סוף סוף אין זה מצוה בשביל להרבות ריעות דזה המצוה של שלח מנות אלא מצותה כדי שיהא העני אכילה ושתיה בפורים וכדי לפרנס העניים ביד רחב לפרסם הנס וכמ”ש ברמב”ם בפרק ב’ ממגילה הלכה י”ז דהוא לשמח לב עניים דומיא דשכינה אבל כיון שאין זה ריעות לא צריך לידע מי הוא המקבל ומי הוא הנותן עכ”ל,

ולכאורה הדין עם ידידי שליט”א ויש לי ראיה לדבריו מדברי הספר מקראי קודש … הרי משמע בפירוש דמתנות לאביונים לא צריך לידע המקבל מי הוא השולח ולכאורה זה נכון …

אחר כך ראיתי בשו”ת לב אברהם [וכמו שנביא להלן] …

וידידי הרה”ג רי”א ליבעס שליט”א כתב לי בענין זה [ועיין שם שהביא כל תשובתו באריכות] …

וידידי הרה”ג ר”י בנימין זילבר שליט”א כתב לי בזה וז”ל.

ומה שהביא בשם גליוני הש”ס ומסיק שיש להחמיר לכתחילה שידע המקבל מי הוא הנותן וכן להפוך ובכל מה שכתב בזה לא נראה לי שיש להחמיר בזה. ובעיקר שאינו דומה כלל משלוח מנות שמודגש איש לרעהו למצות מתנות לאביונים. ואין לחדש דינים חדשים שאין להם מקור בש”ס ופוסקים.

ובספר אז נדברו חלק ו’ סימן פ’ יש אריכות מעניני אלו ולבסוף אני מסיק דבמשלוח מנות ואין המקבל יודע אינו יוצא לפי הטעם של חיבה וריעות. ויש שם דיונים בכמה דברים. אבל בפרט זה אם במתנות לאביונים צריכים לדעת מי הנותן אני בכלל לא דן בזה כאילו זה דבר פשוט דל”ד. … עכ”ל ידידי שליט”א.

ושוב הוסיף לי ידידי שליט”א הנ”ל וז”ל

אם במתנות לאביונים צריכים לדעת מי הוא הנותן דגבי משלוח מנות זה חומרא שהלא זה תלוי בב’ הטעמים … [לחומרא] אנו מחמירין כב’ הטעמים אבל במתנות לאביונים לא הוי משום להרבות ריעות אלא או כהטעם של הרמב”ם או שיהא לו ברחבת או כהטעם שכתבתי לעיל רחבות בסעודה, ואין צריך שידע מי הוא השולח. … עכ”ל ידידי שליט”א.5

קנין תורה בהלכה

על דבר שנצרך לנסוע למרחקים כעת ובמקום שמגיע לא ימצא אביונים יהודים לקיים בהם מצות מתנות לאביונים ורוצה משם לתלפן אל הגבאי צדקה מפה ליתן על חשבונו מתנות לאביונים בפורים הבעל”ט אי יאות למיעבד הכי. …6

וראיתי בגליוני הש”ס להגר”י ענגל ז”ל … ולע”ד קשה לחדש במתנות לאביונים מה שלא מצינו בגוף מצות צדקה דהרי ביו”ד (סימן רמ”ט ס”ו – י”ג) חשיב שמונה מעלות בצדקה וליתן לעני בידו הוא ממעלות הפחותות מעלה ה’ ומעלה ו’ ע”ש, והאיך תהיה התקנה במתנות לאביונים בפורים דוקא במעלה הפחותה, …

[ועיין שם שפלפל עוד בזה, והעלה:] ועל כל פנים לנ”ד קם דינא שאין שום פקפוק לשלוח מתנות לאביונים על ידי אחרים אפילו אם לא ידעו מי הנותן ומי המקבל כמעלה הא’ שבמדת הצדקה, ורק במשלוח מנות שהוא משום ריעות צריך שידעו השולח והמקבל.7

חזון עובדיה

הנותן לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים.

והנה הגר”י ענגיל בגליוני הש”ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון “מתנות” צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע”ש. ואינו מוכרח. וכן העלה להקל בשו”ת קנין תורה חלק ג’ (סימן ק”כ אות ד’) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו”ת בית אבי חלק ד’ (סימן מ’). וע”ע בספר מקראי קודש (פורים, סימן ל”ט עמוד קנא). ובשו”ת רבבות אפרים חלק ד’ (סימן קע”ב). ע”ש.8

משנה הלכות

מתנות לאביונים בפורים אי צריך ליתן בסתר

ובדבר הספק לפ”מ דקיימא לן מתן בסתר יכפה אף אי במתנות לאביונים נמי ענין שיתן לאביון באופן שלא יודע ועל כל פנים לכסות הנתינה או כיון שמחויב במצות מתנות לאביונים צריך שהאביון ידע מזה.

[ועיין שם שפלפל בזה, וכתב:] שוב העיר לי ידי”נ חד מבני עלי’ מבית מדרשינו דבקדושת לוי סוף קדושה שני’ כתב דמתנות לאביונים ועניים צריך ליתן בשמחה ובטוב לב ובצינעא שלא יבוש העני ע”ש ושמחתי כעל כל הון.

איברא דבגליוני הש”ס מהגר”י ענגל למסכת שבת כתב לחדש … ובאמת כי לפענ”ד צריך עיון שהרי מתנות לאביונים הוא גדר של צדקה וכמ”ש הרמב”ם פרק ב’ דמגילה הלכה י”ז וז”ל

מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו זוכה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ע”ש

ועיין בית שערים [או”ח סימן ש”פ], וכיון דעיקר המצוה הוא לשמח האומללים ודאי הנותן להם בצנעא ובסתר משמחם יותר ממה שמבזהו בפרהסיא וזה לפענ”ד פשוט מאד, והראו לי בשו”ת בית אבי לידי”נ הגרי”א ליעבעס חלק ד’ סימן מ’ שחלק גם כן על הגאון הנ”ל ודו”ק.9

קובץ הלכות (רב שמואל קמנצקי)

הנותן מתנות לאביונים בעילום שם, יוצא בזה ידי חובתו.

[עיין שם שפלפל המלקט בדין משלוח מנות בעילום שם, ושוב כתב:] אך אמר מו”ר שליט”א דכל זה הוא לענין משלוח מנות, אבל במתנות לאביונים ודאי שאינו משום ריבוי שלום וריעות אלא עיקרו הוא להספיק להעני צרכי סעודתו, ולכן יצא ידי חובתו אף שנתן לו בעילום שם, ושפיר דמי אף לכתחילה למיעבד הכי, עכ”ד.

[ושוב הביא את דברי הגליוני הש”ס, וכתב:] ויש לדחות דהא דקרינן ליה בשם מתנה הוא כדי למילף דבעינן ביה שיעור נתינה וכמ”ש הריטב”א (מגילה ז. ד”ה דתני רב יוסף) והמהרש”א (שם ז: ד”ה שדר), ולעולם אינו ממש בגדר מתנה אלא הוא בגדר צדקה.10

The one authority who does not entirely reject R. Engel’s suggestion is the notably independent minded Rav Avraham Weinfeld. While he concedes that one should certainly not donate to a pauper directly if this will embarrass him, he nevertheless maintains that it is a הידור מצוה to do so if it will not, as he is unwilling to categorically rule out the possibility that the rationale for מתנות לאביונים actually does include the goal of increasing love and friendship between Jews. [It is odd that R. Ovadia neglects to mention this responsum, particularly since it is mentioned by R. Greenblatt, whom he does cite.]:

לב אברהם

שאלה. לפי המנהג שהרבה אנשים סובבים בבית הכנסת או על הפתחים בפורים לקבץ בשביל אביונים, ויש המבטיחים שיגיע המעות להעניים עוד באותו היום, ויש להסתפק אי יוצאים בזה, אם אין המקבלים יודעים מי הנותנים ולא הנותנים יודעים מי המקבל.

תשובה, ראיתי בספר גליוני הש”ס … ואף שלענין ידיעת המקבל נאמרו דבריהם מכל מקום פשוט שעל פי טעמם הוא הדין שצריך למתנה שגם הנותן ידע למי נותן, ולפי דבריהם צריך לומר שיש חילוק בין לשון נתון תתן הכתוב בצדקה, או לשון מתן בסתר, שבאלו פירוש ליתן, היינו פועל, אבל “השם דבר” “מתנה” משמעו בידיעת המקבל, וצריך עיון למה השמיטו כל הפוסקים האי מימרא דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, …

[ועיין שם שצידד לומר שאין על הנותן חיוב גמור להודיע, והוא רק עצה טובה, וכתב:] ואם כן גם לגבי מתנות לאביונים אף על פי שכתוב בקרא לשון מתנה, אין מזה יסוד לחייב דוקא להודיעו, אלא שהוא בכלל הא דאמרו בדרך כלל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שכאמור אינו דין גמור רק עצה טובה קמ”ל כנ”ל.

[ועיין שם שהביא דברי המהר”ם שי”ק והכתב סופר שבמשלוח מנות צריך שידע המקבל מהנותן, וכתב:] אמנם דבריהם לענין משלוח מנות אמורים, אבל לענין מתנות לאביונים, אינו מבואר, אם הוא גם כן כמו משלוח מנות, או שאינו אלא למלאות חסרון האביונים, ואז אין צריך להודיעו, וכבר כתבנו שבלשון מתנה אין ראיה, ואולי כאן אדרבה שייך הטעם שלא לביישו כמו בכל צדקה, שהמקבל מתבייש, ואם כן אף אם נימא שיש גם במצות מתנות אביונים טעם להרבות אהבה, מכל מקום יהיה צריך לדייק בכל פעם, שלא יתן לאביון שמתבייש כי אז יצא שכרו בהפסדו, דודאי לא מסתבר שיהיה המצוה לעורר אהבת חבירו אליו, על חשבון חבירו שיתבייש, אבל למי שאינו מתבייש טוב ליתן בעצמו כדי לצאת גם לפי הסברא שהמצוה הוא כדי הרבות אהבה ורעות כנ”ל, ואם גם הנותן אינו יודע למי נותן, שזה בצדקה מעלה גדולה כמבואר ברמב”ם פרק י’ הלכה ט’ מהלכות מתנת עניים עי”ש, מכל מקום כאן במצות מתנות אביונים אם נימא דגדרו גם כן להרבות אהבה בין ישראל, אם כן לא יצא כלל שהרי לא הנותן ולא המקבל יודעים זה מזה, ולא נתעוררה האהבה לא מצד הנותן אל המקבל כיון שאינו יודעו, ולא מצד המקבל כיון שלא ידע מי נתן, אלא שבעיקר הדבר אם מצות מתנות אביונים הוא כמו צדקה למלאות חסרונו של האביון, או שיש בו גם כן מטעם להרבות האהבה, לא מצאתי דבר ברור, …11

[ועיין שם שהאריך הרבה בזה, ולבסוף העלה:] היוצא לנו מכל זה דבמשלוח מנות בודאי צריך שידעו הנותן והמקבל זה מזה, אבל במתנות לאביונים אם האביון מתבייש ודאי אין ליתן לו פנים אל פנים, אבל באינו מתבייש יש הידור מצוה ליתן באופן שידעו זה מזה להרבות גם בזה אהבה וריעות בין ישראל, ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.12

  1. גליוני הש”ס שבת י: בתוספות ד”ה הנותן – קשר []
  2. מקראי קודש (חנוכה – פורים) סימן ל”ט עמודים קנא-נב []
  3. הררי קודש שם []
  4. שו”ת בית אבי חלק ד’ סימן מ’ עמוד פז – קשר []
  5. שו”ת רבבות אפרים או”ח חלק ד’ סימן קע”ב עמודים שכד-כו – קשר []
  6. שו”ת קנין תורה בהלכה חלק שלישי סימן ק”ב עמוד ר”ט – קשר []
  7. שם אות ד’ עמודים רי-יא – קשר []
  8. חזון עובדיה – פורים (תשס”ג) דיני מתנות לאביונים סעיף ז’ והערה י”ז עמוד קעב []
  9. שו”ת משנה הלכות (הוצאה חמישית: תש”ס) חלק י”א מדור התשובות אורח חיים מהדורא תנינא חלק ראשון סימן תקס”ב עמודים שעג-עד – קשר, הובא באהלי יעקב (פרבשטיין: שבט התשס”ט) חלק ראשון ענינים סימן ח’ עמוד קח ד”ה וראיתי – קשר []
  10. קובץ הלכות – פסקי מורינו הגאון רבי שמואל קמנצקי שליט”א – פורים (מהדורה רביעאה, מורחבת ומתוקנת), פרק ארבעה עשר סעיף ט”ז עמוד קנח []
  11. שו”ת לב אברהם סימן ס”ה עמודים צד-צה – קשר []
  12. שם בסוף התשובה עמוד צז – קשר []

The “Reckless Partier” Defense

We have previously discussed the “reckless partier” defense – a halachic exemption from liability for torts perpetrated in the course of customarily boisterous celebration (e.g., on Purim, or at a wedding). The primary early source for this is a ruling of Tosafos (based on Rashi’s interpretation of a Mishnah), echoed throughout the French-German halachic tradition:


מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן:1


מיד תינוקות שומטין את לולביהן. הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי: ואוכלין אתרוגיהן. של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה:2


מיד תינוקות שומטין לולביהן. לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה כך פי’ בקונטרוס

ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן

ועוד יש לומר דמתני’ לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ובקונט’ דחק לפרש דהכי פריך תינוקות דווקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשה דא”כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא:3

The aharonim note that numerous early authorities accept this “reckless partier” defense first proposed by the Tosafos. Is there a dissenting view? At first blush, it seems that Rosh indeed rejects this position; on the one hand, in his discussion of the Mishnah, after citing the explanation of Rashi and the ruling of the Tosafos, he rejects their interpretation of the Mishnah in favor of an entirely different one,4 and on the other, in a responsum discussing an accident that occurred in the context of a wedding, he takes for granted that the tortfeasor is indeed liable, and makes no mention of the “reckless partier” defense:

מיד התינוקות … פירש רש”י … וכתבו התוספות שיש ללמוד מכאן … ונראה לי דמתניתין לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים אלא הכי פירושו מיד שנגמרה מצות הלולב והערבה התינוקות שומטין לולביהן של עצמן מתוך הערבה שהלולב ארוך ושוחקין בהן התינוקות וגם עושים מן ההוצין כמין טבעות וחפצים לשחוק בהם ואתרוגיהם היו אוכלין

והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ורש”י דחק לפרש דהכי פריך דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה לא וקשה לי אם כן הוה ליה למימר דתינוקות אין גדולים לא ועוד לולבין גדולים למה להו:5

שאלה ילמדנו רבינו חתן שיוצא מחופתו ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר וכך עשו שיצאו עמו ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג’ מאות זהובים שהיה הפרד מכותי וכך העידו העדים

וטוען המזיק שמאחר שברשות הרבים היה שכל העולם רשאין ללכת בו אינו חייב לשלם שהיה לו לשמור עצמו

למאי מדמינן ליה מאחר שהוא הכהו בסוס כמו חציו הוא או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשבילת האוכף. או נאמר מאחר שכחו מעורב בו שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף כאלו עשאו הוא בעצמו

ואף על פי שהיה אנוס תחלתו בפשיעה היה:

תשובה מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה ברשות הרבים והיה לו רשות לרוץ והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ ברשות הרבים אפילו אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה כדאיתא בבבא קמא (לב.) תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה ופסק ר”י הלכה כאיסי בן יהודה כל שכן הרוכב על סוס שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל לעמוד כשירצה ופושע הוא ומזיק בגופו הוא כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה כמדיק בגופו דמי כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה וחייב המזיק לשלם מה שישומו בית דין שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו.

אבל אם הפרד של כותי הוא וצריך הניזק לשלם לכותי יותר ממה שנפחת דמי הפרד נזק זה אין המזיק חייב לפרעו דאם הכותי מעביר עליו את הדרך זה לא הזיק כיון שלא הזיק בכונה.6

Maharshal indeed assumes that Rosh rejects the “reckless partier” defense, although he nevertheless concludes that the halachah follows the preponderance of authorities who do accept it:

עוד כתב [הרא”ש] בתשובה … ועיקר נראה בעיני כמו שפסקו התוספות בפרק לולב וערבה … ואות’ התוספות הן דברי רבי שמחה וכן נמצא בחבורים. וכן כתב הרא”ש גופא בשם התוספות רק שהוא מסיק עליה ונראה לי דמתניתין לא איירי … וזהו גם כן מן התוספות רק שהתוספות כתבו בלשון ועוד יש לומר ולא כתבו ונראה לי או ולא נהירא. שמע מינה דתוספות אינם חלוקים על פירוש רש”י ועל מה שפסק. רק שכתבו שעוד יש לפרש פירוש אחר על המשנה שאין בה דוחק. לאפוקי לפירוש רש”י יש דוחק מסוגיא דגמרא. … ועוד תדע שבפסקי התוספות כתוב להדיא בפסק התוספות אליבא דרש”י אלמא דזה הוא עיקר. אף שפירוש הרמב”ם במשנה יראה קצת כאידך פירוש דתוספות. מכל מקום דברי רש”י הלכה. וכן פסק המרדכי פרק הישן. וכן כתב האור זרוע בשם ר’ שמחה רק שכתב אחר כך ועוד יש לומר וכו’ וכן פסק מהררא”י בכתבים סימן ר”י וז”ל

דאם לא כיון להזיקו אף דנתזק בודאי מכחו היה פטור מכלום כיון שבשעת שמחה של מצוה היזק כדאיתא באור זרוע ובאשר”י בשם התוספות כו’

אלמא דלא סבירא ליה מה שחולק הרא”ש וכן מהרר”יו כתב בתשובה אחת שפסק כדברי רבי שמחה שפסק על אותן הבחורים כו’ אם כן כל שכן הכא בנדון השאלה שלא היה קורע וחובל בידים. אלא סוסו הכה לפרד מחמת מרוצתו שפטור.

ועוד מצאתי סעד לדברי רש”י בויקרא רבה מעשה בצדיק אחד בעל צדקה שפגעו בו בעלי גבאי צדקה שגבו מעות ליתומה. ונתן כל מה שהיה בידו לקנות לביתו ולבניו. ונתבייש לילך לביתו. והלך לבית הכנסת ביום הושענא רבה וחטף מיד התינוקות האתרוגין לפי שאין בה גזל וקבץ מלא סקא. והפריש מעבר לים ונעשה לו נס גדול על ידי מלך שחלה ונתרפא באכילת האתרוגים וז”ל

הלך לו לבית הכנסת וחמא תמן מן אילין אתרוגין דטעינן מיינוקא ביומא דהושענא רבה. דתנינן תמן מיד התינוקות שומטין לולביהן ואוכלין אתרוגיהן. נסב מנהון ומלא ית סקא כו’ ע”כ

והיינו ממש כפירוש רש”י. ובמקצת ספרים נמצא שרש”י עצמו כתב בגמרא על סוגיא קטנים אין גדולים לא. וי”מ מיד לאלתר כו’ ולא נהירא וראייה מהאי חסיד כו’ רק שרש”י שינה קצת המעשה דחסיד. ובספרים מדויקים אינו בפירוש רש”י כלל. וכן נראה מדלא השיבו התוספות והרא”ש עליה. ומסתמא אם ראה הרא”ש חזר בו.

שוב אחרי כתבי מצאתי בויקרא רבה נוסח אחר שכתבו בו וז”ל.

וחמא תמן מן אילין אתרוגים דמיינוקא מקלקלי ביום הושענא רבה.

אם כן אין ראייה כל כך. שנוכל לפרק שלקח מן אותם אתרוגים שהנערים בעצמם מקלקלים ומשליכים. אבל הלשון שמצאתי הביא השמעוני בשמו ומסתמא הוא עיקר. ועוד מדהביא שם המשנה. משמע דרוצה להביא על מה סמך הצדיק שלקח מן הקטנים. דאי לאו הכי מה צריך להביא ראייה על מה שנהגו לאכלו. ועוד במשנה לא נאמר שהיו מקלקלים אותם אלא אוכלין. ואם מקלקלים הנאמר שם פירוש אוכלין. אם כן חזרה ראייתינו איך נסב מנהון. אלא שמע מינה דאין בהן משום גזל כו’:7

Other aharonim, however, assume that even Rosh agrees with the consensus that accepts the “reckless partier” defense, denying the implication to the contrary from his discussion of the Mishnah and proposing various resolutions for his failure acknowledge the principle in his responsum.

Bah suggests that Rosh’s responsum is just giving the basic halachah, barring the existence of any custom, but concedes that custom overrides:

שאלה להרא”ש חתן היוצא מחופתו וכו’. מיהו המרדכי סוף פרק הישן ובאגודה פרק לולב וערבה כתבו דבחתן וכיוצא בו שנהגו להזיק זה את זה מתוך שמחה פטורין מלשלם … ונראה דתשובת הרא”ש דהכא דינא קאמר היכא דלא נהגו אבל היכא דנהוג נהוג:8

I do not really understand this reading, as we are talking about a responsum – a formal ruling on an actual question that had arisen. If Rosh held that the basic halachah, as a practical matter, is rendered moot by the custom, how could he neglect to mention this crucial point? Perhaps Bah means that Rosh’s ruling applies in times and places where there is no custom, but still, since it is clear from the numerous comments of the other medieval writers that the custom was common, how could Rosh have simply issued a blanket ruling and omitted any mention of this qualifying rule?

In any event, Bah actually contradicts himself,9 for elsewhere he reconciles Rosh’s responsum differently, explaining that the “reckless partier” defense only shields the perpetrator from liability for minor torts, but not from responsibility for serious injury and even major property damage. The context is a responsum addressing a celebrant at a wedding party who “hurled a glass at the wall according to the custom of those who drink from bowls of wine, out of joy” and allegedly blinded another’s eye:

[ראובן] שסעד במסיבת וסעודות חתן וכלה, וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי: …10

ומה שכתבת דאין לפוטרו מטעם דהיזק זה הגיע מתוך שמחה של מצוה בלא מתכוין להזיק, משום דמשמע לך דדוקא בהיזק ממון יש סברא לומר דאין מקפידין בכך, מה שאין כן בהיזק בגופו כדהכא דסימא עינו, עד כאן דבריך.

נראה דאף על פי דמלשון התוספות [סוכה מה. ד”ה מיד התינוקות] ואשר”י פרק לולב וערבה [שם פרק ד’ סימן ד’] משמע דלא מיירי אלא בממון, מכל מקום בתשובות מהרא”י בפסקיו [תרומת הדשן חלק ב’] בסימן ר”י, מבואר להדיא דתופס בפשיטות דאין חילוק, דבלא כיון להזיקו אף על גב דוודאי נתזק בגופו מכחו היה פטור מכלום, כיון דבשעת שמחה של מצוה היזק.

אכן נראה לי דכל זה דווקא בהיזק קטן בין בממון בין בגוף, כגון חבלה באבר דמעלה ארוכה וכיוצא בזה, ודווקא היכא דנהגו כך, אבל סימת עין חבירו או לחסר אבר או אפילו היזק גדול בממון, פשיטא דלית דין ולית דיין דחייב לשלם דאין בזה דין מנהג כלל.

והכי משמע מתוך דברי האשר”י עצמם, דבפרק לולב וערבה הביא דברי התוספות לפטור המזיק, ובתשובתו [חייב את המזיק] … ואף על פי דיש לפרש דהאשר”י בפרק לולב לא סבירא ליה כפירוש התוספות עיין שם, מכל מקום אינו מבואר מדבריו דנחלק על הדין אלא אהראייה, דתמה האשר”י דמתניתין לא איירי כלל בחטיפה מיד הקטנים, אבל על הדין לא נחלק, ואפילו אם תמצא לומר דנחלק אף על הדין, מכל מקום לא הוי ליה להרא”ש לסמוך על סברתו ולהוציא ממון מיד המוחזק, בדוכתא דהתוספות פוטרים אותו, כל שכן שגם האור זרוע דקשיש מיניה והסכים עם התוספות לפוטרו, כדאיתא במרדכי [שם סימן תשמ”ג] ובאגודה [סוכה סימן מ”א], אלא וודאי דאף האשר”י סבירא ליה דאין מנהג אלא בהיזק קטן בין בגוף בין בממון כדפרישית.11

Yet another resolution of Rosh’s responsum is proposed by Rav Haim Benveniste: in that case, the accident did not actually occur in the course of celebration, but as the tortfeasor was departing on his way:

ולי נראה דלא פליג הרא”ש ז”ל על דין התוספות והמרדכי ז”ל והתם שאני שדרך שמחה עושים כן לרוץ בסוסיהם אבל נדון הרא”ש ז”ל שבכאן הוא שמי שבא אחריו בסוסו לא לשמחה עשה כן אלא שהיה רוצה ללכת לדרכו

וכן נראה מדברי רבינו בית יוסף ז”ל בספר הקצר שכתב דין זה של הרא”ש ז”ל בלשון הזה אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו רוכב בסוסו כו’ ולא הזכיר חתן מפני שדעתו ז”ל דכיון דלאו לשמחת חתן עשה כן הרי הוא כאיניש דעלמא וחייב והרא”ש ז”ל שתפס בלשונו חתן מעשה שהיה כך היה

וכן נראה גם כן דעת הרב בעל המפה ז”ל דלא פליגי התוספות והרא”ש ז”ל שעל דברי הרב ז”ל שבספר הקצר שהם דברי הרא”ש ז”ל הגיה דברי התוספות והמרדכי ז”ל כנראה דסבירא ליה דהם מוסכמים12

Update: An audio version of this discussion is now available at the Internet Archive.

  1. סוכה מה. – קשר []
  2. פירש”י שם []
  3. תוספות שם []
  4. As we shall see, Maharshal and Bah note that although the Tosafos themselves already propose this alternate interpretation, they merely introduce it with the phrase “ועוד יש לומר”, and do not seem to retract their initial ruling inferred from the Mishnah as understood by Rashi, whereas Rosh’s introductory phrase “ונראה לי” is considerably more decisive and may imply that he is definitively preferring this explanation and concomitantly rejecting the ruling of the Tosafos. []
  5. פסקי הרא”ש שם לולב וערבה סימן ד’‏ []
  6. שו”ת הרא”ש כלל ק”א סימן ה’ – קשר, הובא בטור חו”מ סימן שע”ח []
  7. ים של שלמה בבא קמא פרק ה’ סימן י’‏ – קשר []
  8. ב”ח חו”מ סוף סימן שע”ח אות ט’‏ []
  9. This contradiction has been noted by the editors of the זכרון אהרן edition of Bah’s responsa. []
  10. שו”ת הב”ח הישנות סימן ס”ב – קשר []
  11. שם בסוף התשובה – קשר []
  12. כנסת הגדולה סימן שע”ח הגהות טור אות י”ב – קשר []