We recently discussed R. Avraham Borenstein’s analysis of the question of whether it is preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher, albeit not beautiful, or a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus. A variation of this dilemma was famously considered by Rav Chaim Soloveitchik: he (of course) was going to use both, but his question was which to take first and which second. Here’s Rav Shlomo Yosef Zevin’s version of the episode:
מעשה שהיו לר’ חיים שני אתרוגים לסוכות, אחד של ארץ ישראל ואחד של קורפו. הראשון היה כשר בתכלית, אבל בלתי הדר. השני היה הדר מאד, אבל ספק פסול מחשש הרכבה. רצה ר’ חיים ליטול את שניהם, לפי שיש בכל אחד מה שאין בחברו. והנה שאלה: איזה מהם יטול ראשון ויברך עליו? התשובה פשוטה: הארצישראלי קודם, שהרי הוא כשר בבירור והקורפאי הלא הוא ספק פסול. ולא כן היתה דעתו של ר’ חיים. חשבון הגיוני היה לו שדוקא ספק הפסול קודם. ולא זז משם עד ש”בחן” כמה מבני התורה שהיו באותו מעמד אם יפתרו את השאלה לנכון. וזה חשבונו: אם יטול את הארצישראלי קודם, הרי שהמצוה כבר קיים בבירור גמור, ואם כן מה שיטול אחר כן את הקורפאי, בשביל לצאת ידי ההידור, הוא כאילו לא עשה ולא כלום, שאחרי קיום מצוה אין בנטילת אתרוג שום מצוה כלל. יוצא, שאת מצות ההידור הפסיד בבירור. אבל אם יטול קודם את הקורפאי, הרי ממה-נפשך: אם הוא באמת פסול, לא הפסיד בנטילתו כלום, שהרי מיד נוטל אחריו את הארצישראלי ויוצא בו, ואם הוא כשר נמצא שיש בידו גם מצות ההידור. איני יודע אם אלו שנשאלו מאתו עמדו על התשובה או לא, אבל עצם התשובה מעניינת ומאפיינת.1
What was R. Zevin’s source for this story? It turns out that a (highly entertaining) version of the tale was related to him by a student of R. Chaim, the Chabadnik-Brisker-Mizrahist (much like R. Zevin himself) R. Yehuda Leib Don-Yichya, in a letter dated 27 Tishrei, 5699, in which he claimed to have been the (single) student to whom R. Chaim had posed the question:
פעם אחת קודם חג הסוכות ישבתי בחדרו של מו”ר הגאון [ר’ חיים סאלאוויציק] זצ”ל, והיו שם עוד אנשים ממקורביו ובתוכם ר’ יעקב ליפשיץ בן הגאון משדליץ, איש למדן מנכבדי עיר בריסק מעדת הפרושים, והביאו אז לפני הגאון זצ”ל כמה אתרוגים יפים ומהודרים. אמרתי לו כי אצלנו חסידי חב”ד מהדרים לקחת דוקא אתרוגי גינובא (הנקראים בפי העם אתרוגי “יאנעווער”). והשיב ר’ יעקב ליפשיץ ע”ה “אצלכם החסידים” … בביטול, כלומר, כאומר מה יש להביא ראיה מהחסידים. אמרתי לו: ומה יאמר מר אם גם החתם סופר כתב כן באו”ח סימן ר”ז. אז אמר הגאון זצ”ל: הביאו לי את החתם סופר. [ויביאו] ויראו כי כדברי כן הוא. אז אמר לי הגאון זצ”ל: הריצו טלגרמה לאביכם הרב שליט”א כי ישלח לי אתרוג “יאנעווער”, ועשיתי כדבריו. …
למחר בבוקר החג היו לפני הגאון האתרוג שלי שלא היה מהודר כל כך, ואתרוג שני מהודר ויפה מאד. ושאל אותי הגאון: כשאברך עתה על נטילת לולב, איזה אתרוג אקח תחילה בידי. אינני זוכר מה שהשבתי אז, אך הוא לקח תחילה אחר הברכה את האתרוג היפה והמהודר שהוא ספק מורכב ספק אינו מורכב, ואחר כך לקח את האתרוג שאינו מהודר אך בודאי אינו מורכב, ואמר: הלא מצות אתרוג אינה דומה למצות תפילין שמצותה כל היום, שמצות האתרוג הוא רק לקיחה פעם אחת, ואם אקח בידי את האתרוג שהוא בודאי כשר, הלא אקיים תיכף המצוה, ואחר כך כשאקח את המהודר, הלא יהיה זה הידור בלי קיום מצוה, כי המצוה כבר קיימתי. אבל כשאני לוקח תחילה הספק מורכב, שמא הוא כשר, ואם כן קיימתי מצות אתרוג בהדור גמור, אולם מאחר ושמא הוא מורכב לכך אני לוקח אחר כך את האתרוג שהוא בודאי כשר ואקיים אז מצות אתרוג.2
R. Tuvia Zilberstrum notes the existence of “minor differences” between the versions of R. Don-Yichya and R. Zevin:
בספר אישים ושיטות .. הביא הרב זוין את סיפור החקירה בשינויים קלים.3
Perhaps the tale of the חקירה itself contains only minor differences, but at least one discrepancy regarding the background details is of crucial importance. While in R. Don-Yichya’s account it is “Yaneve” (Diamante / Calabrian) esrogim whose genealogical purity was considered reliable, R. Zevin writes that it was an Israeli one that was “כשר בתכלית”. It is hard to see how R. Zevin could have gotten them confused, as a central point of R. Don-Yichya’s account is R. Chaim’s imprimatur of the Yaneve esrogim preferred by Chabad.
Furthermore, while R. Zevin approvingly calls R. Chaim’s argument that one cannot fulfill הידור מצוה after he has already fulfilled the basic מצוה “logical” (as wells as “interesting and characteristic”), many other aharonim – including R. Chaim’s own father, the בית הלוי – are uncertain about this proposition. Here is a brief article I published on the topic about a year ago:
- אישים ושיטות, רבי חיים סולוביצ’יק [↩]
- אור ישראל, תשרי תשס”ד – שנה ט’ גליון א’ (ל”ג), עמודים קי-יא [↩]
- שם הערה 5 [↩]