Our previous post considered R. Dr. Meir Hershkowitz’s analysis of Rav Yosef Shaul Nathanson’s savage criticism of Rav Zvi Hirsch (Maharaz) Hajes; in this post we consider the even more intemperate libel of the man (also noted by R. Dr. Hershkowitz) by the vehement reactionary Rav Akiva Yosef Schlesinger, who urges the religiously serious to shun his Talmudic glosses1:
וכן הוציא אחד בדורינו הגהות על ש”ס כל בעל נפש לא ילמוד תורה משם כי אני יודע ששאלו לרבינו ז”ל למה מפליג כל כך בשבחו בתשובה ענה וגלה הסוד שנודע לו שבחד רגל הוא עם אחר שהזכר רבינו בתשובה בחו”מ ואם לא יקרבהו יהיה גם הוא עם הרשעים ברב תורתו חס ושלום מי יודע מה כשיהיה בסוף על כן עשה כל התפעלות לקרבו
וכן יודע אני מרבינו מאיר א”ש ז”ל אשר אליו כתב הרבה תשובות והוא לא השיב לו ואחרי אשר הטיב חרה לו על שלא חש להשיבו והריץ מכתבים רבים בתלונת אליו. ענה לו בקיצור שאין חפצו לישא וליתן עמו בתורה כי מצא בספרו החכם הזקן חרינער ואם דבר ד’ מאסו חכמה מה להם עכ”ל רבינו מאיר א”ש
והנה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש כלומר מה כור הבחינה לאיש לפי מהללו כלומר לפום מה שהוא מהלל ומשבח אני יודע שרצונו בו אם מהלל תמיד צדיקים יודע אני שהוא ירא שמים וחושק להיות צדיק וכן להיפך2
Mississippi Fred MacDowell’s take:
After a discussion about how terrible it is that works of Torah content are being published in his generation by wicked people, there is the following interesting note .. regarding “one of our contemporaries who wrote notes on the Talmud – all soulful people should not study Torah from it, because I know those who asked Rabbenu z”l why he would write to this individual with praises for him in the text of his responsa, and he told them a secret: this person has one foot chasing after Aher [= ‘Aharon Choriner Rabbiner,’ ie, proto-Reform rabbi Aaron Chorin.], and if he didn’t keep him close he too would join the assembly of the wicked with his scholarship – God forbid – and who knows what the end was? Therefore he put in efforts to draw him close. …
Oh, and is his charge true? Did the Chasam Sofer really write him in a respectful, praising manner only to keep him within the good group? In my opinion: maybe.
Elegant symmetry: R. Dr. Hershkowitz argues that R. Nathanson really had a much higher opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to publicly savage him lest the more traditionally religious be tempted to follow him on his dangerous path, while R. Schlesinger argues that Hasam Sofer really had a much lower opinion of Maharaz Hajes than his published remarks indicate, but felt compelled to flatter him lest he follow in the intolerable footsteps of the Reformers!
R. Schlesinger proceeds with the shocking allegation that he knows of “many specific actions” of Maharaz Hajes that render him unsuitable as a teacher of Torah, or even to be mentioned in the House of Study, “even if he did not speak in the vernacular”:
ומלבד זה אני יודע כמה מעשים פרטיות שלפי מעשים אלו אין ראויי’ ללמוד תורה מפיו ושלא הזכיר שמם בבית המדרש אף שלא היה לועז בלעז.
He concludes with several lines that I do not fully understand, but which seem to include an allegation that Maharaz Hajes permitted – completely unjustifiably – “choir”:
מכל מקום אמרו רבותינו אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום אף שעברה ומינות שאני. מכל מקום אולי לפני מיתה עשה תשובה וקיים כל הפורש ממינות מיית ועל כן אני דן אותו לכף זכות אך על ידי הספרים שלו אני יודע שהייתי מוכרח לפרסם להודיע את האיש ואת שיחו החכם הזקן חרינער ימ”ש וממילא מתיר קאהר בלי שום טעם להתרה מאן דאמר הא שרי דא ומי שכתב הא בספר הכי ראויים ללמוד תורה מפיו
I’m not sure what “choir” means in this context, but Maharaz Hajes is on record as vehemently opposing mixed gender choral singing in the synagogue:
אולם מה שנוהגין בק”ק האמבורג, ובפרט עתה בברלין בבית הכנסת של רפארמער שיהיו אנשים ונשים יחדיו, הנה הזידו לעשות ביד רמה שלא כתורה, … ובפרט העומדים אצלה ושומעים קולה דאסור, ואם אמת באלו הרעפארמער לא נשמע אפילו קול דממה דקה משום אחד מהם, בכל זאת לפי הנשמע נוהגים כי הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר) אין לך פריצות מזה, כמו דקיימא לן (סוטה מח.) זמרין גברין ועניין נשיין פריצותא היא, [ועיין שם שביאר וביסס את האיסור, והעלה:] על כל פנים הנוהגים כן עוברים בכל פעם איסורי תורה, וגם אין יוצאים ידי חובת תפלה.3
An article by “ב. נחמני” implies that Maharaz Hajes was much more sympathetic toward mixed gender choral singing than was Hasam Sofer:
בית הכנסת במרכז נסיונות הרפורמה
במאמרנו על ביהכ”נ כמרכז לחיי הציבור, איננו יכולים להתעלם מאותה מערכה שהתנהלה בדבר צביונם של בתי הכנסת, כאשר פורצי הגדר, הם חלוצי תנועת הריפרומה, שלחו את ידם לחלל את הקודש, ואחד מניסיונותיהם הראשונים היה שינוי סדרי התפילה והכנסת עוגב בבית הכנסת.
ראש הלוחמים, שעמד בראש היהדות הנאמנה במערכה זו, הוא ה”חתם סופר” שטבע את הסיסמא “חדש אסור מן התורה” והוא שעמד כחומה בצורה נגד כל נסיון לשנות את צביונם של בתי הכנסת. באחת מתשובותיו הוא מוכיח שאסור להתקיו בביהכ”נ את ה”אורגל” (עוגב), אחד מסימני ההיכר של הריפורמה מאז ועד עתה, אפילו בביהכ”נ של נשים, ואפילו שאיש נוצרי עומד שם ומנגן, וכן אין להתיר ניגונו על ידי נכרי בשבת. במערכה זו עמדו שכם אחד חכמי אשכנז וספרד וכאשר הופנתה השאלה מעיר פאריז לאחד מגדולי התורה בקרב יהדות ספרד הוא רבי חיים פאלאגי רבה של איזמיר אם יכולים להביא מנגנים בביהכ”נ בתפילה הוא פוסק (בספור לב חיים ת”ב) לאסור בין בשבת בין בחול.
בשעה שהקיסר האוסטרי עמד לבקר בעיר, וראשי הקהילה שערכו לו קבלת פנים ותפילה לשלום המלכות בבית הכנסת, רצו להכניס עוגב וכן מקהלה מעורבת לכבודו, אולם ה”חתם סופר”, ביטל את הצעותיהם ובתשובתו (חו”מ סימן ק”צ) הוא מציין:“היות היהודים עתידים להכין הכנה דרבה בביהכ”נ בבוא הקיר”ה לגבולם, בשירי הלל והודות לה’ ולהתפלל בשלום המלכות, ומיופי והידור השיר לבא האנשים על הנשים לענות במחולות ושירים בקול מיטב, שואלים הלכה אם נכון לעשות כן בביהכ”נ, והקול הולך מעזרת נשים לעזרת אנשים, אם אמנם מחויבים אנחנו לאחוז במצוה ניבה גדולה, מצות כבוד המלך, ואילו פינו מלא שירה וכו’, לא יספיק להללו על רוב טובותיו, ומי זה אשר יקל בעיניו מצוה גדולה זאת, והחוק מחייב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי להרבות כבודו, אמנם זהו כבודו ורצונו, שלא נעשה דבר המתנגד לדתנו, כי בזה ידוע רוב חסדו וענותו, ואם נעשה היפך דתנו הוא חילול כבודו ח”ו”.
לעומת עמדתם התקיפה של ה”חתם סופר” וממשיכי דרכו לאיסור, נמצאו כאלה שראו אפשרות לדון להיתר. מהר”ץ חיות מציין באחת מתשובותיו:
“ובענין אשר שאלני חכם אחד להחריץ משפטי על עניני בתי כנסיות, אשר נתיסדו זה ערך עשרים שנה בעיר מלוכה וויען, פראג פעסט, ובימינו גם בעיר לעמבערג”,
הוא מפרט את השינויים המוצעים.
“עניין הדרשות בלשון אשכנז וגם לשיר במקהלות שקורין קאהר, ופקחו עין לעשות סדר נכון בעת התפילה, שיהיו הכל עומדים שמה באימה וביראה, במקום המיוחד לעבודה ולשפיכת לב לפני הבורא ומשגיחים שלא ינהגו קלות ראש ושיחה בטלה, יתברך, וגם להרחיק משם כל עניין אשר יכול לגרום ריב ומצה – – -הנה עניין הדרשות בלשון צח, ואנחנו פה מדברים בלהג לשון אין בינה, ומצד זה ראוי להצדיק פעולתם”.4
אולם אף הוא לא נמנה בין המתירים.
But this is highly misleading, and makes a hash out of Maharaz’s careful analysis of his multifaceted query of the legitimacy of various modernizations of traditional synagogue ritual – while he does condone and even approve of some of these (such as sermons in the vernacular, which he points out has ample precedent among the Jews of Spain, Arabia and Italy, and the imposition of “appropriate order” during prayer, which he considers an excellent idea: “in our many sins, we have seen via experience, that the holier a place is, the more frequently is strife found there …”), he quite emphatically and unequivocally forbids others, such as designing the synagogue building in shapes that ape churches, and calling the populace to prayer via bell ringing (a point we shall, בג”ה, revisit in a future post). In particular, the implication of the article that Maharaz Hajes was somehow more tolerant than Hasam Sofer of mixed gender choral singing is patently incorrect – as cited above, he vociferously condemned the practice (as well as the abolition of gender segregation in the first place).
Here’s how R. Yehoshua Ha’Kohen of Volozhin puts it:
אותן ביהכ”נ שבמדינות החפשים … ונהגו מנהג רע שהיו מתאספין בביהכ”נ אנשים ונשים יחדיו, וגם היו הנשים מסייעות לשיר במקהלות (קאהר), ועיין בשו”ת חת”ם סופר מהגאון ר’ משה סופר ז”ל בחלק ששי תשובה פ”ו, ובספר מנחת קנאות מהגאון ר’ צבי הירש חיות ז”ל שהרעישו שם על מנהג הרע הזה משום דאין לך פריצות גדול מזה, …5