R.Feivel Cohen – בין דין לדין

Public Displays of Affection, Part I

Orthodox Jews even are modest about going to mikvah. The mother does not announce it to the kids. If she needs her husband to pick her up, he is not supposed to park right in front of the mikvah. A married man is not even supposed to put his arm around his wife in public because that signals to others that she now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle.

The assertions that:

“Orthodox Jews even are modest about going to mikvah”

and that

a married couple is not supposed to engage in public displays of affection

are both perfectly correct, but R. Fischer’s conflation of the two, yielding the conclusion that it is inappropriate to do things that “[signal] to others that she now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle” is incorrect, albeit a common misconception. To the best of my knowledge, there is no authoritative source for the impropriety of such signaling – and if it is inappropriate, then even innocuous actions such as handing objects from one to the other should be problematic, since they are equally as indicative of the woman’s current status as the husband putting his arm around her!

On the contrary, the Talmud (as explained by Rashi) implies that a woman’s neighbors would commonly be aware of her niddah status due to her wearing special clothes during that part of her cycle, and the Tur and Shulhan Aruch interpret this to mean that women would – and should – deliberately alter their clothing during their niddah period as a reminder of their status:

תלמוד

דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה:

as Rav Yehuda stated: If she is known by her neighbors to be a menstruating woman, her husband is flogged if he has relations with her, due to the prohibition against cohabiting with a menstruating woman.1

רש”י

הוחזקה נדה בשכינותיה. שראוה לובשת בגדי נדות …2

טור

וראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:3

בית יוסף

כן נראה ממה שפירש רש”י בפרק המדיר ובפרק עשרה יוחסין [שם ושם] …4

Although this reminder was intended for her and her husband, rather than the general public, there is no indication in the Talmud or later sources that women did or should try to conceal this from the public, and the Talmud seems to consider it normal that a woman’s neighbors would know of her status via her dress.

Rav Yaakov Reischer argues that there is actually no source for the idea that a woman should generally display a reminder of her status, but even he raises no objection to doing so, but merely considers it unnecessary:

ולא ידעתי מאין יצא להם [להטור והשלחן ערוך] טעם זה [ללבישת בגדים אחרים בימי נדותה] הלא הטעם מפורש להדיא בש”ס סוף פרק אף על פי כדי שלא תתגנה על בעלה … וזכירה זו למה דלא צריכין היכר אלא אם כן שיש איזה הרגל וחבה וקירוב דעת5

Various contemporary authorities note that this recommendation that a woman designate special clothing to wear during her niddah period is not generally followed, although it is unclear why not – perhaps the custom follows R. Reischer’s position, but even he does not definitively reject the ruling of the Shulhan Aruch, but merely expresses perplexity about the source and rationale, and declares it to be “וצ”ע”.

The Aruch Hashulhan concludes that designating special clothing for her niddah period is indeed recommended, albeit not strictly required,6 and Rav Feivel Cohen also seems to assume that the Shulhan Aruch’s ruling is indeed normative halachah.7 Rav Binyomin Forst, on the other hand, rules that despite the Shulchan Aruch’s ruling, “common custom is to permit a woman to wear her usual clothes.” In a footnote, he struggles to justify this:

Toras HaShelamim 195:10 takes strong exception to this halachah … He also questions the necessity of a reminder … Chochmas Adam omits the halachah entirely, perhaps for this reason. Shiurei Sheivet HaLeivi 195:8[1] also notes that works on hilchos niddah omit this halachah. Nevertheless, he maintains that it is proper to change at least one garment. Chezkas Taharah 195:35 notes that people commonly do not keep this halachah and wonders why. It may be that nowadays women wear a wide assortment of clothes and combinations of outfits. It is unlikely that changing garments will be noticeable.8

Rav Moshe Feinstein, in a responsum to Rav Avraham Chaim Levin, rejects the latter’s suggestion that contemporary women’s feelings of embarrassment at publicly displaying their niddah status might be grounds for suspending the rules of הרחקות while in public, adducing the erstwhile custom of women wearing special clothes during their niddah periods as proof that they did not find revealing their status embarrassing:

הנה במקום שיש אחרים רואין אם יש דיני הרחקות שמסתפק כתר”ה דאולי יש להתיר משום שאז אין בו רעיון של קירוב,9 וגם שבא מזה לידי בזיון להאשה ויש בזה משום כבוד הבריות …10

[עיין שם שהאריך להוכיח שאין מקום להקל בזה, ובסוף התשובה כתב:] ומטעם שהוא כבזיון לה ויש בזה משום כבוד הבריות לא חששו, משום שאין בזה בזיון כל כך דידוע לכל שהנשים הן נדות י”ב יום בכל חדש כשאינן זקנות ולא מעוברות וצריכין להתרחק מבעליהן באיזה דברים, ואדרבה הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות ומזה היו יודעות השכנות שהיא נדה אלמא שלא היו מתביישות בזה. ומה שמתביישת כשהיא נמצאת עם אלו שאינן שומרות דיני התורה אין להחשיב בושת כזה לכבוד הבריות להתיר איסורים ואף לא מנהג ישראל בשביל זה. כיון דאדרבה טוב שלא תתבייש אף לפניהן בקיום מצות התורה. …11

I am rather puzzled by R. Forst’s take on this responsum of R. Moshe:

See Igros Moshe 2:77, who notes that in times of Chazal, women wore special garments during their niddus period. Apparently, it was not considered a matter of tzniyus to conceal the fact that she is a niddah. Today, although women do not, and should not, needlessly display their niddus status, one may not compromise any halachah to hide the fact.12

[Emphasis added.]

If “in times of Chazal … it was not considered a matter of tzniyus to conceal the fact that she is a a niddah“, then who decided that “Today … women … should not needlessly display their niddus status?”

Returning to R. Fischer’s contention that it is inappropriate to “[signal] to others that [one’s wife] now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle”, perhaps publicly signaling a status of טהרה is more problematic than signaling a status of טומאה, but Rav Yehudah Herzl Henkin, discussing a husband holding his wife’s hand while walking in the street, implicitly equates the two, and thus rejects the position of R. Fischer (which he attributes to an unnamed rabbi) that such behavior is immodest since it reveals the woman’s טהרה status:

ומה שאמר רב אחד שאינו צנוע מפני שעל ידי כך ידעו שהאשה טהורה, איני יודע מנין לו חשש בזה, שרוב נשים בחזקת טהורות ואפילו בנדה מצאנו שלובשת בגדי נדה ומוחזקת נדה בשכנותיה, ואפשר שלשון שכנותיה בא מפני שגברים לא היו רגילים להסתכל בבגדי הנשים כי אסור להסתכל בבגדי צבעוניים של אשה אבל הוא הדין שהוחזקה נדה בין שכניה, ולא מצאנו צניעות אלא להסתיר ליל טבילתה. והטעם להסתיר ליל טבילתה יותר מימי טהרתה נראה לע”ד הוא שהאשה בליל טבילתה עומדת לתשמיש ושייך בה הרהור יותר … אבל לאחוז ידה של אשתו הטהורה מה ענין הרהור תשמיש יש בזה, ואם באנו לאסור זה נאסור גם הושטת תינוק מבעל לאשתו והגשת אוכל מידה לידו בפני אחרים שכל אלה אסורים בימי נדתה וידעו שהיא טהורה, ואין טעם לזה,

וגדולה מזו מצאנו במהרי”ל בהלכות נשואין שכתב לפני החופה היו מוליכין את החתן לקראת הכלה והחתן תופס אותה בידו ובחיבורין יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו וכו’ עכ”ל וכן ברוקח סימן שנ”ג.13

In a follow-up post, we shall, בג”ה, discuss whether R. Fischer is at least correct in his basic holding that “A married man is not even supposed to put his arm around his wife in public,” even if we assume that the particular rationale that he gives for it is based on a misconception.

כתובות עב., וכן בקידושין פ.‏ [↩]
רש”י שם וכן בקידושין שם.‏ [↩]
טור יו”ד סימן קצ”ה, וכן פסק השלחן ערוך שם סעיף ח’.‏ [↩]
בית יוסף שם.‏ [↩]
תורת השלמים שם אות י’, ועיין מה שיישב בזה בערוך השלחן שם סעיפים כ”א-כ”ב.‏ [↩]
.‏שם סעיף כ”ב [↩]
בבדי השלחן שם לא הביא דברי התורת השלמים ולא שום חולק על דברי השלחן ערוך, ובביאורים הביא ש “בחכמת אדם לא הביא דין זה וצ”ע בטעמו”‏.‏ [↩]
R. Binyomin Forst, The Laws of Niddah, Volume Two p. 107. ועיין נטעי גבריאל הלכות נדה חלק א’ פרק ל”ו הלכה א’ ובהערות שם, עמודים שטז-שיח.‏ [↩]
עיין נטעי גביראל שם פרק ט”ו הלכה י’ והערות ט”ז-י”ז, עמוד קפג.‏ [↩]
שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ב’ תחילת סימן ע”ז.‏ [↩]
שם בסוף התשובה ד”ה ומטעם שהוא כבזיון לה, עיין נטעי גבריאל שם פרק י”ג הלכה ו’ והערה ו’, עמודים קסה-סו.‏ [↩]
Ibid. p. 41 n. 55. [↩]
שו”ת בני בנים חלק א’ סימן ל”ז #1 ד”ה אמנם לאחוז.‏ [↩]

Of Fishy Milk and Winey Whiskey

R. Aryeh Klapper writes:

Products that are kosher only without a heksher

Many years ago Garelick Farms decided to market its milk all-natural, which meant that it needed a natural source of Vitamin D – and it chose shark oil. This had at least two consequences: Hood Dairy began running an ad with the tagline “There’s something fishy about Garelick Farms milk”, and the KVH (this was long before I became involved) pulled its hashgachah.

Garelick Farms sued Hood, arguing that the fish was imperceptible, and won – the (non-Jewish) judge tasted the milk and agreed there was no fish taste. I therefore ruled that the milk was kosher because the KVH had pulled its hashgachah.

The judge’s taste test demonstrated that the shark oil was nullified (certainly the percentage was below 1/60 anyway), so the only remaining issue was deliberate nullification (bittul lekhatchilah), which makes a product prohibited to the person or person for whose benefit the nullification occurred.

R. Akiva Eiger (YD 99:5) states that a nullification done with no specific end-user in mind, but rather for “whomever will wish to buy”, is considered to be done for the benefit of all eventual purchasers. One understanding of this position is that anything consciously produced with observant Jews in mind has that issue, even if the observant Jews are a trivial percentage of the intended audience. However, by giving up its kosher certification, Garelick Farms demonstrated that it did not have any concern for observant Jews, and therefore the milk was kosher because it had lost its hekhsher.

Paradoxically, had the KVH accepted this argument and sought to restore the hekhsher, the milk would have become treif. My contrarian ambition was to develop a list of products that were kosher only when unhekhshered, as many industrial koshering procedures ultimately depend on some form of nullification. (Note however that this broad interpretation of the prohibition is not obvious either in R. Akiva Eiger or in his cited source, Responsa Rivash 498, and is not followed consistently in practice today; see for example Igrot Moshe YD 1:62-63.)

I thought this was a compelling but creative psak, and to make sure I really believed it, I went out and bought a quart of milk and drank a glass before paskening that anyone else could do so. But Dov Weinstein shows me that in the current issue of Tradition my teacher Rabbi J. David Bleich makes the same argument. Here is his quote.1

“Paradoxically, according to R. Akiva Eger, a product that otherwise would be permitted may become forbidden by virtue of the fact that it is certified as kosher. Products produced for the mass market are not produced for the benefit of Jews. Accordingly, if some small quantity of a non-kosher ingredient is present, but nullified, the product is permissible. The same product, if produced for a Jew, according to the opinion of R. Akiva Eger, even for an unspecified, anonymous Jew, is prohibited.

Kosher certification is sought by a producer precisely because he wishes to market his product to the Jewish consumer. Targeting the Jewish consumer as a potential customer creates a situation in which nullification is carried out expressly for the benefit of a Jew and hence, according to R. Akiva Eger, a Jew may not benefit from such nullification. Accordingly, stem-cell burgers might be produced that are indeed kosher but they would become prohibited if labeled as such!”

Barukh shekivanti ledaat mori!

This same position of R. Bleich and R. Klapper is also expressed by someone rather further to the right on the Orthodox spectrum: Rav Moshe Shternbuch, who concludes with the

“great lesson, that sometimes a הכשר that is not מהודר and relies on ביטולים makes things worse, since without a הכשר it is permitted since it was not mixed together for the sake of Jews, … but when there is a הכשר, since then they are being מבטל for the benefit of Jews, it is forbidden, and in such circumstances with a הכשר it is worse than without a הכשר.

אמנם נראה שאין להסכים שרבנים יעניקו הכשר על סמך ביטול, דכשהגוי מיצר יום אחד במיוחד עם הכשר, אז הלוא מבטל בשביל יהודים דוקא וזה אסור, … וכן מבואר בשו”ת הרדב”ז (שם) דהא כתב וז”ל, והדבר ידוע הוא שאסור דהוה בשעה שלוקחו מן העכו”ם כאלו מבטלו לכתחלה, ואם כן יש לפרש דהיינו כשידוע כשעושה כדי למכור לישראל דאז הוי כמבטלו לכתחלה.

ולפי זה נראה דאם קונה מהשוק וכבר נתבטל אין בזה איסור אף בקנה, אבל כשקונה בהכשר, וסומכין על ביטול ברוב, כיון שמערב בשביל יהודים גרע ואסור, הרי לדברינו לימוד גדול, דפעמים שהכשר כשהוא לא מהודר וסומכין על ביטולים מגרע, שבלי הכשר מותר כיון שלא עירב עבור יהודים, ובקנייה לא נקרא מבטל איסור, אבל כשיש הכשר שאז מבטל לצורך יהודים אסור, וכה”ג בהכשר גרע מאשר בלי הכשר.

ושפיר נראה ליזהר כשאנו מעניקים הכשר למאכל שנעשה בהשגחתינו, ומעורב שם איסור, אין סומכין על ביטול, כיון שאז נתבטל עבור היהודים וההכשר מגרע, ולא מועיל הביטול, ואסור גם בדיעבד.2

R. Feivel Cohen, too, maintains that the granting of a הכשר to a food whose production includes the admixture of forbidden ingredients renders the food forbidden:

והנה לפי זה היה נראה להתיר נתינת הכשר לתוצרת נכרים שנותנים במאכל איזשהו איסור כל שיש בו ס’ כנגדו ואפילו כשרוב הקונים ישראל … וגם הא דקונים אותו מהנכרי אין בזה איסור מכיון שכבר נתבטל וכנ”ל ונמצא לכאורה שאין בזה צד איסור להישראל הקונה

אמנם נראה דאינו כן דכל זה כשביטלו הנכרי מעצמו אבל המפקח הנותן הכשר הרי מצווה על ככה לעשות באופן שהאיסור יתבטל וכל שציווהו הישראל הו”ל כאילו עשהו הישראל בעצמו וכה”ג אסור כנ”ל דהו”ל כישראל המבטל איסור לכתחלה, כנלע”ד:3

I am not sure, however, how persuasive these arguments are in the general case of הכשרים. While it is certainly reasonable that if a certifying agency instructs the producer to utilize a certain process that includes the admixture of forbidden ingredients, this admixture would then be considered to have been done on behalf of Jews, this seems much less clear with regard to a process that has been designed by the producer, where the certifying agency is merely being asked for its imprimatur. Perhaps these authorities reason that since if the certifying agency were to deny certification to the current process, the producer would cooperate with the certifier to find a mutually satisfactory alternative, it follows that whatever process is acceptable to the certifier is considered to be for the benefit of Jews. But even if we accept this logic, it would still seem to apply only to situations where the producer is able and willing to modify its process at the certifier’s behest. In cases where this is not an option, where if the certifier were to deny certification, the producer would simply operate without certification (or find a more lenient certifier), it seems difficult to argue that the mere decision to seek certification renders the preexisting process as being for the benefit of Jews.

Furthermore, Rav Moshe Feinstein, in the course of his famous dispute with Rav Pinchas Teitz over the permissibility of blended whiskeys that contained sherry wine and glycerin,4 adopts a stance that arguably implies a more lenient approach to our question as well. Rav Moshe declares that it is obvious that since most of the whiskey is sold to non-Jews, the whiskey is considered to have been produced for non-Jews and therefore permitted to Jews:

ומדין אין מבטלין איסור לכתחלה שאסור במזיד אם הפעקטערי של היין שרף הוא של ישראל ואסור אף למי שנתבטל בשבילו כדאיתא בסימן צ”ט סעיף ה’ וכיון שעשה למכור הוא כמו שנעשה בשבילם כדכתב בחדושי רע”א בשם הריב”ש. הא פשוט שכיון שרוב היין שרף נמכר לעכו”ם נחשב במה שנעשה למכור כנעשה בשביל הרוב כמו בהובא מחוץ לתחום שנחשב שהובאו להעכו”ם כשהרוב הוא עכו”ם …5.

Responding to R. Teitz’s objection that insofar as the Jewish customer base is significant, and therefore taken into account by the producer in determining the production quantity, the whiskey is considered to have been produced at least in part for Jews, R. Moshe argued that the fact of the increased production due to the Jewish customer base does not matter for a variety of reasons, the first of which we cite here:

ומש”כ כתר”ה שכין שהרבה ישראל קונים אף שהם המעוט מרבים בשבילם ולכן דומה זה להא דמרבים להביא מחוץ לתחום בשביל ישראל המועטים שאסור כדאיתא בעירובין דף מ’. הנה לא חששתי לזה מכמה טעמים שיש בבטול הזה להתיר.

חדא דמסתבר דכיון דהוא בשביל קנס לא שייך אלא בעשה איסור בבטולו דהוא כשערב לאוכלו הוא עצמו או ישראל אחר אבל באם עירב להאכיל לעכו”ם שלא עשה איסור דהא כיון שרשאי למכור לו האיסור גופיה ליכא שום איסור בהתערובות לא שייך לקונסו. ולכן אף אם נימא שכיון שיש גם מעוט ישראלים הקונים כגון חלק עשירי נמצא שאחד מעשרה עשו עבור ישראל שנעשה בזה איסור שיש לקונסו על כל פנים הא יש תשעה שלא עשה בהו איסור שאין לקנוס עלייהו ומותרין וכל דפריש מרובא פריש. ואין לומר דכיון שבמידי דרבנן יש ברירה יש לנו לומר הוברר הדבר שאלו שקנאו ישראלים הם דאיסורא, הא רוב ראשונים סברי דמה שיש ברירה בדרבנן הוא מצד ספק דרבנן לקולא ואם כן הכא דהוא לחומרא אין לומר ברירה אף שהוא מידי דרבנן. ולא דמי להביא מחוץ לתחום שאינו מצד קנס על עשית איסורים שאין שייך זה על מה שמוכרים העכו”ם דהעכו”ם הא לא עשה איסורים אלא הוא איסור שאסרו על מלאכת יום טוב כשנעשו בשביל ישראל וכיון שמרבים בשביל המעוט ישראלים הוי כנעשו הכל גם בשביל ישראל שיש לאסור. …6

According to R. Moshe, a product that is produced via a process involving ביטול does not become prohibited to Jews insofar as Jews are only a minority of the total customer base, since only a pro rata portion of the production is actually prohibited, and any particular sample of the product is permitted under the rule of כל דפריש מרובא פריש. While R. Moshe was not discussing giving a הכשר to such a product – on the contrary, his entire goal was to establish that contra R. Teitz, blended whiskeys did not (מעיקר הדין) require a הכשר – his argument should apply equally to a product with a הכשר, as long as the basic premise that only a minority portion of the production is intended for Jews remains true. [The act of awarding the הכשר might be problematic, but this would not engender a prohibition upon the product after the fact, due to the principle of כל דפריש, as above.]

I discuss this topic, among others related to purchasing food produced by non-Jews, in a recent haburah, available at the Internet Archive.

Tradition 46:4, p. 62 [↩]
שו”ת תשובות והנהגות חלק א’ סימן ת”מ [↩]
בדי השלחן סימן צ”ט סעיף ה’ ביאורים סוף ד”ה שנתבטל בשבילו [עמוד פב] [↩]
See. R. J. David Bleich, The Whiskey Brouhaha, in Tradition 34:2 pp. 58-77 and Contemporary Halakhic Problems, Vol. V, Chapter VIII. [↩]
שו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן ס”ב ד”ה ומדין אין מבטלין [↩]
שם סימן ס”ג ד”ה ומש”כ כתר”ה.‏‏ Cf. Tradition ibid. pp. 71-72. [↩]