From yesterday’s parshah:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.1
This month shall be unto you the beginning of months: it shall be the first month of the year to you.
Ramban famously ascribes normative force to this verse:
וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו’ (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר”ה א ב, ב”ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד – טו): ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש”י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:2
And Hasam Sofer proceeds from this to reiterated, vehement criticism of those who date according to the non-Jewish calendar:
כתב הרמב”ן … וזה תוכחת מוסר שנכתב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון להעיד על בריית שמים וארץ בששה ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים ולא חס ושלום כמספרם של אומות העולם:3
נראה במנין שאנו מנין לבריאת עולם זוכרים אנחנו כי העולם מחודש וארץ ישראל ראוי לנו ואפילו הכי גלינו מארצינו, ולא כאותם חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל אוי להם כי גמלו לנפשם רעה, בתורת ד’ מאסו וחכמת מה להם.4
וכתב הרמב”ן … נמצא במה שאנו מונים לשבת ולחודש אנו מחברים אמונת בריאת עולם ושמירת שבת עם אמונת הגאולה, וכמ”ש רמב”ן בפ’ דברות שניות שתלה שבת ביציאת מצרים שראינו בעינינו ניסי ד’ בגאולתינו נדע כי הוא כל יכול ומהוה כל הויות וממילא נוכל להעיד על בריאת עולם.
ולא כחדשים מקרוב שמונים לידת משיחם של נוצרים הלא יבושו בית ישראל על תמורה זו.5
In the course of preparing a lecture on the general topic of the utilization of non-Jewish calendrical nomenclature and numbering, I encountered one of the most entertaining examples of ad hominem argument that I have ever seen: the Debrecener, in addition to penning a scathing, lengthy rebuttal of the lenient, tolerant stance on our question in the great classic on the laws of mourning, כל בו על אבלות, by the noted Rav Yekusiel Yehudah Greenwald of Columbus, Ohio, explains that its obvious preposterousness is understandable in light of the fact that although the author was a distinguished scholar, “his [evil] inclination to stray after innovations – for so did he dress, and he did not wear a beard, but only a small beard at the end of his cheeks, and also his sideburns were like the sideburns of the modern ‘rabbis’ – pushed him to write such a thing …”:
ולא באתי אלא לדחות ולהראות באצבע טעותו של דברי מחבר ספר אחד שהעתיק כהדתנ”י וחלילה לילך אחריו ולא יזכרו דבריו בבי מדרשא לא בדין ושאלה זו ולא בדין אחר ושאלה אחרת. כי ביודעי ומכירא קאמינא שאסור לסמוך עליו אפילו בבעי’ בכותחא. כבודו הביא (ואינני יודע איך מעיין בספר זה והלא לכבודו הרבה ספרים טובים ונכונים, ופלא. ואפשר כדי שאגלה באזניו ובאזני אחרים שמעתה לא יעיינו בו) …6
הגם ידעתי את האיש בעל המחבר ספר הנ”ל והי’ חכם מחוכם, אבל יצרו לנטות אחר החדשות שכן הי’ לבוש ולא נשא זקן רק זקן קטן בסוף לחיו וגם הפיאות שלו הי’ כפאות ראבייס החדשים דחפו לכתוב כדבר הזה …7
Another interesting facet of the discussion is the adoption by several important poskim of an intriguing, iconoclastic theory of the great encyclopedist Judah David (Julius) Eisenstein: in justification of his use of non-Jewish dates in his trailblazing אוצר ישראל, he proposed that the modern non-Jewish calendar did not actually originally date from the birth of Jesus, but rather from the beginning of Roman political sovereignty over Israel, and it was only centuries later that the Christians opportunistically and revisionistically connected the calendar’s starting date with his birth, which must actually have occurred several years prior to the Common Era based on the accounts of the Gospels:
על אודות המספר למנין הנוצרים שנזכר באוצר ישראל אשר אני מעריך ומוציא לאור. העיר מר מ”מ האכמאן .. ואומר כי יש בו חשש איסור על זה אבל הקורא בהאוצר יראה כי לא נזכר שם לספירת הנוצרים רק למספר הנהוג ובראשי תיבות למה”ן ולא לספה”נ.
וכבר הוכחתי בראיות ברורות .. כי מספר הנהוג אינו למספר הנוצרים במקורו הראשון. כי ידוע שישו הנוצרי נולד בעוד הורדוס חי כמבואר בברית חדשה שלהם. והורדוס מת בשנת ארבע קודם מספר הנהוג ואיך אפשר למנות יום הולדת ישו למספר הנהוג? ולכן השערתי כי המספר הנהוג היה המנין שמנו ישראל למלכות רומי כמו המנין לשטרות למלכות יון. כי אחרי מות הורדוס נתחלקה מלכות יהודה לארבעה חלקים ונציבי רומי משלו עליהם. ומאז התחיל המנין הזה. ולאחר כמה מאות שנים ראו הנוצרים שעת הכושר לתלות את המנין הזה לתולדות ישו ונוכל לומר כמו שאמר רבן גמליאל שהיה רוחץ במרחץ שהיה בו האליל אפרודיטי ושאלו פריקלוס אם אינו חושש לעבודה זרה והשיבו רבן גמליאל: אני לא באתי בגבולה. היא באה בגבולי (עבודה זרה פ”ג ד’). חכמינו ז”ל לא השתמשו מעולם במנין הספירה ליצירה רק למנין היונים ובארצות המזרח משתמשים בו גם היום. ומדוע לא נוכל להשתמש במנין הרומים שהוא למספר הנהוג. מפני כי הסופרים והקוראים רגילים יותר במה”נ ונקל להם לצמצם הזמן במחשבתם. ואין כאן מקום לטעות בהאלפים.8
The lecture, and my associated notes, are available at the Internet Archive; I am indebted to my friend M.W. for his assistance in researching the topic, and to Rabbi Josh Flug for an excellent compilation of sources (provided to me by M.W.).
- שמות יב:ב – קשר [↩]
- רמב”ן על התורה שמות יב:ב – קשר [↩]
- תורת משה שם – קשר [↩]
- דרשות חת”ם סופר (כרך שני) דרוש לז’ אב תק”ע סוף ד”ה במדרש אלו זכיתם – קשר [↩]
- שם כרך ראשון דרוש לח’ טבת תקצ”ג – קשר [↩]
- שו”ת באר משה ח:יח:א – קשר. הכוונה לספר כל בו על אבלות חלק שני עמוד 147 – קשר [↩]
- שם סוף אות ג’ – קשר [↩]
- וילקט יוסף שנת הי”ג (תרע”א) קונטרוס ט’ סימן ק”א – קשר [↩]