A couple of years ago, I came across an “amazing chiddush of R’ Yosef Engel regarding matanos la’evyonim”:
The gemara (Shabbos 10b) quotes Rav as teaching that if you give a gift to a friend, you have to tell him about it — don’t just leave an anonymous present in his mailbox. Maharal explains that by definition a gift is meant to express love, appreciation, etc., to create a bond between giver and recipient. Unless the two parties are aware of each other, that connection is lost. However, writes the Maharal, the mitzvah of tzedaka is simply to fulfill the needs of the poor. Therefore, it can be fulfilled even when the recipient and giver are unaware of each other.
My wife is learning Maharal so I told her to take a look. She immediately threw back at me the pasuk, “Matan b’seiser yichpeh af,” (Mishlei 21) but Tosfos beat her to the punch. Tosfos explains, the gemara is speaking specifically about a present sent to express affection, not just any gift. That’s exactly why a gift of charity can be given secretly.
Why do I bring up this Maharal a week before Purim? Because R’ Yosef Engel uses it as the basis for a tremendous chiddush. The mitzvah on Purim is called “matanos la’evyonim.” It’s a gift! Therefore, unless you know who you are giving to and unless the recipient knows whom he/she is receiving from, you are not yotzei the mitzvah.1
Not all poskim are happy with this. Why not compare matanos l’evyonim to the mitzvah of tzedakah, which can be done anonymously? That question gets to the very crux of the debate: is the mitzvah of matanos la’evyonim just a subcategory of the mitzvah of tzedaka that happens to be connected to Purim, or is it a unique mitzvas ha’yom of Purim that operates with its own rules? The fact that we can point to nafka minos between matanos l’evyonim and tzedaka – even the poor are obligated in matanos la’evyonim, the shiur of matanos la’evyonim is different than the shiur for tzedaka, and others – lends weight to the latter position. On the other hand, the purpose of the mitzvah of matanos la’evyonim seems consistent with the purpose of mitzvas tzedaka, and I would venture to guess that most people would equate the two.
It turns out that Rav Engel’s idea has been discussed by numerous modern poskim, with the overwhelming consensus (Rav Yitzhak Isaac Liebes, Rav Yosef Cohen, Rav Efraim Greenblatt, Rav Binyamin Zilber, Rav Avraham David Horowitz, Rav Ovadia Yosef, Rav Shmuel Kamenetsky, Rav Menashe Klein) rejecting it, on three main grounds:
- It is problematic to invent humros that have no solid source in the Talmud and halachic tradition; as my friend Andy puts it: “We Hungarians don’t go for this sort of thing – חדש אסור מן התורה cuts both ways!”
- Mutual recognition between donor and recipient can humiliate the latter, and so is generally not the ideal mode of donation. It is therefore implausible that this would be encouraged on Purim.
- Unlike (possibly) משלוח מנות, the primary purpose of מתנות לאביונים is not to engender affection and friendship, but merely to financially aid the indigent, so mutual recognition is irrelevant.
מקראי קודש
הנמצא בדרכים אם יוצא ידי חובה במשלוח מנות שבני ביתו נותנים בשבילו
דבר זה נמצא ב”ערוך השלחן” (סימן תרצ”ו סעיף ג’) וז”ל:
יראה לי דלצאת לדרך מביתו בפורים אינו נכון דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו וכו’ וגם הנוסע בדרך יראה לעמוד גם איזה שעות ולקיים סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואינו מועיל מה שבביתו נותנים בשבילו, ואפשר דבמתנות לאביונים יצא אבל בשילוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא”.
והנה מה שכתב דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו וכו’ מבואר כן ברש”י על מגילת אסתר על הפסוק: “והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה” (ט:כח) ופירש”י: “משפחה ומשפחה – מתאספים יחד ואוכלים ושמחים יחד”, ומה שכתב “אבל בשלוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא”, לכאורה דבריו הם על פי הטעם שכתב בהספר “מנות הלוי” דמשלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה וחיבה בין איש לרעהו, וכשהוא בעצמו לא שלח אלא אחר זיכה לו, אין קירוב לבבות בינו לבין המקבל, אבל לפי הטעם שכתב התרומת הדשן שהוא משום הרוחה לבעלי שמחות, כדי שיהיה למקבל במה לעשות סעודת פורים, לכאורה אין נפקא מינה בין משלוח מנות למתנות עניים לענין שלא בפניו, דהרי סוף סוף הגיע לתכלית המכוון.2
הררי קודש
ואפשר דבמתנות לאביונים יצא. נראה דטעם הדבר הוא משום דזה שנותנין בני ביתו בשבילו הוי כשלוחיו … ולענין מתנות עניים דהוי כעין צדקה הוי בזה מצוה יותר, וכעין שאמרו לענין צדקה שאחד מהמעלות הוא שהנותן לא ידע למי יתן …
ולכאורה בנידון דידן שאחר שולח [מנות] בשבילו שלא בפניו, דומה לשולח בעילום שם, דמה לי אם המקבל לא יודע מי הוא המשלח או ששלחו בשביל השולח בלי ידיעתו, שכל זמן שהוא בלא ידיעת שניהם אין זה דרך חבה ואינו מקרב לבבות; אבל לענין מתנות עניים דהוי כעין מצות צדקה, אדרבה בשני האופנים אלו יש מצוה יותר, כדאיתא בשלחן ערוך יו”ד (סימן רמ”ט) שיש שמונה מעלות בצדקה והדרגא השניה היא בנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל.3
בית אבי
[הביא דברי הגליוני הש”ס, וכתב:] ויוצא מזה לפי דבריו לא רק שהעני צריך לידע מי הוא הנותן במתנות לאביונים כיון דכתיב לשון מתנה היינו נתינה וקבלה, אלא גם הנותן צריך לידע מי הוא המקבל דבלא זה ליכא נתינה שלמה לפי המהר”ל, ולפי זה מה שגובין מעות בפורים למצות מתנות לאביונים איך יכולים לצאת בזה מתנות לאביונים, הרי העני אינו יודע מי הוא הנותן וגם הנותנים אינם יודעים מי הוא המקבל, ואיך מקיימים בזה המצוה של מתנות לאביונים.
והנה נראה לפיע”ד דדברי הגאון הר”י ענגעל נכונים מאוד בתר שמא ולא בתר טעמא, דבאמת יש חילוק בין שם מתנה לשם צדקה, אבל גבי מצות מתנת לאביונים זיל בתר טעמא …
[ועיין שם שהאריך לבאר שטעם ותכלית המצוה הוא לשמוח לב העניים, והעלה:] ולכן לפי זה זיל בתר טעמא, מתנות לאביונים הוא לשמח לב העניים, ובכל אופן של נתינה מטרת המצוה נתמלאה ונתקיימה המצוה, ואין זה ענין למה שכתב הגור אריה … הרי דסתם מתנה שניתנה מחמת אהבה וריעות בזה צריך הנותן להודיע להמקבל, דבלאו הכי אינו מגיע לתכלית הנרצה, ולא כן גבי מצות מתנות לאביונים, אף על פי שנקרא מתנה מכל מקום לפי התכלית הוא בגדר צדקה לשמח לב העניים … ולכן בתר שמא הוא מתנה ובתר טעמא הוא צדקה, לכן צריך עיון בדברי הגאון הר”י ענגעל הנ”ל.4
רבבות אפרים
בספר גליוני הש”ס … וידידי הרה”ג ר’ משה סאכשבסקי שליט”א בעמח”ס משכן משה כתב לי ע”ז וז”ל
אמנם לענ”ד אין הדין עם הגליוני הש”ס בזה וליכא חילוק בין מה שנקרא מתנה למה שנקרא צדקה והגור אריה לא מחלק אלא בין מה שבעצם מתנה למה שבעצם צדקה דכדי שתהי’ מתנה והיינו בכונה לעשות קשר של ידידות וריעות זה צריך המקבל לידע מי הוא הנותן דבלא זה ליכא רעות ומשום הכי צריך להודיעו אבל צדקה שאין הטעם משום ריעות אלא רק כדי שיהיה להעני פרנסה בזה אין צריך להודיעו. ואם כן גם במתנות לאביונים מה לי אי זה נקרא בשם מתנה או לא הא סוף סוף אין זה מצוה בשביל להרבות ריעות דזה המצוה של שלח מנות אלא מצותה כדי שיהא העני אכילה ושתיה בפורים וכדי לפרנס העניים ביד רחב לפרסם הנס וכמ”ש ברמב”ם בפרק ב’ ממגילה הלכה י”ז דהוא לשמח לב עניים דומיא דשכינה אבל כיון שאין זה ריעות לא צריך לידע מי הוא המקבל ומי הוא הנותן עכ”ל,
ולכאורה הדין עם ידידי שליט”א ויש לי ראיה לדבריו מדברי הספר מקראי קודש … הרי משמע בפירוש דמתנות לאביונים לא צריך לידע המקבל מי הוא השולח ולכאורה זה נכון …
אחר כך ראיתי בשו”ת לב אברהם [וכמו שנביא להלן] …
וידידי הרה”ג רי”א ליבעס שליט”א כתב לי בענין זה [ועיין שם שהביא כל תשובתו באריכות] …
וידידי הרה”ג ר”י בנימין זילבר שליט”א כתב לי בזה וז”ל.
ומה שהביא בשם גליוני הש”ס ומסיק שיש להחמיר לכתחילה שידע המקבל מי הוא הנותן וכן להפוך ובכל מה שכתב בזה לא נראה לי שיש להחמיר בזה. ובעיקר שאינו דומה כלל משלוח מנות שמודגש איש לרעהו למצות מתנות לאביונים. ואין לחדש דינים חדשים שאין להם מקור בש”ס ופוסקים.
ובספר אז נדברו חלק ו’ סימן פ’ יש אריכות מעניני אלו ולבסוף אני מסיק דבמשלוח מנות ואין המקבל יודע אינו יוצא לפי הטעם של חיבה וריעות. ויש שם דיונים בכמה דברים. אבל בפרט זה אם במתנות לאביונים צריכים לדעת מי הנותן אני בכלל לא דן בזה כאילו זה דבר פשוט דל”ד. … עכ”ל ידידי שליט”א.
ושוב הוסיף לי ידידי שליט”א הנ”ל וז”ל
אם במתנות לאביונים צריכים לדעת מי הוא הנותן דגבי משלוח מנות זה חומרא שהלא זה תלוי בב’ הטעמים … [לחומרא] אנו מחמירין כב’ הטעמים אבל במתנות לאביונים לא הוי משום להרבות ריעות אלא או כהטעם של הרמב”ם או שיהא לו ברחבת או כהטעם שכתבתי לעיל רחבות בסעודה, ואין צריך שידע מי הוא השולח. … עכ”ל ידידי שליט”א.5
קנין תורה בהלכה
על דבר שנצרך לנסוע למרחקים כעת ובמקום שמגיע לא ימצא אביונים יהודים לקיים בהם מצות מתנות לאביונים ורוצה משם לתלפן אל הגבאי צדקה מפה ליתן על חשבונו מתנות לאביונים בפורים הבעל”ט אי יאות למיעבד הכי. …6
וראיתי בגליוני הש”ס להגר”י ענגל ז”ל … ולע”ד קשה לחדש במתנות לאביונים מה שלא מצינו בגוף מצות צדקה דהרי ביו”ד (סימן רמ”ט ס”ו – י”ג) חשיב שמונה מעלות בצדקה וליתן לעני בידו הוא ממעלות הפחותות מעלה ה’ ומעלה ו’ ע”ש, והאיך תהיה התקנה במתנות לאביונים בפורים דוקא במעלה הפחותה, …
[ועיין שם שפלפל עוד בזה, והעלה:] ועל כל פנים לנ”ד קם דינא שאין שום פקפוק לשלוח מתנות לאביונים על ידי אחרים אפילו אם לא ידעו מי הנותן ומי המקבל כמעלה הא’ שבמדת הצדקה, ורק במשלוח מנות שהוא משום ריעות צריך שידעו השולח והמקבל.7
חזון עובדיה
הנותן לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים.
והנה הגר”י ענגיל בגליוני הש”ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון “מתנות” צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע”ש. ואינו מוכרח. וכן העלה להקל בשו”ת קנין תורה חלק ג’ (סימן ק”כ אות ד’) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו”ת בית אבי חלק ד’ (סימן מ’). וע”ע בספר מקראי קודש (פורים, סימן ל”ט עמוד קנא). ובשו”ת רבבות אפרים חלק ד’ (סימן קע”ב). ע”ש.8
משנה הלכות
מתנות לאביונים בפורים אי צריך ליתן בסתר
ובדבר הספק לפ”מ דקיימא לן מתן בסתר יכפה אף אי במתנות לאביונים נמי ענין שיתן לאביון באופן שלא יודע ועל כל פנים לכסות הנתינה או כיון שמחויב במצות מתנות לאביונים צריך שהאביון ידע מזה.
[ועיין שם שפלפל בזה, וכתב:] שוב העיר לי ידי”נ חד מבני עלי’ מבית מדרשינו דבקדושת לוי סוף קדושה שני’ כתב דמתנות לאביונים ועניים צריך ליתן בשמחה ובטוב לב ובצינעא שלא יבוש העני ע”ש ושמחתי כעל כל הון.
איברא דבגליוני הש”ס מהגר”י ענגל למסכת שבת כתב לחדש … ובאמת כי לפענ”ד צריך עיון שהרי מתנות לאביונים הוא גדר של צדקה וכמ”ש הרמב”ם פרק ב’ דמגילה הלכה י”ז וז”ל
מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו זוכה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ע”ש
ועיין בית שערים [או”ח סימן ש”פ], וכיון דעיקר המצוה הוא לשמח האומללים ודאי הנותן להם בצנעא ובסתר משמחם יותר ממה שמבזהו בפרהסיא וזה לפענ”ד פשוט מאד, והראו לי בשו”ת בית אבי לידי”נ הגרי”א ליעבעס חלק ד’ סימן מ’ שחלק גם כן על הגאון הנ”ל ודו”ק.9
קובץ הלכות (רב שמואל קמנצקי)
הנותן מתנות לאביונים בעילום שם, יוצא בזה ידי חובתו.
[עיין שם שפלפל המלקט בדין משלוח מנות בעילום שם, ושוב כתב:] אך אמר מו”ר שליט”א דכל זה הוא לענין משלוח מנות, אבל במתנות לאביונים ודאי שאינו משום ריבוי שלום וריעות אלא עיקרו הוא להספיק להעני צרכי סעודתו, ולכן יצא ידי חובתו אף שנתן לו בעילום שם, ושפיר דמי אף לכתחילה למיעבד הכי, עכ”ד.
[ושוב הביא את דברי הגליוני הש”ס, וכתב:] ויש לדחות דהא דקרינן ליה בשם מתנה הוא כדי למילף דבעינן ביה שיעור נתינה וכמ”ש הריטב”א (מגילה ז. ד”ה דתני רב יוסף) והמהרש”א (שם ז: ד”ה שדר), ולעולם אינו ממש בגדר מתנה אלא הוא בגדר צדקה.10
The one authority who does not entirely reject R. Engel’s suggestion is the notably independent minded Rav Avraham Weinfeld. While he concedes that one should certainly not donate to a pauper directly if this will embarrass him, he nevertheless maintains that it is a הידור מצוה to do so if it will not, as he is unwilling to categorically rule out the possibility that the rationale for מתנות לאביונים actually does include the goal of increasing love and friendship between Jews. [It is odd that R. Ovadia neglects to mention this responsum, particularly since it is mentioned by R. Greenblatt, whom he does cite.]:
לב אברהם
שאלה. לפי המנהג שהרבה אנשים סובבים בבית הכנסת או על הפתחים בפורים לקבץ בשביל אביונים, ויש המבטיחים שיגיע המעות להעניים עוד באותו היום, ויש להסתפק אי יוצאים בזה, אם אין המקבלים יודעים מי הנותנים ולא הנותנים יודעים מי המקבל.
תשובה, ראיתי בספר גליוני הש”ס … ואף שלענין ידיעת המקבל נאמרו דבריהם מכל מקום פשוט שעל פי טעמם הוא הדין שצריך למתנה שגם הנותן ידע למי נותן, ולפי דבריהם צריך לומר שיש חילוק בין לשון נתון תתן הכתוב בצדקה, או לשון מתן בסתר, שבאלו פירוש ליתן, היינו פועל, אבל “השם דבר” “מתנה” משמעו בידיעת המקבל, וצריך עיון למה השמיטו כל הפוסקים האי מימרא דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, …
[ועיין שם שצידד לומר שאין על הנותן חיוב גמור להודיע, והוא רק עצה טובה, וכתב:] ואם כן גם לגבי מתנות לאביונים אף על פי שכתוב בקרא לשון מתנה, אין מזה יסוד לחייב דוקא להודיעו, אלא שהוא בכלל הא דאמרו בדרך כלל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שכאמור אינו דין גמור רק עצה טובה קמ”ל כנ”ל.
[ועיין שם שהביא דברי המהר”ם שי”ק והכתב סופר שבמשלוח מנות צריך שידע המקבל מהנותן, וכתב:] אמנם דבריהם לענין משלוח מנות אמורים, אבל לענין מתנות לאביונים, אינו מבואר, אם הוא גם כן כמו משלוח מנות, או שאינו אלא למלאות חסרון האביונים, ואז אין צריך להודיעו, וכבר כתבנו שבלשון מתנה אין ראיה, ואולי כאן אדרבה שייך הטעם שלא לביישו כמו בכל צדקה, שהמקבל מתבייש, ואם כן אף אם נימא שיש גם במצות מתנות אביונים טעם להרבות אהבה, מכל מקום יהיה צריך לדייק בכל פעם, שלא יתן לאביון שמתבייש כי אז יצא שכרו בהפסדו, דודאי לא מסתבר שיהיה המצוה לעורר אהבת חבירו אליו, על חשבון חבירו שיתבייש, אבל למי שאינו מתבייש טוב ליתן בעצמו כדי לצאת גם לפי הסברא שהמצוה הוא כדי הרבות אהבה ורעות כנ”ל, ואם גם הנותן אינו יודע למי נותן, שזה בצדקה מעלה גדולה כמבואר ברמב”ם פרק י’ הלכה ט’ מהלכות מתנת עניים עי”ש, מכל מקום כאן במצות מתנות אביונים אם נימא דגדרו גם כן להרבות אהבה בין ישראל, אם כן לא יצא כלל שהרי לא הנותן ולא המקבל יודעים זה מזה, ולא נתעוררה האהבה לא מצד הנותן אל המקבל כיון שאינו יודעו, ולא מצד המקבל כיון שלא ידע מי נתן, אלא שבעיקר הדבר אם מצות מתנות אביונים הוא כמו צדקה למלאות חסרונו של האביון, או שיש בו גם כן מטעם להרבות האהבה, לא מצאתי דבר ברור, …11
[ועיין שם שהאריך הרבה בזה, ולבסוף העלה:] היוצא לנו מכל זה דבמשלוח מנות בודאי צריך שידעו הנותן והמקבל זה מזה, אבל במתנות לאביונים אם האביון מתבייש ודאי אין ליתן לו פנים אל פנים, אבל באינו מתבייש יש הידור מצוה ליתן באופן שידעו זה מזה להרבות גם בזה אהבה וריעות בין ישראל, ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.12
- גליוני הש”ס שבת י: בתוספות ד”ה הנותן – קשר [↩]
- מקראי קודש (חנוכה – פורים) סימן ל”ט עמודים קנא-נב [↩]
- הררי קודש שם [↩]
- שו”ת בית אבי חלק ד’ סימן מ’ עמוד פז – קשר [↩]
- שו”ת רבבות אפרים או”ח חלק ד’ סימן קע”ב עמודים שכד-כו – קשר [↩]
- שו”ת קנין תורה בהלכה חלק שלישי סימן ק”ב עמוד ר”ט – קשר [↩]
- שם אות ד’ עמודים רי-יא – קשר [↩]
- חזון עובדיה – פורים (תשס”ג) דיני מתנות לאביונים סעיף ז’ והערה י”ז עמוד קעב [↩]
- שו”ת משנה הלכות (הוצאה חמישית: תש”ס) חלק י”א מדור התשובות אורח חיים מהדורא תנינא חלק ראשון סימן תקס”ב עמודים שעג-עד – קשר, הובא באהלי יעקב (פרבשטיין: שבט התשס”ט) חלק ראשון ענינים סימן ח’ עמוד קח ד”ה וראיתי – קשר [↩]
- קובץ הלכות – פסקי מורינו הגאון רבי שמואל קמנצקי שליט”א – פורים (מהדורה רביעאה, מורחבת ומתוקנת), פרק ארבעה עשר סעיף ט”ז עמוד קנח [↩]
- שו”ת לב אברהם סימן ס”ה עמודים צד-צה – קשר [↩]
- שם בסוף התשובה עמוד צז – קשר [↩]