Our previous post discussed the question of whether a telephone conversation fulfills the mitzvah of ביקור חולים. Yesterday, while looking for something else entirely, I serendipitously encountered yet another important discussion of the question, by Rav Yosef Eliyahu Henkin, in which he follows the basic consensus of most poskim (with the exception of R. Asher Weiss) that it does fulfill the mitzvah. He maintains that while it is not the theoretical ideal, it often will be the preferred method, where circumstances are such that a physical visit would actually be deleterious to the ill individual:
אחד”ש הטוב, קונטרסו הנפלא בענין ביקור חולים על ידי הטלפון קבלתי ויאשר כחו וחילו בעד הרחיבו והעמיקו בפרטי מצוה זו, טעמיה ודקדוקיה, וכל מן דין סמוכו לנא.
והנה אין כ”ג נזקק להסכמות בזה ולא להערות, אבל לעשות רצונו אמרתי לנגוע בקצה המטה בזה.1
פשוט לענ”ד שמצוה זו, כמצות גמילות חסדים שכלולה בה כוללת עזר בגוף ובנפש וגם בממון, וכל אחד לפי כחו ולפי המוטל עליו צריך לקיים בחלק הנאות לו, וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון, ובודאי מצוה בו יותר מבשלוחו, ואם יוכל לבקרו בגוף עדיף מעל ידי דבור, ודבור עדיף מכתיבה. ומאן דלא אפשר לו יוצא גם בדבור מרחוק וגם בכתיבה, ולפעמים יותר טוב הדיבור מהביקור וכן הכתיבה מהדבור – כידוע שהרופאים במדינה זו מונעים את הביקור ומזהירים בפני הדבור, וטעמם ונמוקם עמם:
- משום שהדבור קשה ללב – במי שלבו אינו כהוגן, ורוב החולים לבם נרגז ונרעש,
- אפילו הביקור בלי דבור של החולה מרעישים את החולה, ואף שהמיעוט בזה מועיל, אבל כמות המיעוט צריך להמדד על ידי רופא
וכבר מנו חז”ל הרבה מיני חולי שאין לבקרם, ויש להוסיף עליהם לפי הזמן והאדם. ועצם מצות ביקור חולים נמנית במצוות שאין להם שיעור, וצריך להבין אם הרבוי הוא אך מצוה וקיום, או גם חובה ואם חובה – צריך לדעת גבול החובה.
והנראה בזה שהדבר תלוי בהמשותפים בהמצוה. למשל אם דר בכפר או על פני השדה אז חיובו מתרבה אם אין ב”ב מספיקים לעשות ולטפל בהמוטל לפי חליו, ואם הוא בעיר החיוב מתחלק על הכל, וכל שכן בעיר גדולה כנ”י [= נוא יארק], וכי תעלה על דעתך שהכל צריכים לבקר, וכלום טובה היא לחולה? רוב טובה כזה אי אפשר לקבל והוא מזיק הרבה. ובעינינו ראינו שעל ידי ביקור מרובה בתנחומי אבלים חלה המנוחם ואכמ”ל, ובאופן כזה הטלפון די והותר, ויש שגם הכתיבה מספקת, ורק היותר מקורבים שחברתם רצויה ביותר להחולה וביתו בודאי ראוי להם לבקרו פה אל פה. וכבר דרשו חז”ל (מועד קטן ד., סוטה ה:) על פסוק “ושם דרך” ושם כתיב (בשי”ן ימנית) וצריך לשום לפי הענין.2
Regarding the statement:
וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון
Of course, any time we come across an aphorism attributed to “the wise man” we are curious as to his identity. Some quick internet research found attributions of a version of the aphorism to both Rav Bahya ibn Paquda as well as his namesake Rav Bahya ben Asher. I initially assumed that this was a classic case of confusion between two great Jewish thinkers who share the same, uncommon name – but as it turns out, they do actually both record the aphorism, with the latter (who attributes it to the “חכמי המוסר”) presumably quoting (directly or indirectly) the former (who expresses it as his own thought, without any attribution)
ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלקים לאדם בדבור והסדרת הדברים, אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן ענייני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקם ועבדיו, ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם – הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור, כי גדר האדם חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות.
לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח). שלמה המלך ע”ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו.3
The aphorism appears in Meiri’s commentary to פרקי אבות as well:
ומכל מקום יש מפרשים המקרא “מצרף לכסף כו’ ואיש לפי מהללו”, כלומר כמו שהכסף והזהב יש להם מצרף לבחינת עניינם כך יבחן האיש לפי מהללו, כלומר לפי המידות שתראה שהוא משבחם ויועץ בהם תכיר בו שהוא בעל המדה ההיא כי הלשון שליח הלב …4
Our aphorism is cited by Rav Moshe Isserles, in a noteworthy passage in the introduction to his דרכי משה:
ועל אחת אתנצל, שלא יאשימני חסר ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזאת היא הדבר כי דעתי הי’ לקצר ולהבר האוכל מתוך הפסולות, בכל היכולות, לכן לפעמים שמרתי הטעמים בלא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי זהו עיקר המכווין בכוונתי, ומכל מקום כתבתי על המאמר ההוא ‘עכ”ל’, אף על פי ששניתי לפני אבי מלך כי מלת “לשון” נאמר על ג’ חלקים, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמ”ש “אל עם אשר לא תשמע לשונו”, ושמעתיו גם כן אל כוונת המדבר והיינו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ כל רעיונו, ולכן כתבתי “עד כאן לשונו” …5
R. Henkin’s expanded version of the aphorism, comprising dual statements, the first expressing the relationship between the לב and the לשון, and the second the relationship between the לשון and the קולמוס, appears in the work סבא אליהו, by the eighteenth century Allesandrian rabbi, poet, and preacher R. Eliyahu Halevi:
וממה שראוי שתדע, דלא גרע זהירות ונקיות הקולמוס והכתב מזהירות ונקיות הלשון, והנה משנה שלימה שנינו בפ”ה דאבות, שהכתב והמכתב כי הדדי נבראו ערב שבת בין השמשות, ולדעת קצת מפרשים המכתב הוא עט סופר, ושניהם היו לנס והם נסיים, ויעויין גם כן בזה בספר מאדומים בפ’ נ”ח. אמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב (בחיי ריש פרשת בהר). וכן הקולמוס לשון הלשון והפה.
ואמר החכם בעל ערוגת הבושם פרק ל’. כמו שהדיבור הוא שליח השכל (והוא מ”ש שלמה, לב חכם ישכיל פיהו. כ”כ היפה מראה פ”ק דמגילה דף קצ”ז ע”ד). כן המכתב הוא שליח הדיבור, ויפלא בעיני יושבי האיים הרחוקים שיהא אדם עומד במערב ומתוך מגילת ספר ידע מה נעשה פתגם הטוב והרע בקצה המזרח וכו’ ע”כ. וגם בעיני יפלא לכמה מילי מעלייתא דהוו ביה בכל כתב בכלל, ויצא מן הכלל פתשגן כתב הדת לשונינו הקדוש, כתב ולשון המאושר בכל ענייניו, ככתוב בארוכה בס’ שלטי הגבורים של החכם שער אריה. אחר המגן השלישי. …6
Chabad, too, has various expanded versions of the aphorism. Here’s the Frierdiker Rebbe (Rayatz)’s version:
אין נגינה זיינען פאראן פארשידענע טיילן, די ווערטער און דער געזאנג פאר זיך אליין, כמאמר החכם הלשון קולמוס המוח והשכל, הקול קולמוס הלב וההרגש – די שפראך איז די פען פון דעם מוח, וואס בעשרייבט דעם שכל, די שטימע איז די פען פון דער הארץ און געפיהל.7
The editor notes that this is a variant of the earlier aphorism of the two R. Bahyas and Meiri.
A version more commonly found in Chabad literature, sometimes attributed to the Alter Rebbe, although the last Lubavitcher Rebbe himself attributed it to his father-in-law, the Frierdiker Rebbe, is the following:
כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם שישנו פתגם ש”הלשון הוא קולמוס הלב“, היינו, שע”י דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב, ו”ניגון הוא קולמוס הנפש“, שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.
The editor cites the aforementioned remarks of the Frierdiker Rebbe, although this later version seems quite different from it, and even inconsistent with it.
- נראה לומר שמחבר הקונטרס שאליו נשלח תשובה זו הוא ר’ שלום יחזקאל רובין הלברשטאם, ששלח את קונטרסו זה גם לבעל המנחת יצחק, ואף שתשובת המנחת יצחק (שהבאנו במאמרנו הקודם) נכתבה בשנת תשט”ז, ותשובה זו של ר’ הענקין בשנת תשל”ד, מכל מקום מהשוואת התייחסות שני המשיבים אל הקונטרס שנשלח להם בלשונות דומות של הערכה והוקרה, ומהנראה מתוכן הקונטרס מתוך שתי התשובות, נראה ששתי התשובות נכתבו על אותו קונטרס. [↩]
- תשובות איברא (כתבי הגרי”א הענקין כרך ב’) סימן ס”ד עמודים פז-פח [↩]
- מדרש רבינו בחיי על התורה, ויקרא כ”ה [↩]
- בית הבחירה אבות ה:כא [↩]
- דרכי משה לאורח חיים (פיורדא תק”כ), הקדמה [↩]
- סבא אליהו, חלק ג’ פרק ל”ח [↩]
- ספר השיחות תש”ט, עמוד 299 [↩]