In the course of a lengthy and intricate analysis of the prohibition of צער בעלי חיים, R. Yaakov Ze’ev Kahana prohibits dog baiting, even by non-Jews:
לכן אותן האנשים המבלים זמנן בשחוק שמשסין כלבים על חזירים או על שאר ב”ח בוודאי עתידין לתן את הדין ואפילו העושים שחוק על ידי נכרי גם כן אינו נכון כי ספק הוא אם הנכרי מצווה על צער בעלי חיים וספיקא לחומרא …1
He then goes even further, and declares it a mizvah upon those who observe animals fighting to intervene to break up the fight:
לכן נראה לי דמצוה על הרואים שורים מנגחין זה את זה או תרנגולים המכים זה את זה להפרידן זה מזה באופן שלא יבואו עוד לנגח זה את זה או להכות זה את זה כי זה כלול במצות פריקה …
The rationales behind these two rulings seem inconsistent, however. In the former case, R. Kahana seems to be merely concerned with the violation of the prohibition of צער בעלי חיים by some responsible human being, while in the latter he seems to be making the much more powerful assertion of a duty to rescue toward animals, independent of the occurrence of any violation of the law of צער בעלי חיים.
R. Kahana proceeds to reprehend the childish practice of the capture and torture of small creatures, and declares that it is obligatory upon everyone to protest against and object to children “capturing flies and gnats and inserting straws and needles into their abdomens”. He candidly and charmingly confesses that when he was young, he once caught some creature to play with, “as is the way of children, and my father yelled at me”. He also relates that his father would not allow the use of insecticide, since before the vermin die, they suffer great pain. Instead, he would simply expel them from the house:
ואפילו הקטנים אשר דרכם לתפוס ולצוד בעלי חיים קטנים כמו זבובים ויתושים ומצערים אותם מאד בודאי מחויבים הגדולים להפרישן מאיסור זה לבל יעשו עוד דברים כאלה [ומה גם אשר בזה נשרש מדת האכזריות שלא לרחם על זולתו] ואף דביבמות קיד. משמע דאין בית דין מצווין להפריש קטן מלאכול נבלות. גם משמע שם דהאב מחויב להפריש לבן ועיין באו”ח סימן שמ”ג סעיף א’ דאף באיסור דרבנן מחויב האב להפריש הקטן שהגיע לחינוך. וכל שכן לצערם בכדי שלא לצורך האדם שזה איסור דאורייתא בודאי מוטל על כל אחד ואחד להפרישם ולמחות בהקטנים התופסים זבובים ויתושים ותוחבים בתוך מעיהם קשים ומחטים. ודכירנא כד הוינא טליא תפסתי איזה מוק לצחוק כדרך הילדים וגער בי אבי. וגם דכירנא אשר א”א הרב לא הניח להעמיד לפני הזבובים המים הארסיים עבור שקודם בואם למיתה סובלים צער עד מאד לכן גרש יגרשון מעל פני הבית חוצה כי קלה גרושין לפניהם מלהשקות להם כוס המי מרים האלה …
R. Kahana then makes the remarkable suggestion that the Talmudic principle that there is no obligation to intervene to prevent a minor from transgressing halachah is limited to victimless sins, but where there is “any pain or degradation to any creature”, there is indeed an obligation to intervene:
ונראה לי לאמר דהא דאמרינן ביבמות שם דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו דוקא בדברים שאינם שייכים לזולתו לשום בעל חי אבל היכא דשייך שום צער ובזיון לשום בעל חי אז מחויבים בית דין להפריש גם לקטנים.
I encountered this fascinating responsum while preparing for a lecture that I recently delivered on the topic of צער בעלי חיים. My colleagues and I had debated whether to title it “Animal Rights in Halachah” – does the mizvah of צער בעלי חיים really imply that animals have rights? While this is a murky and subtle question, I think that R. Kahana’s declaration that צער בעלי חיים is included in an especially stringent category of mizvos due to the existence of a victim suggests that the sin does indeed involve the infringement of another’s rights. In other words, he seems to be suggesting that it is not strictly בין אדם למקום, but at least somewhat בין אדם לאחרים. [Once again, however, we can ask why we do not require intervention simply out of a duty to rescue the animal, independent of any violation of the prohibition of צער בעלי חיים.]
The lecture is available at the Internet Archive. [We have previously discussed some of the material covered in the lecture here, here, and here.]