R. Yitzhak Isaac Liebes – בין דין לדין

Flattery Will Get You … A New Judge

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְקוָק, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְקוָק.1

1 Then came the daughters of Zelophehad, the son of Hepher, the son of Gilead, the son of Machir, the son of Manasseh, of the families of Manasseh the son of Joseph: and these are the names of his daughters; Mahlah, Noah, and Hoglah, and Milcah, and Tirzah. 2 And they stood before Moses, and before Eleazar the priest, and before the princes and all the congregation, by the door of the tabernacle of the congregation, saying, 3 Our father died in the wilderness, and he was not in the company of them that gathered themselves together against the LORD in the company of Korah; but died in his own sin, and had no sons. 4 Why should the name of our father be done away from among his family, because he hath no son? Give unto us therefore a possession among the brethren of our father. 5 And Moses brought their cause before the LORD.2

About a year ago, we noted various exegetical interpretations of this passage that understand Zelafhad’s daughters to have been concerned that their father’s suspected or actual political opposition to Moshe might sway the latter against their petition, although we did not find anyone who maintained that this was actually a legitimate concern; on the contrary, the Zohar notes that:

ואינון לא ידעו דהא (שם יב) משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא ידעו דמשה לאו הכי

while Rav Haim ibn Attar as well as Rabbi David Avraham Mandelbaum cannot even understand how these wise and righteous women could have unjustly suspected Moshe of allowing his personal biases to cause a perversion of justice:

ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה … וכבר אמרו ז”ל שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט:

וקצת צ”ב הדברים [של המושב זקנים, ע”ש במאמרינו הקודם] שבנות צלפחד שהיו חכמות וכו’ כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קיט.) חשבו שאם היה אביהם בעדת קרח יוציא משה משפטם לאור בצורה קשה יותר מהמתאים על פי התורה וצ”ע

and Abravanel explains that this was merely a womanly conceit of theirs:

אבל היו נשים וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו

Recently, however, I encountered an anecdote, related by Rav Yitzchok Isaac Liebes, of Rav Haim Halberstam of Sanz, in which he posits that it actually was Zelafhad’s daughters’ “verbal bribery” of Moshe, by disavowing their father’s participation in the revolt against his authority, that prompted his recusal from the matter:

ובענין נגיעה בדיינים שמעתי אימרא נאה בשם הגה”ק מהר”ת [לכאורה צ”ל “מהר”ח”] מצאנץ זצ”ל שפעם אחת באו לפניו שני בעלי דינין לדון בדין תורה וכאשר בעל דין אחד הציע טענותיו ובתוך אחד השיחים הזכיר מה שהי’ בעת בואו של הרב לכהן פאר בצאנץ והוא הלך לקבץ החתימות לטובת הרב וכאשר גמר בהצעת הטענות דיבר בקדשו הגה”ק מצאנץ שהוא מסלק את עצמו מלדון בעסק זה ואמר דמצינו בתורה שתי פעמים שמשה רבינו ע”ה המליך בגבורה בראשונה גבי טמאים ודרך רחוקה שבאו לפני משה בטענה [למה נגרע לבלתי הקריב וגו’ ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ד’ לכם, במדבר ט’ ח’] ובפעם שני’ מצינו בבנות צלפחד כתיב ותעמודנה לפני משה וגו’ אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ד’ בעדת קרח ויקרב משה את משפטן לפני ד’ [במדבר כ”ז ב’ ה’], בפעם ראשון גבי טמאים אמר משה רבינו עמדו ואשמעה ז”א שלא סילק את עצמו מהענין רק רצה להמליך בגבורה אבל גבי בנות צלפחד סילק משה רבינו את עצמו מכל הדין רק הקריב את משפטן לפני ד’ מפני ענין שוחד דברים שאמרו והוא לא היה בעדת קרח ודפח”ח.3

The above appears in a responsum of R. Liebes concerning an acrimonious, high-stakes dispute in the Crown Heights Jewish community (“most of the neighborhood are Chabad Chassidim”) around the year 5746, between the local “ועד השכונה” and an “עסקן” who was one of its long-standing former members. The ועד wanted to have the case heard by the recently elected neighborhood בית דין, while the עסקן wanted זבל”א, and raised various interesting objections to appearing before the neighborhood בית דין, including the assertion of the existence of animosity between the בית דין and himself, due to his having opposed the selection of one of its members. R. Liebes dismisses this opposition as inconsequential, but then follows with the anecdote of the Sanzer Rav:

שלום וברכה ברביי’ והמשכה לכבוד הרב המו”מ וו”ח מאוד נעלה התמים מוה”ר דוד פישר שליט”א רב בקהילת אנ”ש בקראון הייטס יע”א.

בדבר שאלתו בשכונת קראון הייטס עשו בחודש אייר תשמ”ו בחירות למנות בית דין להשכונה רוב מהשכונה המה מחסידי חב”ד ובחרו בשלשה רבנים ועכשיו הזמינו ועד השכונה לדין תורה את אחד שהיה מעסקני הועד לשעבר במשך של ב’ שמיטות, העסקן הנ”ל המוזמן לדין תורה טוען שמוכן לילך לדין תורה אבל רוצה רק בזבל”א וזבל”א, הבית דין החדש טוענים שמחוייבים לדון אצלם מפני שהמה קבועים ונבחרים מועד השכונה ומבואר ברמ”א סימן ג’ דכשיש בית דין קבוע במתא אי אפשר להנתבע לומר שרוצה לדון בזבל”א וזבל”א.

טענת הנתבע הוא, א) היות והתובעים המה ועד הקהל של השכונה ולכן יסתתמו טענותיו כאשר ידון לפני הבית דין שלהם שהם בחרו אותם, ב) הוא טוען שהיות שזה דין תורה גדולה ומבואר בתשובות האחרונים שבכגון דא המנהג לדון בזבל”א וזבל”א, ג) שיש ענין של נגיעה כיון שלועד הקהל אין כסף לשלם להרבנים ועל ידי תוצאות הדין תורה מקווים להוציא ממון מהנתבע ממילא אין לך נגיעה גדולה מזו, ד) והנתבע טוען שיש לו איבה עם הדיינים כי הי’ מהעסקנים שהי’ נגד בחירת רב אחד ועוד טענות של הנתבע שהבית דין כבר פרסמו פסק דינן לכן שואל כת”ר חוו”ד העניה אם יש להבית דין סמכות לעקל את נכסיו של הנתבע עד שיעמוד לדין תורה לפניהם וגם לכתוב על כתב סירוב ולדונו כמסרב לדין תורה זה תוכן שאלתו.

א) השאלה היא על שלוש נקודות. א) אם טובי העיר יש להם טענות ותביעות עם יחיד אם יש להם לדון בדייני אותה העיר, ב) אם יש ממש בטענות הנתבע שיש לו איבה עם הרבנים. ג) אם יש להבית דין דין בית דין קבוע שלא יוכל התובע לטעון שרוצה בזבל”א וזבל”א. ד) טענת נגיעה וכיו”ב זהו לשון השואל וכל הביטואים בלשון הנתבע הן מהשואל מפי הנתבע.4

ומה שהנתבע אומר שהוא היה נגד אחד מהרבנים שנבחרו להבית דין, לדעתי אין זה טענת איבה רק אפשר קצת נגיעה אבל לא להטות דינו חס ושלום, ובענין נגיעה בדיינים שמעתי אימרה נאה בשם הגה”ק מר”ן מהר”ח מצאנץ זצ”ל [כנ”ל] …

במדבר כז:א-ה – קשר [↩]
Standard King James Version (Pure Cambridge) – link. [↩]
שו”ת בית אבי חלק ה’ סימן קמ”ב אות י’ – קשר [↩]
שם ריש הסימן – קשר [↩]

Liebes On Women’s Lib

C.S. notes this New York Times article on the history of the title “Ms.”:

In the Nov. 10, 1901, edition of The Sunday Republican of Springfield, Mass., tucked away in an item at the bottom of Page 4, an unnamed writer put forth a modest proposal. “There is a void in the English language which, with some diffidence, we undertake to fill,” the writer began. “Every one has been put in an embarrassing position by ignorance of the status of some woman. To call a maiden Mrs. is only a shade worse than to insult a matron with the inferior title Miss. Yet it is not always easy to know the facts.”

How to avoid this potential social faux pas? The writer suggested “a more comprehensive term which does homage to the sex without expressing any views as to their domestic situation,” namely, Ms. With this “simple” and “easy to write” title, a tactfully ambiguous compromise between Miss and Mrs., “the person concerned can translate it properly according to circumstances.” The writer even gave a pronunciation tip: “For oral use it might be rendered as ‘Mizz,’ which would be a close parallel to the practice long universal in many bucolic regions, where a slurred Mis’ does duty for Miss and Mrs. alike.”

The item in the Springfield paper made a minor splash, getting picked up and discussed over the next few weeks in other newspapers around the country, from Iowa to Minnesota to Utah. As 1901 drew to a close, however, the Ms. proposal faded from the public eye — though it seems to have made enough of an impression to lurk just below the radar for decades to come. In 1932, it reappeared: a letter writer in The New York Times wondered if “a woman whose marital status is in doubt” should be addressed as M’s or Miss. And in 1949, the philologist Mario Pei noted in his book “The Story of Language” that “feminists, who object to the distinction between Mrs. and Miss and its concomitant revelatory features, have often proposed that the two present-day titles be merged into a single one, ‘Miss’ (to be written ‘Ms.’).”

The genesis of Ms. lay buried in newspaper archives until earlier this year, when after much painstaking hunting through digitized databases I found The Sunday Republican article that started it all. A few years ago I stumbled upon a mention of the article in another newspaper, The New Era, of Humeston, Iowa, on Dec. 4, 1901. Fred Shapiro, the editor of “The Yale Book of Quotations,” then found an excerpt from The Sunday Republican article in The Salt Lake Tribune. After discovering that The Sunday Republican had recently been scanned and digitized by Readex, a publisher of digital historical materials, I was finally able to zero in on this forgotten document.

Though Pei identified the early proponents of Ms. as feminists, the Republican writer (most likely a man) presented the argument for the title as one of simple etiquette and expediency. As the linguist Dennis Baron recounts in his 1986 book “Grammar and Gender,” these considerations remained the driving force in the 1950s, when some guides to business correspondence offered Ms. as a stopgap solution. Fraily and Schnell’s “Practical Business Writing” of 1952, for instance, recommended it as a title “that saves debating between Miss and Mrs.” Two years later, Brown and Doris’s “Business Executive’s Handbook” briefly noted that “a few business concerns now use ‘Ms.’ ” Outside of secretarial circles, however, Ms. remained largely unknown.

It was certainly unknown, in 1961, to Sheila Michaels, a 22-year-old civil rights worker in New York City, who one day spotted it on a piece of mail that her roommate received. In fact, she initially took it as a typo, albeit a felicitous one. Fiercely independent, Michaels abhorred having her identity defined by marriage. Struck by Ms., she became a one-woman lobbying force for the title as a feminist alternative to Miss and Mrs. She even unwittingly replicated The Republican’s rationale for pronouncing Ms. as “mizz,” since she had noticed this ambiguous spoken form when she was a child growing up in St. Louis.

For several years her fellow activists evinced little interest. The turning point, Michaels told me recently, came when she was interviewed on the progressive New York radio station WBAI in late 1969 or early 1970. The program “Womankind” invited her on with other members of a radical group known simply as the Feminists, and during a lull in the show she plunged into her impassioned plea for Ms. Her advocacy finally paid off. The following August, when women’s rights supporters commemorated the 50th anniversary of suffrage with the Women’s Strike for Equality, Ms. became recognized as a calling card of the feminist movement.

Just days before the national demonstration, on Aug. 24, Gloria Steinem registered her approval in her “City Politic” column in New York magazine. “Personally,” she wrote, “I’m all in favor of the new form and will put it on all letters and documents.” Still, she was uncertain about the pronunciation: “An airline clerk asked me, ‘Miss or Mrs.?’ on the phone, and I was stumped. How the hell do you pronounce Ms.?” By the time Steinem and her colleagues introduced Ms. magazine in 1971, both the “miss” and “mizz” pronunciations were considered acceptable — with “mizz,” the “bucolic” form in the 1901 proposal, eventually winning out in common usage.

In some quarters, recognition of Ms. was slow in coming. The New York Times waited until 1986 to announce that it would embrace the use of Ms. as an honorific alongside Miss and Mrs. Eighty-five years after The Sunday Republican’s unassuming contribution to our modern lexicon, The Times admitted that the “void in the English language” had been filled.

In an undated responsum, Rav Yitzhak Isaac Liebes responds to a R. Antelman (sp?), principal of “the Yeshiva of Providence” (presumably the Yeshiva Gedolah of Providence/New England Rabbinical College, founded in 1984), about the desire of female office workers and teachers, both single and married, to replace the traditional titles of “Mrs.” and “Ms.” with the uniform title of “Ms.”:

ב”ה,

שלום וברכה ברביי’ והמשכה להרב המופלא ומופלג יו”ש מו”ה מ”ש אנטעלמאן נ”י מנהל ישיבת פראווידענס ב”א.

בדבר שאלתו שבמשרד הישיבה יש נשים ובתולות העובדות שמה וגם בצוות המורות ובהשפעת ה-WOMENS LIBERATION המה רוצות להיקרא בשם MS.‎ בין בתולות ובין נשואות לא כמו שהי’ תמיד הדרך לקרות לבתולות ופנויות Miss ולנשואות Mrs.‎ ועכשיו כולן רוצות להיקרא בשם אחד אם אין זה נגד התורה ומנהגי ישראל בעניני צניעות.

תשובה:‏

הנראה לי בזה דודאי אין לקרות לאשת איש בתאר שקורין לבתולות ולפנויות כי נותנין מכשול לגברים רווקים דהרי באשת איש אסור להביט ביופיה, … אבל הסתכלות בבתולות או בפנויות בכוונה כדי לבדקה אם היא יפה כדי שישאנה מותר, לכן ממילא לפי זה אם אשת איש נקראה M.S.‎ הרי אם איש רווק רואה אותה וסבור שהיא פנויה ומסתכל בה כדי לבדקה לישאנה הרי היא מביאתו לידי איסור תורה של הסתכלות באשת איש דאם הוא היה יודע שהיא כבר נשואה הרי אין לו עסק עמה ואיכא בזה משום לפני עור, והרי כל כוונת המנהג הרע הזה הוא כדי לטשטש הגבולים בין אשת איש לפנויה ולפרוץ גדר הצניעות ובודאי בישיבה שמטרתה ללמד תורה וצניעות לבני ישראל אסור זה בהחלט, … ותיתי לי’ לכת”ר שעומד על המשמר להגן על דרכי הצניעות ובפרט בבתי החינוך של ילדי ישראל יישר חילי’ לאורייתא, ומנהג זה הוא אותיות גהנם והצדק בזה עם כת”ר.

ועיין בשו”ת חות יאיר סימן קצ”ו באמצע התשובה שמבואר דאשת איש צריכה להיות במלבושיה נכרת שהיא אשת איש ולא כמנהג הבתולות יעו”ש.1

But while R. Liebes is concerned about the confusion that eliminating the titular distinction between single and married women will engender in well-meaning, eligible swains, the חות יאיר that he references actually invokes a darker worry, stemming from “the custom of young Jewish rakes” to take liberties with single women, but not with married ones:

ועוד יש לחוש לכמה חששות ותקלות כי מנהג בחורי ישראל הפריצים לנהג קלות ראש עם הבתולות מה שאין כן עם הנשואות גדרו גדר ואין מי שנוהג קלות ופן וחלילה יכשילו בה לגמרי2

This is as good a time as any to note a responsum of Rav Moshe Shternbuch that I recently encountered, ruling that smoking for women falls under the Biblical prohibition against cross-dressing, damages the fear of Heaven of the members of the woman’s household and detaches her from the sanctity and modesty of the daughters of Israel:

שאלה: אם מותר לאשה לעשן

נראה שראוי לחשוש בזה לאיסור תורה דלא ילבש, ואף שהיום מצוי בעו”ה בנשים, היינו בעכו”ם וחפשיים, אבל הצנועות שומרות גם היום רובן ככולן ייחודן וקדושתן, ואשה שפורצת גדר כאותן הנשים שעיקר כוונתם בזה להדמות לאנשים, עוברת גם היום באיסור לא ילבש שתלוי במנהג הצנועות.

ובבית גם כן אסור, דאיסורא דלא ילבש הוא גם בבית כשאין רואים, ומזיק ליראת שמים לאנשי הבית, ועליה להרחיק עצמה מהרגילה זה ולא ליכשל באיסור ומנתקת עצמה בזה מקדושת בנות ישראל וצניעותן.3

Smoking as a symbol of women’s liberation is, of course, the message of “one of the most famous advertising campaigns in US history”. One of the ad texts’ references to the bad old days – “Back then, every man gave his wife at least one day a week out of the house.” – perfectly captures, of course, Rambam’s famous opinion on a woman’s place.

שו”ת בית אבי חלק שני סימן קל”ב – קשר [↩]
שו”ת חות יאיר סימן קצ”ו – קשר [↩]
תשובות והנהגות חלק א’ יו”ד סימן תנ”ו – קשר [↩]

Anonymous Gifts To the Poor

A couple of years ago, I came across an “amazing chiddush of R’ Yosef Engel regarding matanos la’evyonim”:

The gemara (Shabbos 10b) quotes Rav as teaching that if you give a gift to a friend, you have to tell him about it — don’t just leave an anonymous present in his mailbox. Maharal explains that by definition a gift is meant to express love, appreciation, etc., to create a bond between giver and recipient. Unless the two parties are aware of each other, that connection is lost. However, writes the Maharal, the mitzvah of tzedaka is simply to fulfill the needs of the poor. Therefore, it can be fulfilled even when the recipient and giver are unaware of each other.

My wife is learning Maharal so I told her to take a look. She immediately threw back at me the pasuk, “Matan b’seiser yichpeh af,” (Mishlei 21) but Tosfos beat her to the punch. Tosfos explains, the gemara is speaking specifically about a present sent to express affection, not just any gift. That’s exactly why a gift of charity can be given secretly.

Why do I bring up this Maharal a week before Purim? Because R’ Yosef Engel uses it as the basis for a tremendous chiddush. The mitzvah on Purim is called “matanos la’evyonim.” It’s a gift! Therefore, unless you know who you are giving to and unless the recipient knows whom he/she is receiving from, you are not yotzei the mitzvah.1

Not all poskim are happy with this. Why not compare matanos l’evyonim to the mitzvah of tzedakah, which can be done anonymously? That question gets to the very crux of the debate: is the mitzvah of matanos la’evyonim just a subcategory of the mitzvah of tzedaka that happens to be connected to Purim, or is it a unique mitzvas ha’yom of Purim that operates with its own rules? The fact that we can point to nafka minos between matanos l’evyonim and tzedaka – even the poor are obligated in matanos la’evyonim, the shiur of matanos la’evyonim is different than the shiur for tzedaka, and others – lends weight to the latter position. On the other hand, the purpose of the mitzvah of matanos la’evyonim seems consistent with the purpose of mitzvas tzedaka, and I would venture to guess that most people would equate the two.

It turns out that Rav Engel’s idea has been discussed by numerous modern poskim, with the overwhelming consensus (Rav Yitzhak Isaac Liebes, Rav Yosef Cohen, Rav Efraim Greenblatt, Rav Binyamin Zilber, Rav Avraham David Horowitz, Rav Ovadia Yosef, Rav Shmuel Kamenetsky, Rav Menashe Klein) rejecting it, on three main grounds:

It is problematic to invent humros that have no solid source in the Talmud and halachic tradition; as my friend Andy puts it: “We Hungarians don’t go for this sort of thing – חדש אסור מן התורה cuts both ways!”
Mutual recognition between donor and recipient can humiliate the latter, and so is generally not the ideal mode of donation. It is therefore implausible that this would be encouraged on Purim.
Unlike (possibly) משלוח מנות, the primary purpose of מתנות לאביונים is not to engender affection and friendship, but merely to financially aid the indigent, so mutual recognition is irrelevant.

מקראי קודש

הנמצא בדרכים אם יוצא ידי חובה במשלוח מנות שבני ביתו נותנים בשבילו

דבר זה נמצא ב”ערוך השלחן” (סימן תרצ”ו סעיף ג’) וז”ל:

יראה לי דלצאת לדרך מביתו בפורים אינו נכון דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו וכו’ וגם הנוסע בדרך יראה לעמוד גם איזה שעות ולקיים סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואינו מועיל מה שבביתו נותנים בשבילו, ואפשר דבמתנות לאביונים יצא אבל בשילוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא”.

והנה מה שכתב דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו וכו’ מבואר כן ברש”י על מגילת אסתר על הפסוק: “והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה” (ט:כח) ופירש”י: “משפחה ומשפחה – מתאספים יחד ואוכלים ושמחים יחד”, ומה שכתב “אבל בשלוח מנות שלא בפניו ודאי דלאו כלום הוא”, לכאורה דבריו הם על פי הטעם שכתב בהספר “מנות הלוי” דמשלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה וחיבה בין איש לרעהו, וכשהוא בעצמו לא שלח אלא אחר זיכה לו, אין קירוב לבבות בינו לבין המקבל, אבל לפי הטעם שכתב התרומת הדשן שהוא משום הרוחה לבעלי שמחות, כדי שיהיה למקבל במה לעשות סעודת פורים, לכאורה אין נפקא מינה בין משלוח מנות למתנות עניים לענין שלא בפניו, דהרי סוף סוף הגיע לתכלית המכוון.2

הררי קודש

ואפשר דבמתנות לאביונים יצא. נראה דטעם הדבר הוא משום דזה שנותנין בני ביתו בשבילו הוי כשלוחיו … ולענין מתנות עניים דהוי כעין צדקה הוי בזה מצוה יותר, וכעין שאמרו לענין צדקה שאחד מהמעלות הוא שהנותן לא ידע למי יתן …

ולכאורה בנידון דידן שאחר שולח [מנות] בשבילו שלא בפניו, דומה לשולח בעילום שם, דמה לי אם המקבל לא יודע מי הוא המשלח או ששלחו בשביל השולח בלי ידיעתו, שכל זמן שהוא בלא ידיעת שניהם אין זה דרך חבה ואינו מקרב לבבות; אבל לענין מתנות עניים דהוי כעין מצות צדקה, אדרבה בשני האופנים אלו יש מצוה יותר, כדאיתא בשלחן ערוך יו”ד (סימן רמ”ט) שיש שמונה מעלות בצדקה והדרגא השניה היא בנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל.3

בית אבי

[הביא דברי הגליוני הש”ס, וכתב:] ויוצא מזה לפי דבריו לא רק שהעני צריך לידע מי הוא הנותן במתנות לאביונים כיון דכתיב לשון מתנה היינו נתינה וקבלה, אלא גם הנותן צריך לידע מי הוא המקבל דבלא זה ליכא נתינה שלמה לפי המהר”ל, ולפי זה מה שגובין מעות בפורים למצות מתנות לאביונים איך יכולים לצאת בזה מתנות לאביונים, הרי העני אינו יודע מי הוא הנותן וגם הנותנים אינם יודעים מי הוא המקבל, ואיך מקיימים בזה המצוה של מתנות לאביונים.

והנה נראה לפיע”ד דדברי הגאון הר”י ענגעל נכונים מאוד בתר שמא ולא בתר טעמא, דבאמת יש חילוק בין שם מתנה לשם צדקה, אבל גבי מצות מתנת לאביונים זיל בתר טעמא …

[ועיין שם שהאריך לבאר שטעם ותכלית המצוה הוא לשמוח לב העניים, והעלה:] ולכן לפי זה זיל בתר טעמא, מתנות לאביונים הוא לשמח לב העניים, ובכל אופן של נתינה מטרת המצוה נתמלאה ונתקיימה המצוה, ואין זה ענין למה שכתב הגור אריה … הרי דסתם מתנה שניתנה מחמת אהבה וריעות בזה צריך הנותן להודיע להמקבל, דבלאו הכי אינו מגיע לתכלית הנרצה, ולא כן גבי מצות מתנות לאביונים, אף על פי שנקרא מתנה מכל מקום לפי התכלית הוא בגדר צדקה לשמח לב העניים … ולכן בתר שמא הוא מתנה ובתר טעמא הוא צדקה, לכן צריך עיון בדברי הגאון הר”י ענגעל הנ”ל.4

רבבות אפרים

בספר גליוני הש”ס … וידידי הרה”ג ר’ משה סאכשבסקי שליט”א בעמח”ס משכן משה כתב לי ע”ז וז”ל

אמנם לענ”ד אין הדין עם הגליוני הש”ס בזה וליכא חילוק בין מה שנקרא מתנה למה שנקרא צדקה והגור אריה לא מחלק אלא בין מה שבעצם מתנה למה שבעצם צדקה דכדי שתהי’ מתנה והיינו בכונה לעשות קשר של ידידות וריעות זה צריך המקבל לידע מי הוא הנותן דבלא זה ליכא רעות ומשום הכי צריך להודיעו אבל צדקה שאין הטעם משום ריעות אלא רק כדי שיהיה להעני פרנסה בזה אין צריך להודיעו. ואם כן גם במתנות לאביונים מה לי אי זה נקרא בשם מתנה או לא הא סוף סוף אין זה מצוה בשביל להרבות ריעות דזה המצוה של שלח מנות אלא מצותה כדי שיהא העני אכילה ושתיה בפורים וכדי לפרנס העניים ביד רחב לפרסם הנס וכמ”ש ברמב”ם בפרק ב’ ממגילה הלכה י”ז דהוא לשמח לב עניים דומיא דשכינה אבל כיון שאין זה ריעות לא צריך לידע מי הוא המקבל ומי הוא הנותן עכ”ל,

ולכאורה הדין עם ידידי שליט”א ויש לי ראיה לדבריו מדברי הספר מקראי קודש … הרי משמע בפירוש דמתנות לאביונים לא צריך לידע המקבל מי הוא השולח ולכאורה זה נכון …

אחר כך ראיתי בשו”ת לב אברהם [וכמו שנביא להלן] …

וידידי הרה”ג רי”א ליבעס שליט”א כתב לי בענין זה [ועיין שם שהביא כל תשובתו באריכות] …

וידידי הרה”ג ר”י בנימין זילבר שליט”א כתב לי בזה וז”ל.

ומה שהביא בשם גליוני הש”ס ומסיק שיש להחמיר לכתחילה שידע המקבל מי הוא הנותן וכן להפוך ובכל מה שכתב בזה לא נראה לי שיש להחמיר בזה. ובעיקר שאינו דומה כלל משלוח מנות שמודגש איש לרעהו למצות מתנות לאביונים. ואין לחדש דינים חדשים שאין להם מקור בש”ס ופוסקים.

ובספר אז נדברו חלק ו’ סימן פ’ יש אריכות מעניני אלו ולבסוף אני מסיק דבמשלוח מנות ואין המקבל יודע אינו יוצא לפי הטעם של חיבה וריעות. ויש שם דיונים בכמה דברים. אבל בפרט זה אם במתנות לאביונים צריכים לדעת מי הנותן אני בכלל לא דן בזה כאילו זה דבר פשוט דל”ד. … עכ”ל ידידי שליט”א.

ושוב הוסיף לי ידידי שליט”א הנ”ל וז”ל

אם במתנות לאביונים צריכים לדעת מי הוא הנותן דגבי משלוח מנות זה חומרא שהלא זה תלוי בב’ הטעמים … [לחומרא] אנו מחמירין כב’ הטעמים אבל במתנות לאביונים לא הוי משום להרבות ריעות אלא או כהטעם של הרמב”ם או שיהא לו ברחבת או כהטעם שכתבתי לעיל רחבות בסעודה, ואין צריך שידע מי הוא השולח. … עכ”ל ידידי שליט”א.5

קנין תורה בהלכה

על דבר שנצרך לנסוע למרחקים כעת ובמקום שמגיע לא ימצא אביונים יהודים לקיים בהם מצות מתנות לאביונים ורוצה משם לתלפן אל הגבאי צדקה מפה ליתן על חשבונו מתנות לאביונים בפורים הבעל”ט אי יאות למיעבד הכי. …6

וראיתי בגליוני הש”ס להגר”י ענגל ז”ל … ולע”ד קשה לחדש במתנות לאביונים מה שלא מצינו בגוף מצות צדקה דהרי ביו”ד (סימן רמ”ט ס”ו – י”ג) חשיב שמונה מעלות בצדקה וליתן לעני בידו הוא ממעלות הפחותות מעלה ה’ ומעלה ו’ ע”ש, והאיך תהיה התקנה במתנות לאביונים בפורים דוקא במעלה הפחותה, …

[ועיין שם שפלפל עוד בזה, והעלה:] ועל כל פנים לנ”ד קם דינא שאין שום פקפוק לשלוח מתנות לאביונים על ידי אחרים אפילו אם לא ידעו מי הנותן ומי המקבל כמעלה הא’ שבמדת הצדקה, ורק במשלוח מנות שהוא משום ריעות צריך שידעו השולח והמקבל.7

חזון עובדיה

הנותן לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים.

והנה הגר”י ענגיל בגליוני הש”ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון “מתנות” צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע”ש. ואינו מוכרח. וכן העלה להקל בשו”ת קנין תורה חלק ג’ (סימן ק”כ אות ד’) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו”ת בית אבי חלק ד’ (סימן מ’). וע”ע בספר מקראי קודש (פורים, סימן ל”ט עמוד קנא). ובשו”ת רבבות אפרים חלק ד’ (סימן קע”ב). ע”ש.8

משנה הלכות

מתנות לאביונים בפורים אי צריך ליתן בסתר

ובדבר הספק לפ”מ דקיימא לן מתן בסתר יכפה אף אי במתנות לאביונים נמי ענין שיתן לאביון באופן שלא יודע ועל כל פנים לכסות הנתינה או כיון שמחויב במצות מתנות לאביונים צריך שהאביון ידע מזה.

[ועיין שם שפלפל בזה, וכתב:] שוב העיר לי ידי”נ חד מבני עלי’ מבית מדרשינו דבקדושת לוי סוף קדושה שני’ כתב דמתנות לאביונים ועניים צריך ליתן בשמחה ובטוב לב ובצינעא שלא יבוש העני ע”ש ושמחתי כעל כל הון.

איברא דבגליוני הש”ס מהגר”י ענגל למסכת שבת כתב לחדש … ובאמת כי לפענ”ד צריך עיון שהרי מתנות לאביונים הוא גדר של צדקה וכמ”ש הרמב”ם פרק ב’ דמגילה הלכה י”ז וז”ל

מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו זוכה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ע”ש

ועיין בית שערים [או”ח סימן ש”פ], וכיון דעיקר המצוה הוא לשמח האומללים ודאי הנותן להם בצנעא ובסתר משמחם יותר ממה שמבזהו בפרהסיא וזה לפענ”ד פשוט מאד, והראו לי בשו”ת בית אבי לידי”נ הגרי”א ליעבעס חלק ד’ סימן מ’ שחלק גם כן על הגאון הנ”ל ודו”ק.9

קובץ הלכות (רב שמואל קמנצקי)

הנותן מתנות לאביונים בעילום שם, יוצא בזה ידי חובתו.

[עיין שם שפלפל המלקט בדין משלוח מנות בעילום שם, ושוב כתב:] אך אמר מו”ר שליט”א דכל זה הוא לענין משלוח מנות, אבל במתנות לאביונים ודאי שאינו משום ריבוי שלום וריעות אלא עיקרו הוא להספיק להעני צרכי סעודתו, ולכן יצא ידי חובתו אף שנתן לו בעילום שם, ושפיר דמי אף לכתחילה למיעבד הכי, עכ”ד.

[ושוב הביא את דברי הגליוני הש”ס, וכתב:] ויש לדחות דהא דקרינן ליה בשם מתנה הוא כדי למילף דבעינן ביה שיעור נתינה וכמ”ש הריטב”א (מגילה ז. ד”ה דתני רב יוסף) והמהרש”א (שם ז: ד”ה שדר), ולעולם אינו ממש בגדר מתנה אלא הוא בגדר צדקה.10

The one authority who does not entirely reject R. Engel’s suggestion is the notably independent minded Rav Avraham Weinfeld. While he concedes that one should certainly not donate to a pauper directly if this will embarrass him, he nevertheless maintains that it is a הידור מצוה to do so if it will not, as he is unwilling to categorically rule out the possibility that the rationale for מתנות לאביונים actually does include the goal of increasing love and friendship between Jews. [It is odd that R. Ovadia neglects to mention this responsum, particularly since it is mentioned by R. Greenblatt, whom he does cite.]:

לב אברהם

שאלה. לפי המנהג שהרבה אנשים סובבים בבית הכנסת או על הפתחים בפורים לקבץ בשביל אביונים, ויש המבטיחים שיגיע המעות להעניים עוד באותו היום, ויש להסתפק אי יוצאים בזה, אם אין המקבלים יודעים מי הנותנים ולא הנותנים יודעים מי המקבל.

תשובה, ראיתי בספר גליוני הש”ס … ואף שלענין ידיעת המקבל נאמרו דבריהם מכל מקום פשוט שעל פי טעמם הוא הדין שצריך למתנה שגם הנותן ידע למי נותן, ולפי דבריהם צריך לומר שיש חילוק בין לשון נתון תתן הכתוב בצדקה, או לשון מתן בסתר, שבאלו פירוש ליתן, היינו פועל, אבל “השם דבר” “מתנה” משמעו בידיעת המקבל, וצריך עיון למה השמיטו כל הפוסקים האי מימרא דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, …

[ועיין שם שצידד לומר שאין על הנותן חיוב גמור להודיע, והוא רק עצה טובה, וכתב:] ואם כן גם לגבי מתנות לאביונים אף על פי שכתוב בקרא לשון מתנה, אין מזה יסוד לחייב דוקא להודיעו, אלא שהוא בכלל הא דאמרו בדרך כלל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שכאמור אינו דין גמור רק עצה טובה קמ”ל כנ”ל.

[ועיין שם שהביא דברי המהר”ם שי”ק והכתב סופר שבמשלוח מנות צריך שידע המקבל מהנותן, וכתב:] אמנם דבריהם לענין משלוח מנות אמורים, אבל לענין מתנות לאביונים, אינו מבואר, אם הוא גם כן כמו משלוח מנות, או שאינו אלא למלאות חסרון האביונים, ואז אין צריך להודיעו, וכבר כתבנו שבלשון מתנה אין ראיה, ואולי כאן אדרבה שייך הטעם שלא לביישו כמו בכל צדקה, שהמקבל מתבייש, ואם כן אף אם נימא שיש גם במצות מתנות אביונים טעם להרבות אהבה, מכל מקום יהיה צריך לדייק בכל פעם, שלא יתן לאביון שמתבייש כי אז יצא שכרו בהפסדו, דודאי לא מסתבר שיהיה המצוה לעורר אהבת חבירו אליו, על חשבון חבירו שיתבייש, אבל למי שאינו מתבייש טוב ליתן בעצמו כדי לצאת גם לפי הסברא שהמצוה הוא כדי הרבות אהבה ורעות כנ”ל, ואם גם הנותן אינו יודע למי נותן, שזה בצדקה מעלה גדולה כמבואר ברמב”ם פרק י’ הלכה ט’ מהלכות מתנת עניים עי”ש, מכל מקום כאן במצות מתנות אביונים אם נימא דגדרו גם כן להרבות אהבה בין ישראל, אם כן לא יצא כלל שהרי לא הנותן ולא המקבל יודעים זה מזה, ולא נתעוררה האהבה לא מצד הנותן אל המקבל כיון שאינו יודעו, ולא מצד המקבל כיון שלא ידע מי נתן, אלא שבעיקר הדבר אם מצות מתנות אביונים הוא כמו צדקה למלאות חסרונו של האביון, או שיש בו גם כן מטעם להרבות האהבה, לא מצאתי דבר ברור, …11

[ועיין שם שהאריך הרבה בזה, ולבסוף העלה:] היוצא לנו מכל זה דבמשלוח מנות בודאי צריך שידעו הנותן והמקבל זה מזה, אבל במתנות לאביונים אם האביון מתבייש ודאי אין ליתן לו פנים אל פנים, אבל באינו מתבייש יש הידור מצוה ליתן באופן שידעו זה מזה להרבות גם בזה אהבה וריעות בין ישראל, ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.12

גליוני הש”ס שבת י: בתוספות ד”ה הנותן – קשר [↩]
מקראי קודש (חנוכה – פורים) סימן ל”ט עמודים קנא-נב [↩]
הררי קודש שם [↩]
שו”ת בית אבי חלק ד’ סימן מ’ עמוד פז – קשר [↩]
שו”ת רבבות אפרים או”ח חלק ד’ סימן קע”ב עמודים שכד-כו – קשר [↩]
שו”ת קנין תורה בהלכה חלק שלישי סימן ק”ב עמוד ר”ט – קשר [↩]
שם אות ד’ עמודים רי-יא – קשר [↩]
חזון עובדיה – פורים (תשס”ג) דיני מתנות לאביונים סעיף ז’ והערה י”ז עמוד קעב [↩]
שו”ת משנה הלכות (הוצאה חמישית: תש”ס) חלק י”א מדור התשובות אורח חיים מהדורא תנינא חלק ראשון סימן תקס”ב עמודים שעג-עד – קשר, הובא באהלי יעקב (פרבשטיין: שבט התשס”ט) חלק ראשון ענינים סימן ח’ עמוד קח ד”ה וראיתי – קשר [↩]
קובץ הלכות – פסקי מורינו הגאון רבי שמואל קמנצקי שליט”א – פורים (מהדורה רביעאה, מורחבת ומתוקנת), פרק ארבעה עשר סעיף ט”ז עמוד קנח [↩]
שו”ת לב אברהם סימן ס”ה עמודים צד-צה – קשר [↩]
שם בסוף התשובה עמוד צז – קשר [↩]