Tag: Rav Meir Simha of Dvinsk

Boldly Going Where No Man Has Gone Before

My weekly halachah column for parashas Hukas:

“And Hashem said unto Moses, Make thee a fiery serpent, and set it upon a pole: and it shall come to pass, that every one that is bitten, when he looketh upon it, shall live. And Moses made a serpent of brass, and put it upon a pole, and it came to pass, that if a serpent had bitten any man, when he beheld the serpent of brass, he lived.” (Parashas Chukas, 21:8-9) Centuries later, the serpent was destroyed by King Chizkiyah: “And he did that which was right in the sight of Hashem … and brake in pieces the brasen serpent that Moses had made: for unto those days the children of Israel did burn incense to it: and he called it Nechushtan.” (Melachim 2 18:3-4)

The Talmud wonders how King Chizkiyah’s righteous predecessors Asa and Yehoshafat, who had destroyed “all idolatry in the world”, could have failed to destroy the serpent? It answers that “they had left place for him to be great”, and it derives from this a fundamental principle of the legitimacy of religious innovation: the fact that a novel idea was not advanced by the sages of earlier generations, who were admittedly greater scholars than contemporary ones, does not automatically render it unacceptable (Chullin 6b-7a, as explained by Toras Chaim there).

Various commentators explain that Asa and Yehoshafat had had concrete reasons for not destroying the serpent: they may have believed it prohibited to destroy an artifact commissioned by Hashem Himself (Tosafos), or they may have considered such destruction a flouting of Hashem’s will, since He had given the serpent to the people to heal them, and it had retained this power throughout the generations (Chidushei Agados of Maharal). Alternatively, they may have believed that the idolaters had no power to cause it to require destruction, due to the principle that “a man cannot prohibit something that is not his” (Maharal). Nevertheless, King Chizkiyah realized that its destruction was necessary and appropriate, and he did not shy away from his conviction of his duty, despite its novelty.

My weekly lecture for parashas Hukas, on the same topic (along with accompanying handout), is available at the Internet Archive (as is last year’s version of this lecture, previously posted here).

The Or Sameah’s Ouroboros

Our previous post cited Rav Ya’akov Emden’s barb that “it seemed to us, in our tranquility in the Diaspora, that we have already found an alternate ארץ ישראל and ירושלים …”. This foreshadows a famous passage of Rav Meir Simha of Dvinsk, in which he warns against thinking that Berlin is Yerushalayim. R. Meir Simha’s point is actually rather more complex and sophisticated than that brief quote suggests; he’s positing the existence of a national spiritual cycle where once the development of Torah culture reaches its apex, nothing is left for the new generation to contribute, and so the natural human desire to innovate engenders sophistical criticism of the tradition, resulting in its eventual rejection as falsehood and the forgetting of one’s roots and the abandonment of one’s religion for the study of alien languages, “and he will think that Berlin is Yerushalayim …”:

כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות, והגירוש, ואחר כך יתעורר בם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור החדש להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב, כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים.
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד’, אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה. ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ד’, יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. …1

While the basic theme that success carries within it the seeds of its own destruction is a common one, R. Meir Simha’s take on it is original, fascinating and provocative:

  • It is usually material success that is considered dangerous, as it causes one to become comfortable, complacent and arrogant (וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.); R. Meir Simha is asserting the fatal danger inherent in spiritual success.
  • Contrary to the common idea that spiritual growth is basically a never-ending journey, R. Meir Simha seems to assert the reality of a spiritual plateau, beyond which it is difficult if not impossible to progress.
  • R. Meir Simha seems to understand that the ultimate motivation for criticism and rejection of tradition and religion, and their abandonment for foreign culture is not an inherently wrong-headed attitude, but merely the double-edged natural human desire for spiritual creativity and innovation; in the initial phase of the spiritual cycle, this desire is constructive and fosters religious progress, and it is only once the spiritual plateau has been reached that the urge becomes destructive and engenders spiritual regression.

The language of R. Meir Simha’s eloquent expression of the human need for creativity and innovation, which I have emphasized above, is a clear allusion to the classic Talmudic treatment of the legitimacy of religious innovation:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו
חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר
דרש להן מקרא זה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו [רש”י: כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם] לו אבותיו להתגדר [רש”י: להתגדל] בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו
מכאן [רש”י: שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע”פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת] לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו ואמרי לה אין מזחיחין אותו מאן דאמר מזיחין כדכתיב ולא יזח החשן ומאן דאמר אין מזניחין דכתיב כי לא יזנח לעולם ה’ ומאן דאמר מזחיחין דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל2

A lecture I recently gave on this topic of the legitimacy of religious innovation is available at the Internet Archive.

  1. משך חכמה בחקתי ד”ה והנה מעת היות ישראל בגוים [↩]
  2. חולין ו:-ז. [↩]