Tag: Rav Shlomo Yehudah Tabak

Five years ago, we asserted that halachah has no native concept of respondeat superior:

[A]s far as I know, Halachah does not generally hold an employer liable for the malfeasance of his employee, so even if the employee had deliberately, physically destroyed the [patron’s property], the only recourse available to the patron would be to sue the employee, not the employer. Even if the employer has been negligent in the training of his employee, and even if he had known of his maliciousness or incompetence, there would still be no basis to hold the employer liable for damage caused by the employee, unless the employer had expressed or implied confidence in the employee’s reliability, in which case there might be liability.

The above was prefaced with the caveat that:

[O]ne can argue that in modern society there are Minhagim or Umdenos that govern

This post comprises various sources for these two complementary points.

As noted by the aharonim, the absence of any native halachic notion of respondeat superior emerges from a rule regarding a bailee who transfers custody of the property entrusted to his care to another. While the original bailee normally has secondary liability for the negligence of the secondary bailee (i.e., if the latter cannot be made to compensate the property owner, the original bailee is responsible to make him whole), where it was clearly understood that the original bailee would not retain custody of the property, but would transfer it to another, he has no such secondary liability:

בבא קמא

מסרה לרועה נכנס הרועה כו’ [תחתיו]: אמרי תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זמנא מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים אלא תחתיו דשומר ושומר קמא אפטר ליה לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אמר לך רבא מאי מסרו לרועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה איכא דאמרי מדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש”מ מאי מסרה לרועה מסר רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה אבל לאחר לא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אמרי לא דלמא אורחא דמילתא קתני והוא הדין לאחר:1

אור זרוע

וההיא דהכונס [שכבר דייק לעיל ד”מדקתני נכנס תחתיו משמע שהרועה פטור לגמרי משום דרכיה דרועה למימסר לברזיליה”] נראה בעיני דלא קשיא דאף על גב דהתם פטור לגמרי היינו כדפר”ח זצ”ל דהתם מילתא דברירה היא וכל מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לברזיליה שהרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחתיו שימסור להן ויוצאין ומרעין אותן ביער ולפיכך אין יכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהועיל ויודע שהרועה הגדול אינו מרעה אותן בעצמו אלא אותם שתחתיו הוה ליה כאילו עצמו בעל הבהמה מסר בידם הואיל שיודע בודאי שהרועה הגדול ימסור בידם. אבל הכא [בשומר שמסר את הפקדון לאשתו או בני ביתו ונאבד ואין להם לשלם] נהי שעל דעת כן מפקיד שלא ימנע מלמסור הפקדון ליד אשתו ובניו ובנותיו ואנשי ביתו מכל מקום רוב פעמים דרכן של בני אדם בעצמו לשמור הפקדון וסבור המפקיד שבעצמו ישמור מכל מקום אם ירצה למסור לאשתו ובניו הרשות בידו הילכך אהני מה שרשות בידו למסור בידם שאין המפקיד יכול לומר לא מהימני לי בשבועה ואהני מה שעצמו ישמור שאם אין להם במה לשלם שהנפקד עצמו חייב לשלם היכא שפשעו ולא שמרו כדרך השומרים.2

מהרש”ל

והיכא שידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו. אלא מוסר כל הפקדונות והמטמונות ביד איש אחר הוה כאילו המפקיד גופא מוסר הפקדון בידו ולא יכול לומר איהו לא מהימן לי בשבועה. ואפילו אם פשע זה. מכל מקום נסתלק הנפקד הראשון ממנו. וירד המפקיד לדין עם השני: וכן פסק באור זרוע. וכן נראה בעיני פשוט דדומה להא דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. והיכא שיורד המפקיד עם אותו השני לדין ואין לו מה לשלם פטור הראשון. ואף על גב דגבי אשתו ובניו כשאין להם לשלם. צריך הראשון לשלם. היינו משום שלא ילך כל אחד וימסור פקדון לבני ביתו והם יאכלו אותו כמו שפירש שם רבינו תם והרא”ש.3

Rav Shlomo Yehudah Tabak assumes, based on this rule, that according to native halachah, a wagon driver who transfers custody of his client’s cargo to his assistant, with the client’s knowledge and tacit consent, has no liability for loss of the cargo. He adds, however, that there is a controlling custom to hold the driver liable:

מעשה באחד ששכר בעל עגלה להביא סחורה ושלח הבעל עגלה משרתו וידע השוכר ולא מיחה ונגנב הסחורה בדרך ופסקתי אף דיש לומר כשאין למשרת לשלם פטור הבעל עגלה …

אך לענ”ד המנהג דהאחריות מגנבה ואבדה על בעל עגלה אף דשלח משרתו בידיעת שוכר וכיון דהמנהג כן הוי כהתנו כמבואר לעיל סימן מ”ב סעיף ט”ו וסימן ע”ב סעיף ה’ וסימן רע”ב סעיף ט”ו וסימן שכ”ח ובשו”ת חת”ם סופר חלק חו”מ סימן צ”ו דמה שהוא ממנהג הסוחרים אפילו הוא שלא כדין תורה אין לשנות דמנהג תורה הוא כדאמרינן בבבא קמא קט”ז ואל ישנו ממנהג החמרים עיי”ש …4

The חסד לאברהם, discussing a case of grain submitted to a mill owner for grinding that was seized by the authorities due to an outstanding debt of the mill owner, asserts, again based on the above, that the mill owner does not have the status of a bailee, since he does not operate the mill himself, but employs an agent to do so:

[מי] שנתן דגן לרחיים של חבירו לטחון ועל ידי חוב שהיה בעל הרחיים חייב לעכו”ם שלח השר למשכנו ולקח התבואה של חבירו. אם בעל הרחיים חייב לשלם לבעל התבואה הנ”ל. …5

ומה דאתי עלה כת”ה לחייב את בעל הרחיים מדין שומר … נראה דבעל הרחיים לא חשיב שומר כלל הואיל ואין דרך בעל הרחיים לשבת בעצמו בהרחיים לשמור רק שמעמיד שם איזה איש לקבל התבואה לטחון ומבואר .. דאם ידוע שאין הנפקד רגיל לשמור הפקדון בעצמו ומסרו לאחר דינו כמסרו לבני ביתו ול”מ משום שומר שמסר לשומר …6

Both these latter sources are mentioned in a couple of responsa of Rav Moshe Perlmutter that I recently encountered, discussing commercial-industrial cases, in which he clearly articulates both these points, that based on the above, halachah has no native concept of vicarious liability, but that in contemporary society, there are customs that may override this default rule. The first responsum, dated 1895:

בחדש סיון תרנ”ה בא לפני, ראובן תבע משמעון שישלם לו מה שהוזק בגרמתו היינו כי נתן לו הרבה חתיכות סחורה ליפות אותם (הנקרא פרעסין) ודרכו של אומן הפרעסיר לכתוב מדת האמות על כל חתיכה. והפאבריקאנט הנותן להאומן הפרעסיר סומך בזה עליו אשר יכתוב כראוי, כי כן מוכר להקונים כל חתיכה כפי האמות הנרשם עליו, ועתה נודע לו כי האומן הנ”ל טעה הרבה כי על הרבה חתיכות כתב איזה אמות פחות, אשר בסך כולם עולה ההיזק לסך מסוים, כי הוא מכרם להקונים אחדים למקום רחוק כפי הנכתב, וכן טעה וכתב על הרבה חתיכות אמות יותר מכפי שהיה. אשר על ידי זה היה מוכרח לפצות את הקונים עוד יותר מכפי פחת המדות שהיה. ושמעון הודה שנעשה כן בטעות על ידי פועליו. …

אולם לכאורה יש לפטור את שמעון מטעם אחר כיון שידוע לראובן ששמעון בעצמו אינו עושה המלאכה, וגם אינו כותב בעצמו את מדת האמות של כל חתיכה והכל נעשה על ידי פועליו, אם כן יש לדמות למ”ש בחו”מ [כנ”ל מהאור זרוע] …

אמנם כפי המנהג פה עירנו דגם אם נתקלקל הסחורה אצל האומן על ידי פועליו נמי משלם האומן אף שידוע לכל שמלאכתו נעשה רק על ידי פועליו. אם כן הוי כהתנה מעיקרא שהוא ערב בעד הפועלים על כל נזק שיהיה על ידם, אם כן הדר דינא והוי כאילו הוא בעצמו עשה, …7

A subsequently published addendum, noting the corroborative position of R. Tabak:

[כתבתי] מדעתי דיש לעשות כפי המנהג פה עירינו דגם אם נתקלקל סחורה אצל אומן על ידי פועליו נמי משלם האומן אף שידוע לכל שמלאכתו נעשה רק על ידי פועלים מכל מקום חייב מפני דכיון שהמנהג כן הוי כאילו התנה כן.
והנה אח”ז שנדפס ראיתי כ”כ בספר ערך ש”י .. ובשם חת”ם סופר .. דמה שהוא ממנהג הסוחרים אפילו הוא שלא כדת אין לשנות ממנהגם עי”ש:8

The second responsum:

בא לפני עובדא אשר פאבריקאנט מן סחורות נתן לצובע צמר לצבוע. וכאשר נגמרו הסחורות מן האורגנים ומן המכבש נתגלה כי הסחורה נתקלקלה (שטרייפיג) מחמת קלקלת הצובע או מחמת רוע הצבע. והפאבריקאנט תבע מהצובע כל דמי נזק מן פחת דמי שווי’ של הסחורה שעלה בסך עצום. ולענ”ד יש בעובדות כאלו כמה ספיקות על איזה אופנים כאשר נבאר בס”ד: …

אפס עדיין אני נבוך בזה על פי מה שכתבנו בספר חמדת משה … ובספרי ת”ש במלואים … אם כן אפשר הוא הדין בנדון דידן נמי כן הוא וחייב לשלם גם הנזק המסתעף מן קלקול צביעת הצמר. משום כפי אשר שמעתי נהגו הרבה תגרים פה כן לשלם כל הנזק הנצמח מזה. וגם דת שופטי הממשלה יר”ה הוא כן. ויש לומר אם כן דהאומן נחית מיד אדעתא דהכי.
או אפשר דהוא משום דאינם יודעים כי על פי דת ישראל יהיה פטור. ואפשר יכול לומר נגד גברא דציית דינא מהבית דין של ישראל דלא נחיתי אלא אדת של תורה.9

R. Perlmutter’s final, terse points are profoundly important, albeit frustratingly enigmatic. He suggests that the general custom providing for vicarious liability may not be controlling after all, either because people don’t realize that they are exempt according to native halachah, or because the defendant can claim that vis–à–vis a halachah-abiding individual, he expected halachah to govern. These arguments could serve to vitiate the halachic force of any custom, particularly those that originate in general, non-Jewish society!

A similar argument is made by Rav Shlomo Zalman Auerbach, in a responsum addressed to Rav Yitzhak Isaac Ha’Levi Herzog, concerning (American) teachers who wished to strike in order to extract a cost-of-living increase in their wages. R. Auerbach rejects the suggestion that prevailing custom may override native halachah in justifying a labor action:

[“תשובה להגאון מוהראי”ה הרצוג זצ”ל (בשנת תשי”ב), שנשאל משני מלמדים בארה”ב אם מותר להם לשבות ממלאכתם על מנת ששכרם יוצמד ליוקר המחיה.”]

[עיין שם שמתחילה העלה דמצד ההלכה אין המלמדים יכולים לחזור, משום דהוי דבר האבוד, ושוב כתב:] ברם נראה דאף שמעיקר הדין שפיר נראה כדאמרן, עדיין יש לדון בזה מצד מנהג המדינה ותקנות הציבור.
נראה דאף בכה”ג שנותני העבודה ידועים שהשכירים קשורים לארגוני פועלים כאלה שרגילים תמיד לתבוע את מילוי דרישותיהם על ידי אמצעי כפיה של שביתות והשבתות, מכל מקום לא שייך לומר בזה דסבור וקביל, אלא יכולים לומר דלא נחתי כלל אדעתא דהכי וחשבו אותם לצייתי דינא, אשר כל סכסוך שיתגלה ביניהם יתברר אך ורק לפי דיני התורה. [ועיין שם שהאריך עוד בענין תקנות בני העיר ובני אומנות]10

Other poskim, however, are less equivocal about the grounding a right to engage in labor actions (at least when they are legitimate and not “wild”) in prevailing custom:

רב ישראל גרוסמן

שאלה

האם לפי דין תוה”ק יש תוקף להחלטות “ועד העובדים” בבתי חרושת או במוסדות, וכן אם מותר להם לפי הדין להכריז שביתה, ובזה לגרום היזק לבעלים, ובאם הבעלים רוצים למנות אחד מהעובדים לתפקיד בכיר במפעל, האם מותר לועד העובדים להתנגד לרצון הבעלים בטענה שיש עובדים יותר ותיקים ממנו, ולהם זכות הקדימה, כפי הנהגת ותקנת ועד העובדים, וכיוצא בזה, ואם יכולים לבקש תשלום שכר בעד זמן השביתה שלא עבדו, שזה גזל.או

תשובה

כל תקנה וקנסות שקבלו העובדים בינם לבין עצמם, אם היו בהסכמת כולם או לכמה ראשונים אפילו על פי הרוב, ולחת”ם סופר לפי המנהג סומכין על הרוב, התקנות של הועד יש לזה תוקף, ואם הבעלים ידעו בשעה שקבלו את העובדים לעבודה, שהם חברי “ההסתדרות”, ויהי’ להם “ועד עובדים”, הרי זה כאילו קבל מרצון המנהגים ותקנון שלהם, ואם רוצים למנות אחד לתפקיד בכיר נגד החוק של “ועד העובדים”, אינם יכולים, ואם עשו שביתה חייבים לשלם בעד ימי השביתה, אבל לא בשביתה פראית, ואם נגרם היזק לבעלים על ידי השביתה, חיייבם העובדים לשלם עבור ההיזק, על ידי השביתה הפראית, …11

אבל אם באים כלפי הבעלים בדרישות, כגון שמאיימים עליו שיתן להם הוספה כך וכך, אז אם לפי ההלכה מגיע להם ההוספה, כי כך הוא המנהג שמוסיפין, או מפני שירד ערך הכסף, שפיר, אבל אם הם באים בתביעות שלא על פי הדין, מה שלפי הדין לא מגיע להם ומכריזים שביתה עבור דרישותיהם הבלתי צודקות, הנה אם בשעה שהבעלים קבלו אותם, ידעו שהם מאורגנים בהסתדרות וידעו מראש שיש להם “ועד עובדים”, וכפי שיודע, הם עלולים לבוא בכל מיני דרישות, ולקיים שביתות, והבעלים ידעו מראש כל זה, הרי זה סבר וקבל, ומתחילה קבלו על עצמם התנהגות כזאת של “ועד העובדים” בהתאם לחוקים של ההסתדרות, ואדעתא דהכי נתקבלו לעבודה, ואפילו לשלם בשביל ימי השביתה גם כן חייבים לשלם, כי הלוא ידעו עם מי יש להם עסק, והוי כאילו התחייבו לכך, אלא אם כן הוי שביתה פראית, שלא בהסכמת ההסתדרות, והם יצאו מגדר הרגיל, בדרישות חריגות, …12

רב עזרא בצרי

שביתת פועלים כפי שנוהגת בארץ ישראל, שמשביתים עבודה במאורגן להשגת זכויות מסוימות, ואף מקבלים דמי שביתה, ומונעים מבעל הבית להכניס עובדים אחרים במקומם. ונגרמים נזקים שאין להם תקנה, לשביתה כזו אין יסוד בהלכה רק במנהג המדינה. ואמנם אחר שהדבר הוא מנהג המדינה וזכות זו ידועה לכל, נמצא שהעובד והמעביד בתנאי זה הסכימו לעבוד ביחד ובעל הבית מחל על זכותו שעפ”י דין תורה. ועל כן הנוהגים כן ויש סיבה לשביתה, יש להם על מה שיסמכו על פי ההלכה וכו’.13

[A haburah of mine comprising a general survey of the halachic literature on labor actions, along with some notes and sources on the topic, are available at the Internet Archive.]

1. בבא קמא נו: – קשר [↩]
2. אור זרוע חלק שלישי בבא מציעא פרק ג’ סימן קל”ד – קשר, הובא בגהות אשר”י שם סימן כ”ג וכן פסק בשלחן ערוך חו”מ רצא:כב [↩]
3. ים של שלמה בבא קמא פרק א’ סימן ל”ב – קשר, הובא בש”ך חו”מ סימן רצ”א ס”ק מ”ב [↩]
4. ערך ש”י חו”מ רצא:כו ד”ה הג”ה – קשר [↩]
5. שו”ת חסד לאברהם (קמא) חו”מ סימן כ”א – קשר [↩]
6. שם בסוף התשובה, הובא בדברי גאונים סב:יב – קשר וצו:לב – קשר ובחמדת הנפש, השמטות לספר חמדת משה סימן קל”ב ד”ה אולם לכאורה – קשר [↩]
7. שו”ת חמדת משה סימן קל”ב – קשר [↩]
8. שו”ת תרשיש שהם, מלואים לספר חמדת משה אות ל”א – קשר [↩]
9. שו”ת אבן שהם (חו”מ) סימן ק”ו – קשר [↩]
10. שו”ת מנחת שלמה (קמא – כרך שני) (ירושלים תשס”ה) סימן פ”ז – קשר [↩]
11. שו”ת נצח ישראל (גרוסמן) ריש סימן כ”ז – קשר [↩]
12. שם אות י’ – קשר, ועיין אות י”ג – קשר [↩]
13. דיני ממונות, הובא בנשמת אברהם כרך ד’ (חו”מ) (מהדורה שניה מורחבת: ירושלים תשס”ז) ריש סימן של”ג – קשר, הועתק מפה [↩]