Room Of One’s Own

Our previous post discussed a dispute between Rav Shlomo Yehudah Tabak and the Satmar Rav (among others) over the problem of the female gaze in general and the design of synagogue women’s sections in particular. We cited R. Tabak’s invocation of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו in defense of his advocacy of stringency admittedly not practiced by earlier generations:

והגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפרק קמא דחולין ו: וכתת נחש הנחושת וכו’ אפשר בא אסא וכו’

Here is the Talmudic discussion that R. Tabak references:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו

The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.

חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר

His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?

דרש להן מקרא זה (מלכים ב יח, ד) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום

Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו

Rather, it must be that in not eradicating the serpent, his ancestors left Hezekiah room through which to achieve prominence [lehitgader]. I too can say that my ancestors left me room through which to achieve prominence by permitting untithed produce from Beit She’an.1

The Satmar Rav rejects R. Tabak’s application of the principle, explaining that it is limited to one who has the right to disagree with the earlier authorities in question, in which case the principle is invoked merely to explain how it could be possible for the earlier authorities to have erred. The principle does not, however, grant one a license to dissent from earlier authorities where none such exists, such as an Amora vis-à-vis a Tanna. The Satmar Rav makes the reductio ad absurdum argument that since it is clear from the Talmudic discussion that the principle applies to novel leniencies and not just stringencies, under R. Tabak’s apparently broader understanding of the principle, later authorities should has ve’shalom be allowed to permit that which earlier authorities have forbidden!

אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט, … אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר שהגיע אליהם טעות כזה על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו לא יוכל גם כן לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר.

ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעם חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי חס ושלום נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז”ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן דלא ליפוק מיניה חורבא.2

Noam Stadlan recently asserted that “Erasing Women Erases Halacha”; one of his arguments is that such erasure is unprecedented:

While those who demand erasure of women claim that the demand is mandated by Halacha, a brief review of the relevant Halacha clearly shows that this is spurious, and a perversion of our religion. There is no mitzvah anywhere in the Talmud or Shulchan Aruch to limit images of women any more than that of men.

More recently, Rabbi Getsel Ellinson collected laws pertaining to women in a three volume anthology titled Woman and the Mitzvot and nowhere does it mention a problem with images of women. As has been previously noted (authored by Dr Leslie Ginsparg Klein), even Haredi publications have published images of women for many years. Any sort of restriction on images of women is essentially a modern innovation without Halachic basis.

Would the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו apply here? On the one hand, perhaps even R. Tabak would not invoke it in this context, since unlike in his case where there are indeed venerable sources that problematize the female gaze, here there are no such sources directly on point. On the other hand, perhaps even the Satmar Rav might accept the principle’s application here, since the disparity in stature between the authorities who (at least implicitly) authorized the earlier lenient Haredi practice and those of the current generation is not sufficiently large for the latter to be barred from dissenting from the former.

I am fascinated by the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר and its applications; here’s an early invocation, in מחזור ויטרי:

העם נהגו לומר עד תמלוך בכבוד. ואחרי כן מתחילין התקיעתא של פיוטין. אבל רבינו יצחק הלוי מ”כ תיקן לסיים הפסוקים קודם שיתחיל התקיעתא. כי בתקיעתא אינם כתובים המקראות כסדר של תורה ושל נביאים ושל כתובים. ונראין דבריו שחובין הן בשליח ציבור לאומרן כשאר התפילה. ועליו אני אומר מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:3

And here’s one by Rav Shlomo Kluger (who couples it with with the famous Maimonidean exhortation to “accept the truth from he who utters it”4):

הנה על דבר שאלתו בנדון שיעור הכתמים בזה לא אכניס ראשי כי אני תמה למה אינו רואה לקנות ספרי מי נדה או שירי טהרה ויראה שם דעתי דאני מחמיר בזה לפי מה דאנו רואים דאין בזמנינו מאכולת שיהיה בידם שיעור כגריס איך נתלה במאכולת במה שאנחנו יודעים דבודאי אינו ממאכולת רק מגופה … וזה ברור ואמת ואף שהמחברים לא הרגישו בזה כבר אמרו חז”ל פרק קמא דחולין אפשר בא אסא ולא ביערן וכו’ אלא מקום הניחו לי להתגדר בזה וקבל האמת ממי שאמרו כקטן כגדול תשמעון …5

[A haburah of mine, with accompanying notes, surveying the various opinions on whether and why the shiur of gris still applies in contemporary times is available at the Internet Archive.]

A follow-up post will, בג”ה, discuss the application of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר to stringencies regarding the consumption of insect-infested foodstuffs.

  1. חולין ו:-ז.‏ []
  2. שו”ת דברי יואל או”ח סימן י’ סוף אות ח’ ד”ה ומ”ש בתשובת תשורת ש”י []
  3. מחזור ויטרי סימן של”א []
  4. עיין אלפא ביתא תניתא, כרך שני עמודים 830-32 []
  5. קנאת סופרים, השמטות לשירי טהרה סימן ק”צ סימן מ”ז, ועיין שם בהשמטות למי נדה סימן ק”צ תשובה ל”ב []

Of Anno Domini and Ad Hominem

From yesterday’s parshah:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.1

This month shall be unto you the beginning of months: it shall be the first month of the year to you.

Ramban famously ascribes normative force to this verse:

וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו’ (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר”ה א ב, ב”ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד – טו): ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש”י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:2

And Hasam Sofer proceeds from this to reiterated, vehement criticism of those who date according to the non-Jewish calendar:

כתב הרמב”ן … וזה תוכחת מוסר שנכתב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון להעיד על בריית שמים וארץ בששה ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים ולא חס ושלום כמספרם של אומות העולם:3

נראה במנין שאנו מנין לבריאת עולם זוכרים אנחנו כי העולם מחודש וארץ ישראל ראוי לנו ואפילו הכי גלינו מארצינו, ולא כאותם חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל אוי להם כי גמלו לנפשם רעה, בתורת ד’ מאסו וחכמת מה להם.4

וכתב הרמב”ן … נמצא במה שאנו מונים לשבת ולחודש אנו מחברים אמונת בריאת עולם ושמירת שבת עם אמונת הגאולה, וכמ”ש רמב”ן בפ’ דברות שניות שתלה שבת ביציאת מצרים שראינו בעינינו ניסי ד’ בגאולתינו נדע כי הוא כל יכול ומהוה כל הויות וממילא נוכל להעיד על בריאת עולם.
ולא כחדשים מקרוב שמונים לידת משיחם של נוצרים הלא יבושו בית ישראל על תמורה זו.5

In the course of preparing a lecture on the general topic of the utilization of non-Jewish calendrical nomenclature and numbering, I encountered one of the most entertaining examples of ad hominem argument that I have ever seen: the Debrecener, in addition to penning a scathing, lengthy rebuttal of the lenient, tolerant stance on our question in the great classic on the laws of mourning, כל בו על אבלות, by the noted Rav Yekusiel Yehudah Greenwald of Columbus, Ohio, explains that its obvious preposterousness is understandable in light of the fact that although the author was a distinguished scholar, “his [evil] inclination to stray after innovations – for so did he dress, and he did not wear a beard, but only a small beard at the end of his cheeks, and also his sideburns were like the sideburns of the modern ‘rabbis’ – pushed him to write such a thing …”:

ולא באתי אלא לדחות ולהראות באצבע טעותו של דברי מחבר ספר אחד שהעתיק כהדתנ”י וחלילה לילך אחריו ולא יזכרו דבריו בבי מדרשא לא בדין ושאלה זו ולא בדין אחר ושאלה אחרת. כי ביודעי ומכירא קאמינא שאסור לסמוך עליו אפילו בבעי’ בכותחא. כבודו הביא (ואינני יודע איך מעיין בספר זה והלא לכבודו הרבה ספרים טובים ונכונים, ופלא. ואפשר כדי שאגלה באזניו ובאזני אחרים שמעתה לא יעיינו בו) …6

הגם ידעתי את האיש בעל המחבר ספר הנ”ל והי’ חכם מחוכם, אבל יצרו לנטות אחר החדשות שכן הי’ לבוש ולא נשא זקן רק זקן קטן בסוף לחיו וגם הפיאות שלו הי’ כפאות ראבייס החדשים דחפו לכתוב כדבר הזה …7

Another interesting facet of the discussion is the adoption by several important poskim of an intriguing, iconoclastic theory of the great encyclopedist Judah David (Julius) Eisenstein: in justification of his use of non-Jewish dates in his trailblazing אוצר ישראל, he proposed that the modern non-Jewish calendar did not actually originally date from the birth of Jesus, but rather from the beginning of Roman political sovereignty over Israel, and it was only centuries later that the Christians opportunistically and revisionistically connected the calendar’s starting date with his birth, which must actually have occurred several years prior to the Common Era based on the accounts of the Gospels:

על אודות המספר למנין הנוצרים שנזכר באוצר ישראל אשר אני מעריך ומוציא לאור. העיר מר מ”מ האכמאן .. ואומר כי יש בו חשש איסור על זה אבל הקורא בהאוצר יראה כי לא נזכר שם לספירת הנוצרים רק למספר הנהוג ובראשי תיבות למה”ן ולא לספה”נ.
וכבר הוכחתי בראיות ברורות .. כי מספר הנהוג אינו למספר הנוצרים במקורו הראשון. כי ידוע שישו הנוצרי נולד בעוד הורדוס חי כמבואר בברית חדשה שלהם. והורדוס מת בשנת ארבע קודם מספר הנהוג ואיך אפשר למנות יום הולדת ישו למספר הנהוג? ולכן השערתי כי המספר הנהוג היה המנין שמנו ישראל למלכות רומי כמו המנין לשטרות למלכות יון. כי אחרי מות הורדוס נתחלקה מלכות יהודה לארבעה חלקים ונציבי רומי משלו עליהם. ומאז התחיל המנין הזה. ולאחר כמה מאות שנים ראו הנוצרים שעת הכושר לתלות את המנין הזה לתולדות ישו ונוכל לומר כמו שאמר רבן גמליאל שהיה רוחץ במרחץ שהיה בו האליל אפרודיטי ושאלו פריקלוס אם אינו חושש לעבודה זרה והשיבו רבן גמליאל: אני לא באתי בגבולה. היא באה בגבולי (עבודה זרה פ”ג ד’). חכמינו ז”ל לא השתמשו מעולם במנין הספירה ליצירה רק למנין היונים ובארצות המזרח משתמשים בו גם היום. ומדוע לא נוכל להשתמש במנין הרומים שהוא למספר הנהוג. מפני כי הסופרים והקוראים רגילים יותר במה”נ ונקל להם לצמצם הזמן במחשבתם. ואין כאן מקום לטעות בהאלפים.8

The lecture, and my associated notes, are available at the Internet Archive; I am indebted to my friend M.W. for his assistance in researching the topic, and to Rabbi Josh Flug for an excellent compilation of sources (provided to me by M.W.).

  1. שמות יב:ב – קשר []
  2. רמב”ן על התורה שמות יב:ב – קשר []
  3. תורת משה שם – קשר []
  4. דרשות חת”ם סופר (כרך שני) דרוש לז’ אב תק”ע סוף ד”ה במדרש אלו זכיתם – קשר []
  5. שם כרך ראשון דרוש לח’ טבת תקצ”ג – קשר []
  6. שו”ת באר משה ח:יח:א – קשר. הכוונה לספר כל בו על אבלות חלק שני עמוד 147 – קשר []
  7. שם סוף אות ג’ – קשר []
  8. וילקט יוסף שנת הי”ג (תרע”א) קונטרוס ט’ סימן ק”א – קשר []