We Pity the Fools

C.S. draws our attention to an interesting discussion of R. Yitzchok Zilberstein. Here’s Kikar Shabbat’s summary in its headline:

פסק: ‘לא להתפלל על מי שהלך בהתרסה בלי מסכה, וחלה’

The headline, however, is clickbait; the subheadline is already somewhat more nuanced:

הכרעה חסרת תקדים היוצאת מתחת ידיו של הגר”י זילברשטיין – הנחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה – קובעת כי ישנם מקרים בהם אין להתפלל על אדם שהלך בהתרסה בלי מסכה לפניו וחלה בנגיף (ארץ)

(Underline added.)

And the text of the article is even less sensational: R. Zilberstein never explicitly says that one should not pray for someone who fell ill subsequent to refusing to wear a mask; on the contrary, he declares that “Since there is great confusion, there are some people who believe that there is no need to wear a mask, and there is great confusion in the world. …”

חבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין פסק לאחרונה, במענה לשאלה, כי אדם שהלך בהתרסה ללא מסכה על פניו נחשב במקרים מסוימים כ’פוגע בעצמו’, ומשכך אין צורך להתפלל לרפואתו.

ההכרעה חסרת התקדים, שיצאה מתחת ידיו של הגר”י, הנחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, באה כאשר נשאל כך: “בבית כנסת מסוים נאמרים פרקי תהילים על חולים, על ידי תלמיד חכם צדיק, ורבים מגישים לו שמות שיתפלל עליהם. אחד המתפללים שאינו בקו הבריאות, מגיע לבית הכנסת ללא מסכה על פניו”.

“גם כאשר פנו אליו כמה מהמתפללים וגם התלמיד חכם המדובר, וביקשו ממנו שיעטה מסכה על פניו”, פירט השואל, “הוא סירב בכל תוקף. אמר לו התלמיד חכם: הרי אתה מאבד עצמך בידיים. אל תבוא אליי שאתפלל עליך”.

לאחר מספר ימים אכן חלה אותו אדם בקורונה, ואף אושפז במצב קשה, ובני משפחתו פנו אל אותו תלמיד חכם בבקשה שיתפלל עליו בזמן הבריתות שהוא עורך.

ענה להם הת”ח – המשיך ותיאר השואל – שהוא לא רוצה להתפלל עליו “כי הזהרנו אותו שהוא מאבד עצמו לדעת ושלא יבוא אלי אם הוא יחלה”.

סיכם השואל בפני הגר”י זלברשטיין את לבטיו: האם מחובתי להתפלל על האיש שהתהלך ללא מסכה בבית הכנסת?

וזו היתה תשובתו המלאה של הרב: “אם החולה לא היה בקו הבריאות עוד קודם שנדבק בנגיף הקורונה, ואולי אף לא היה צלול בדעתו לגמרי, הרי שיש חיוב להתפלל עליו למרות שהלך בלי מסכה”.

“מאחר שהבלבול רב, יש אנשים הסוברים שאין צורך לעטות מסכה ויש בלבול גדול בעולם. ה’מנחת אלעזר’ דן, האם אדם שהכניס עצמו לסכנה להציל את רכושו וניצל בדרך נס, צריך לברך הגומל, והוא קובע שאין צריך לברך”.

“מעשה היה ביהודי שהחזיק באבנים טובות, והלך ברחוב וחבילת אבנים בידו. לפתע הגיח שודד שהיה חמוש בנשק וניסה לגזול את החבילה ממנו. למרות שהיהודי ידע שלשודד יש נשק, לא מסר את החבילה אלא החל לברוח בריצה עקלקלה. השודד ירה,ולא הצליח לפגוע בו”.

“היהודי הגיע אלינו, ופסקנו לו שהוא פרא אדם שהכניס עצמו לסכנה, כי מן הדין היה חייב למסור את כספו ולא לסכן את עצמו, ולכן שלא יברך ‘הגומל’. הגאון רבי חיים פלאג’י כתב, שאדם ששתה סם המוות והסתכן, והרופאים הצליחו להצילו, אינו מברך הגומל, כי הוא הביא את הצרה על עצמו בידיו. אבל אם הוא עשה זאת מתוך מצוקה גדולה של רעב, אז כן מברך”.

הגאון רבי יצחק זילברשטיין חרץ את פסקו: “לסיכום: אדם הפוגע בעצמו אין צריך להתפלל עליו, ואין לו לברך הגומל. אבל אם לפני פעולתו הקיצונית הוא היה במצב קשה, או שהיה חולה, יש להתפלל עליו; ואם ניצול, עליו לברך הגומל”.

Here’s Yeshiva World News’s translation:

Hagaon HaRav Yitzchak Zilberstein, a member of the Moetzes Gedolei Hatorah, the Rav of the Ramat Elchanan neighborhood of Bnei Brak, and the son-in-law of HaRav Elyashiv, z’tl, paskened that if someone defiantly chooses not to wear a mask, in some cases he’s considered as if he’s knowingly harming himself and there’s no need to daven for his refuah.

Kikar H’Shabbos reported that someone approached Rav Zilberstein, one of the greatest poskim of the generation with specific expertise in medical issues, saying: “In a certain shul, there’s a tzaddik and talmid chacham who says Tehillim for cholim and many people give him names to daven for.”

“One shul member who has health issues comes to shul without a mask. Other mispallelim, including the talmid chacham, asked him to wear one but he absolutely refused. The talmid chacham said to him: ‘You’re destroying yourself with your own hands. Don’t come to me asking to daven for you.’”

“Sure enough, the man contracted the virus and when he was hospitalized in serious condition, his family members asked the talmid chacham to daven for him. The talmid chacham responded that he doesn’t want to daven for him ‘because we warned him that he’s knowingly committing suicide and that he shouldn’t come to me if he gets sick.’”

The man then asked Rav Zilberstein his shaila: “Am I obligated to daven for someone who goes to shul without a mask?”

Rav Zilberstein responded: “If the patient was already unhealthy even before he contracted the coronavirus and maybe he wasn’t even completely in his right mind, we have a chiyuv to daven for him despite the fact that he didn’t wear a mask.”

“There’s a lot of confusion and there are people that rationalize that there’s no need to wear a mask. The Minchas Elazar said that if a person puts himself at risk in order to save his possessions and he’s saved through a neis, he doesn’t bentch Hagomel.”

“There was an incident of a Jew who owned precious stones and he walked in the street holding his package of precious stones. An armed thief accosted him and tried to steal his package. Although the Jew was aware that the thief was armed, he refused to cede the package and instead fled the scene. The thief shot at him but didn’t succeed in hitting him.”

“The Jew approached us and we paskened that he’s a pere adam [wild man] who put himself at risk. According to the din, he was obligated to give over his possessions and not risk his life and therefore he doesn’t bentch Hagomel. Hagaon Rav Chaim Palagi wrote that a person who drank poison and put himself at risk but the doctors managed to save his life, doesn’t bentch Hagomel because he brought the tzara on himself with his own hands. But if he drank it due to great distress because he was starving then he does bentch Hagomel.”

In conclusion, Rav Zilberstein paskened: “We don’t need to daven for a person who knowingly harms himself for no reason. If the man is saved, he doesn’t bentch Hagomel. But if prior to his extremist actions he was already in a difficult situation or he was ill, then we daven for him. If he’s saved, the man has to bentch Hagomel.”

Incidentally, R. Zilberstein has previously ruled that it was actually “a great obligation” to pray for President Donald Trump when he was ill with COVID-19, despite the President’s notorious disdain for and disparagement of mask-wearing (something R. Zilberstein does not mention). Perhaps he considers Trump himself a victim of the “great confusion” around masks, or perhaps the value of הכרת הטוב overrides the normal rule against praying for those who recklessly endanger themselves:

“חייבים להתפלל לרפואתו של הנשיא דונלד טראמפ”, כך פסק הבוקר (ראשון) הגאון רבי יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, במענה לשאלת ‘כיכר השבת’.

לאור הידבקותו של הנשיא טראמפ בנגיף ה’קורונה’, העביר ‘כיכר השבת’ אל הגר”י זילברשטיין, את השאלה: האם העם היהודי צריך להתפלל לרפואתו של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ?

הגר”י זילברשטיין השיב בתחילה כי אין הוא ראוי לצאת בקריאה שכזו – אלא רק באישור ובהוראת גדולי ישראל, שכן כשמדובר באדם הכי גדול באומות העולם ראוי שאדם גדול באומה היהודית יקרא להתפלל עליו.

אך הוסיף וציין כי לדעתו “לא ‘צריך’ – אלא חייבים להתפלל, זו חובה גדולה, להתפלל לרפואתו של טראמפ וזאת מדין הכרת הטוב, וכך פסק מרן הגרי”ש אלישיב”.

YWN’s translation:

Hagaon HaRav Yitzchak Zilberstein, a member of the Moetzes Gedolei Hatorah, the Rav of the Ramat Elchanan neighborhood of Bnei Brak, and the son-in-law of HaRav Elyashiv, z’tl, paskened that Jews are obligated daven for the refuah shleimah of President Trump due to the obligation of Hakaras HaTov (gratitude).

On the first day of Chol Hamoed in Israel, following the announcement that US President Donald Trump tested positive for the coronavirus [and was subsequently hospitalized], Kikar H’Shabbos asked HaRav Zilberstein: “Is the Jewish nation obligated to daven for the refuah of US President Donald Trump?”

HaRav Zilberstein initially responded that he’s not worthy of paskening on the issue, saying that this can only be decided with the approval and at the instruction of Gedolei Yisrael since it’s only appropriate for a great Jewish leader to call to daven for the most powerful leader of the nations of the world.

However, Rav Zilberstein then added that in his opinion we are obligated to daven: “It’s a great obligation to daven for the refuah of Trump and this is due to the din of Hakaras HaTov and this is how Hagaon HaRav Yosef Shalom Elyashiv paskened.”

The Rav added that we should daven for Trump using his name and the name of his father, Donald John ben Fred Trump, noting that this is what the Maharshal writes.

In any event, in contrast to R. Zilberstein, R. Asher Weiss, as also reported by Kikar Shabbat, rules unequivocally that one is obligated to pray even for those who recklessly fail to wear masks and practice social distancing and subsequently fall ill with COVID-19:

במה ששאל לדעתי במי שנהג ברשלנות גמורה ובבואו בין אנשים לא שמר מרחק ולא לבש מסכה ונדבק בקורונה ומצבו חמור, אם ראוי להתפלל לרפואתו.

ומע”כ ביסס שאל תו על דברי הגמ’ בעירובין: “תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו”.

ולכאורה יש לתמוה במה שאמרו שחבריו בקשו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לו, דמשמע הא לאו הכי לא היו מבקשים עליו רחמים. ומצינו בזה שני ביאורים שיש ביניהם נפ”מ להלכה:

א. כתב הריטב”א “ואף על פי שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים”.

ב. בהגהות היעב”ץ כתב שאילולי שהשעה צריכה לו לא היו מתפללין עליו “מפני שגרם רעה לעצמו והכניס עצמו בסכנה, נתחייב בנפשו”.

הרי שלדברי שניהם, אכן אילולי שהשעה צריכה לו, לא היו מתפללין לרפואתו, אלא שנחלקו בטעם הדברים, לדברי הריטב”א משום שעבר על דברי חכמים, ולדעת היעב”ץ משום שהכניס עצמו לסכנה.

ונפ”מ לגבי ני”ד, דלפי דברי הריטב”א בנידון דידן, לא עבר על דברי חכמים. שהרי לא מדובר על תקנת חז”ל כמו איסור גילוי, אך לפי היעב”ץ גם בנידון דידן הכניס עצמו לסכנה ואין ראוי להתפלל בשבילו.

ושאל מע”כ אם צריך לחשוש לדברי היעב”ץ ולהמנע מלהתפלל לרפואתו. וטרם אבאר דעתי, תמה אני על ניסוח השאלה, דמשמע מיניה דבמקום ספק יש לחשוש לחומרא לדברי היעב”ץ ולא להתפלל, הלא פשוט דאם יש ספק בדבר ודאי יש להחמיר ולהתפלל לרפואת החולה, דמה עבירה יש להתפלל על החולה, אף אם פשע במחלתו. ומאידך אמרו “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא”, וכבר הארכתי במצוה זו לבקש רחמים על החולה במנחת אשר במדבר, עי”ש.

אך מלבד זאת פשיטא לי שמצוה גדולה להתפלל ולבקש רחמים גם על מי שפשע ונסתכן, מתרי ותלת טעמי:

א. כיון שיש בזה שני טעמים ושתי דעות, פשוט שדברי הריטב”א מגדולי רבותינו הראשונים מכריעים כנגד דעת היעב”ץ, שגדול מרבן שמו, אך בכל מקום בהלכה נקטינן כדברי הראשונים כנגד האחרונים שלא ראו דבריהם, ובפרט בנידון דידן, שלשיטת הריטב”א יש להחמיר ולהתפלל לרפואתם.

ב. הלא שערי תירוצים לא ננעלו, והלא שאלה זו לא נשאלה ע”י רש”י ותוס’ וכל שאר רבותינו הראשונים, ולא מצינו התייחסות לשאלה זו אלא בדברי הריטב”א בלבד. ונראה שלא ראו בזה כל קושיא, וכשאין קושיא לא צריך לתרץ.

וע”כ נראה שכל שאר הראשונים פירשו כמ”ש בקרן אורה שם שכונת חז”ל שתפילת חבריו נתקבלה ור”ח זכה לרפואה וחיים מפני שהשעה צריכה לו.

וכך משמע מפשטות לשון הגמ’ שלא אמרו “ובקשו עליו חבריו מפני שהשעה צריכה לו”, אלא אמרו “ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו”. והרבותא דאעפ”י שנגזרה הגזירה וכבר נטה למות, מ”מ נתקבלה תפלתם משום שהשעה צריכה לו.

ג. הלא שאלה זו שאל גם רבינו המהרש”א שם, וכתב לפרש דאף שרב חנינא בן דוסא היה בעל מעשה ותפילותיו תמיד נתקבלו, לא התפלל על עצמו כיון שהשעה צריכה לו, וחבריו הם שביקשו עליו, עי”ש בפירושו המחודש.

ולפי פירוש המהרש”א אף מי שעבר על דברי חכמים ראוי להת פלל לרפואתו, ולא כדברי הריטב”א.

ולולי דברי המהרש”א היה נראה בדרך אפשר שאין הכונה לרבי חנינא בן דוסא אלא לרבי חנינא בר חמא, ואפשר דכיון שהיה בקי ברפואות כמבואר ביומא ובירושלמי שבת, נתן רפואה לריב”ל כדי לרפאותו. וגם היה בקי במיני הנחשים כמבואר במס’ תרומות בירושלמי.

ואפשר שרבי חנינא אמר לחבריו לפי בקיאותו בנחשים ובתורת הרפואה שאין כל חשש לחייו, ואעפ”כ לא סמכו חבריו על חכמתו והרבו בתפילה מפני שהשעה צריכה לו.

ומ”מ נראה עיקר להלכה שאין לקבוע הלכה בענין חמור שכזה להמנע מלהתפלל לרפואתו של אדם מישראל, עפ”י דברי אחד הראשונים, כאשר כל שאר הראשונים לא עסקו בענין זה, ושערי תירוצים לא ננעלו.

הלא יסוד ההלכה הוא שלחנו הערוך של הבית יוסף שעליו פרס משה רבינו את המפה, ולא מצינו בדבריהם הלכה זו.

ומשו”כ נראה פשוט להל כה דאף כאשר האדם הסתכן בפשיעתו, וגם כאשר עבר על דברי חכמים, ודאי עשה תשובה, וחייבין להתפלל ולהעתיר לרפואתו.

רפאנו ד’ ונרפא, הושעינו ונושעה, שבורא רפואות ישלח דברו וירפא כל חולי עמו ישראל וימנע מגפה מנחלתנו, ונזכה לבשורות טובות ישועות ונחמות.

(I was unable to find a YWN translation of this article.)

Ascetics, Aesthetics, and Cosmetics

My halachah column for this past year’s פרשת נשא:

In Parashas Naso (6:11), a Nazarite is commanded to bring a sin-offering. As we have noted in previous years, the Talmud (Bava Kama 91b) cites an explanation that this is to atone for the sin of having (unnecessarily) deprived himself of the enjoyment of wine. Elsewhere (Nedarim 10a), the Talmud derives from this that one who engages in (discretionary) fasting is called a sinner.

But in yet another discussion of the topic, the Talmud (Taanis 11a-b) again begins by citing the opinion that the Nazarite and the faster are considered sinners, but then proceeds to cite two other opinions: one that considers them both ‘holy’, and one that invokes the term ‘pious’ (although Rashi and Tosafos actually disagree whether it is the faster, or the one who refrains from fasting, who is termed pious).

The Tosafos complicate matters even further, noting that the same sage (Shmuel) who maintains that the faster is considered a sinner, elsewhere maintains that fasting is permitted, and even a mitzvah! They explain that although fasting is inherently sinful, the mitzvah involved outweighs the sin. This is obviously difficult to understand.

R. An-Shlomo Astruc in his Midrashei Ha’Torah adopts a similar position, elaborating that the ‘sin’ requiring ‘atonement’ is not the Nazarite’s abstemiousness itself, but the underlying fact that his urges have become so powerful that he is compelled to become a Nazarite and renounce wine “which cheereth G-d and man” (Shoftim 9:13) in order to subdue his base nature and evil characteristics and eliminate his carnal lusts. He explains that just as some substances are good for the physically healthy but harmful to the ill, so, too, is wine good for the morally healthy but abstention therefrom a tonic for the morally deranged (cf. Gilyonot Nechama year 5710).

The Ramban in his commentary to our parashah sides with the view that Nazarism is praiseworthy. He explains that a Nazarite ideally ought to maintain his elevated status permanently – “he should remain all his days a Nazarite and holy to his G-d” – and that by declining to do so, he commits a grave sin, “and he requires atonement as he returns to becoming defiled by the lusts of the world”.

My parashah lecture, on the same topic, along with accompanying handout, is available at the Internet Archive. [See also our previous posts here and here about the permissibility of cosmetic surgery.]

Signing Up To Soldier On the Sabbath

In honor of my friend R. LCdr. Eric Kinzbrunner, who (about a dozen years ago) “cut the first piece of [his] wedding cake with his 34-inch Navy sword, which had been ritually cleansed, or toveled, for the occasion“.

CS brings to our attention Noah Lang’s determination to become an Orthodox Jewish marine. In Lang’s manifesto, he concedes the difficulty of maintaining Orthodox practice while enrolled in the [United States Marine Corp] Officer’s Candidate School [sic]:

One of the biggest deterrents for Jews to serve in the US military is the issue of keeping mitzvot while serving. This is one that I myself am struggling with. I have accepted that I will not be able to keep up my traditional practices while serving, including Shomer Shabbos, Kashrut, and Davening. In OCS, training is 24/7, with no rest for Shabbat or holidays, and there is rarely downtime that could be used for prayer. Additionally, the meals in the chow hall are not kosher. However, after talking with rabbinical authorities, I have concluded that I am comfortable with not keeping these practices, as the opportunity to serve my country is one that I would not feel right passing up on.

Lang does not name the “rabbinical authorities” with whom he discussed the matter, nor does he tell us what they actually told him, The truth is, however, that the basic question of the permissibility of voluntary military service that entails halachic compromises has been considered by a number of major halachic authorities over the past couple of centuries.

The first discussion of this question of which I am aware is by R. Moshe Sofer [Hasam Sofer]. In the course of a broader discussion of the appropriate individual and communal response to military drafts, he grudgingly allows (as the lesser of two evils) the hiring of surrogates by draftees (a practice apparently common in nineteenth century Europe, as well as during the American Civil War of the same period), despite the fact that these military volunteers are execrable as “the worst of all”, since they are deliberately “stipulating to desecrate Sabbaths and to eat prohibited [foods]”, since if we do not hire them, another community will:

ועל דבר עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדיבורינו בזה וגדולי ישראל ע”כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות

ומכל מקום אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מכל מקום מדין תורה פטורים … ומכל שכן שהמלכות יר”ה פטרם וכבר כמה פעמים כשנתתי אטעסט לבני מדינו’ פיהם ומעהר”ין שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא ואם כן כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

ואידך מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפילו מחוי אתיבנא חייב מכל שכן מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עיין פרק קמא דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אף על גב דהמה גריעי מכולהו שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מכל מקום כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר אם כן קלקלתם בעו”ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו1

A diametrically opposite perspective is taken by a leading disciple of Hasam Sofer, R. Meir Eisenstädter (Maharam Ash, who surprisingly does not acknowledge the position of his great teacher). He, too, allows the hiring of surrogates – but not on the grounds that they will anyway be sinning, but rather because they are doing absolutely nothing wrong!

[There] is no basis for concern, no one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate]”

מכתבו הגיעני וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין כי מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת אנן מה נענה בתרייהו
ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה אבל לאשר ראיתי מוכ”ז אמר לו כי ביקש מעכ”ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוכ”ז לזאת באתי בדברי אלה אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ”ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ד’ ואנשים.
ואין זה דומה למשנתינו דעכו”ם שאמרו תנו לנו כו’ ואל ימסרו נפש מישראל. לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד’ וודאי אין כאן בית מיחוש דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תוה”ק הן באכילה שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל ואין שום איסור שהוא מוכרח2

Maharam Ash then concedes that a soldier will occasionally be forced to violate the Sabbath, but he takes for granted that this will only occur in situations where there is a dispensation of פיקוח נפש. He rules that this eventuality does not bar one from volunteering for military service, by analogy to embarking upon a sea voyage which is permitted even in the presence of a foreseeable need to eventually violate the Sabbath in situations of פיקוח נפש:

רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת. והרי השלחן ערוך פסק בפשיטות באו”ח סימן רמ”ח סעיף ד’ ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו’ ביום א’ ב’ ג’ מותרים והוא דעת הריב”ש בסימן ק”א ודעת התשב”ץ בחלק א’ סימן כ”א והוא הר’ דוראן שהזכיר הריב”ש בריש דבריו עיי”ש:

ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז”ה בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו’ ואין צרין על העירות הטעם מבואר בדבריהם שם דכיון דהנך ג’ ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי הרי אינו כמתנה לחלל את השבת ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות פקוח נפש דוחה אותו … מעתה אלו ההולכים לצבא אם יבוא עת נסיעתם בשבת קודש והם מוכרחים ללכת פקוח נפש דוחה אותו ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור לדעת הריב”ש התשב”ץ שפסקו הבית יוסף והרמ”א כמותן: אם ירצו להשמר משאר איסורים אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום ואם האנשים ההמה לתאות נפשם מתעבים נפשם באיסור עוונותם על עצמותם ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ”ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים ולא לאמר שיקחו כרצונם חס ושלום:

ואף גם בעת המלחמה מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת חס ושלום דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמות הרשות

[ועיין שם שהוכיח ההיתר דמלחמת רשות, וכתב:] ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים. ואף גם בזמן שהיה אורים ותומים לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת כו’ … וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה …

ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא וכמ”ש מהר”ש בנודע ביהודה תנינא בסימן ע”ד מכל מקום לשכור אנשים מדעתם כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם כי יקחו גם לומדי תורת ד’ אשר מן הדין אין עליהם עול הזה. אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתן מותר. ומצוה לפענ”ד.

An similarly lenient view is espoused by Rav David Zvi Hoffmann. He is not discussing volunteering or the hiring of surrogates, but rather the interesting question of whether a G-d fearing Jew, meticulous about observance of the commandments, who is drafted to the military “is obligated to do everything possible to evade military service”, in order to avoid desecration of the Sabbath. [It is not entirely clear whether strictly legal, or extralegal, means of evasion are being considered.] R. Hoffmann’s analysis is similar to Maharam Ash’s, but he goes even further. While Maharam Ash suffices himself by invoking the precedent of embarking on a sea voyage, R. Hoffmann elaborates that even though such an embarkation is generally only permitted during the first three days of the week, but not the last three, complying with the draft is not subject to this restriction, since embarking on a voyage is permitted even during the last three days of the week when done for a מצוה purpose, and not resorting to draft evasion is “undoubtedly more than a matter of מצוה”, since draft evasion causes a desecration of G-d’s name:

תשובה זאת כתבתי להראות בעליל שאף על פי דינא דש”ס ופוסקים אנו מחוייבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז.

שאלה

בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים, והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים, אי מחוייב היהודי הירא את דבר ד’ והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר להפטר מעבודת הצבא, כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא.

תשובה

שאלה גדולה שאלת והיא צריכה עיון רב כדי להשיב עליה על פי דינא דש”ס ופוסקים לחוד, ולא על פי נטיית לבנו לבדה, ועל כן אמרתי תחילה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה ואעיין על משכנות הרועים הם בעלי הש”ס והפוסקים. והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וזה החלי בס”ד:3
[ועיין שם שהאריך בסוגיא דמפליגין בספינה בחול היכא שיודע שיצטרך לחלל את השבת מפני סכנת נפשות, והעלה:] ומעתה נבוא לעניננו הנה אין ספק כי הדא שלא יבריח עצמו על ידי טצדקי מן הצבא הוא יותר מדבר מצוה, כי מי שעושה כן גורם ח”ו חילול השם אם יודע הדבר וגורם רעה ליהודים כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות, ומעתה אם הדין שמי שהולך לצבא ביום א’ ב’ וג’ אינו עושה איסור לרוב הפוסקים אפילו אם ודאי יבוא לידי חילול שבת על ידי אונס, ואם הוא עושה לדבר מצוה כגון להציל נפשות ישראלים או לשאר מצוה מותר אפילו בערב שבת לילך בעצמו אל צבא המלחמה, אם כן קל וחומר אם הוא אינו הולך בעצמו רק שנלקח על פי דינא דמלכותא שבודאי אינו מחוייב להבריח עצמו מזה אף שבודאי יבוא לידי חילול שבת, באשר כי על ידי ההברחה יכול לגרום כמה מכשולים ואם כן שב ואל תעשה בכאן ודאי עדיף מדבר מצוה.
ועוד אם אנו נאמר דמחוייב להבריח עצמו כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, אם כן כל איש ישראל ימצא עצמו מחוייב לעשות כן ובודאי רובם לא ישיגו חפצם ויגרום חילול השם גדול ח”ו על חנם. אשר על כן הטוב, כי פי מלך שמור, ואולי תמצא חן בעיני השרים ויניחו לו לשמור השבת ותעשה הטוב בעיני אלקים ואדם, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ואם תעשה מעשיך לשם שמים הכל לך ישלימו ושכון בארץ ורעה אמונה ושלום על ישראל.4

None of this, of course, provides any dispensation for violating the commandments outside a situation of פיקוח נפש.

My Reading Responsa lecture of about two months ago, available at the Internet Archive, discussed these three responsa.

  1. שו”ת חת”ם סופר חלק ששי סימן כ”ט ד”ה ועל דבר []
  2. שו”ת אמרי אש סימן נ”ב []
  3. I am unsure whether R. Hoffmann is warning against an instinctive, superficial conclusion for or against draft evasion. []
  4. שו”ת מלמד להועיל חלק א’ סימן מ”ב, ועיין גם סימן מ”ד. []