Mens Rea Without Actus Reus

My weekly halachah column for parashas Be’Haalosecha:

Parashas Be’Ha’alosecha concludes with the episode of Miriam and Aharon “speaking against” Moshe and the consequent affliction of the former with tzara’as. The Torah later (Devarim 24:9) adjures us to “Remember what Hashem thy G-d did unto Miriam”. The Ramban (Sefer Ha’Mitzvos #7), following the Sifri, understands this as a commandment to verbally recount Miriam’s conduct and its consequences so that we should avoid the sin of lashon ha’ra (evil speech, i.e., slander) and its punishment. The Chofetz Chaim (Esin #1) declares that one who speaks lashon ha’ra perforce violates this commandment, as at best he must have forgotten Miriam’s punishment at the time of the offense, and if he remembered it and nevertheless sinned, he has the far worse status of an apostate with regard to the prohibition of lashon ha’ra. Elsewhere (Shemiras Ha’Lashon Sha’ar Ha’Tevunah #12), the Chofetz Chaim explains that although we observe that people do speak lashon ha’ra subsequent to, and even during (!) their remembrance of Miriam, this is due to the merely superficial nature of their remembrance.

The Rambam (Hilchos Tumas Tzara’as 16:10) points out Miriam was punished despite the presence of numerous factors mitigating the severity of her lashon ha’ra: she was his older sister, had raised him, and had risked herself to save him from the sea; she had not actually criticized him, but merely erroneously equated him with other prophets (failing to recognize the uniqueness of his prophecy); and Moshe had not minded her comments. We can therefore infer the egregiousness of the sin of the “villains and fools” who speak arrant slander.

My friend R. Daniel Z. Feldman recently published “False Facts and True Rumors: Lashon HaRa in Contemporary Culture”. I consider R. Feldman one of the very best contemporary English language (or really, any language) writers on halachah, combining a deep and broad familiarity with the traditional literature with an understanding of modern society and culture, and a command of traditional analytical methods of Torah study with the thoughtful and serious consideration of the realm of meta-halachah.

About a year ago, R. Natan Slifkin challenged the Chofetz Chaim’s often reiterated insistence that the dispensation of תועלת in the laws of lashon hara requires purity of intent:

A while ago – I forget the details – I was telling some people about how a certain person posed a harmful influence. One person objected that this was lashon hara. When I pointed out that it was leto’eles, for public benefit, this person argued that it is still only permissible if the speaker’s motivations are pure. Since my motivations were suspect, then it was not permissible.

Now, the first observation to be made here is that Rabbi Yisrael Meir Kagan’s “Laws” of lashon hara are not “laws” in the same sense as the laws of Shabbos found in the Shulchan Aruch. A must-read on this topic is Benjamin Brown’s “From Principles to Rules and from Musar to Halakhah: The Hafetz Hayim’s Rulings on Libel and Gossip,” which you can read at this link. Furthermore, while the Chafetz Chaim’s conclusions became the standard for much of the Orthodox community, this was primarily simply due to his being the first person to systematically discuss the topic.

But what about within the parameters of the Chafetz Chaim’s framework? Is it truly forbidden to warn people of someone’s faults if one’s motivations are not pure? Surely this makes no sense – why should these other people be put in harm’s way just because of one’s own shortcomings?

If we look at the Chafetz Chaim’s discussions of this topic, an interesting discrepancy can be seen. When discussing the laws of lashon hara and cases where it is permitted in order to help others, he lists purity of intent as being an essential condition (Hilchos Lashon Hara 10:2). But later, when discussing the laws of rechilus (tale-bearing) and cases where it is permitted in order to help others (Hilchos Issurei Rechilus 9:2), while he likewise lists pureness of intent as being an essential condition, there is a footnote to his Be’er Mayim Chaim commentary. In the commentary, he notes that even if one does not have purity of intent, one must nevertheless still relate the rechilus. After all, we are discussing a case where it is in order to help others from being harmed, and there is a mitzvah of Lo Ta’amod Al Dam Re’echa, not to stand by when someone is going to be hurt. Rather, he says, when describing purity of motive as a requirement, he means that one should try as much as possible to focus on doing it for positive purposes.

Now, why did the Chafetz Chaim not make this same point in discussing cases where it is permitted to state lashon hara? I don’t know, but it seem very clear that it should equally apply. Perhaps it was simply an oversight. (Alternately, looking carefully at the Chafetz Chaim’s language in discussing lashon hara, it seems to me that he is talking about having proper motive insofar as assessing that there is a genuine chance of helping people, not in terms of one’s inner motives. If I am correct, this is something that has been lost in the ArtScroll translation.)

One who sees the Chafetz Chaim’s work as being a halachic work like the Shulchan Aruch will probably not apply this principle (that purity of motive is not an essential condition) to lashon hara, since the Chafetz Chaim didn’t mention it there. But one who sees the concept of permitted and forbidden speech as being a rational matter of creating a moral society will likewise apply this principle to cases of permitted lashon hara. If it’s a matter of stopping someone from harming others, then it doesn’t make a difference what your personal motives are (except insofar as giving reason to doubly check that it really is a matter of stopping someone from harming others).

It is extraordinary that the works of the Chafetz Chaim, intended to make the world a better place, have often been used to make the world a worse place. Sometimes it is people not giving over harmful information about a shidduch, sometimes it is people not reporting dangerous behavior in a rabbi, sometimes it is people trying to quell frank discussion about social policies. The Torah’s principles of speech are supposed to improve society. We have to use our sechel in applying them.

At the time, I argued that the basic question of whether the need to protect the innocent is somehow overridden by the problematic motivation of the intervener seemed to be the subject of dispute between the Sema and the Taz. They argue over whether the dispensation for a third party to use force against one attempting to perpetrate an assault in order to protect his victim from harm is limited to where we have no reason to suspect the intervener of any personal animus toward the aggressor:


[אם] זה הבא להציל ולהכות המכה אינו בר הכי דרגיל לאפרוש מאיסורא דכמה פעמים רואה שמכה אחד לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא אז אמרינן דאסור להכות לזה המכה דודאי מכח שנאה בא להכותו ולא בא להפרישו מהאיסור1


ואיני יודע טעם לזה החילוק דכיון דדינא הוא שיכול להציל על ידי הכאה את המוכה מה {לנו} בזה שיש לו שנאה על המכה מכל מקום הוא עושה מצוה להציל את המוכה וכי בכוונת הלב תליא מלתא ואף אם אין דרכו כן לפעמים אחרים הרי לא יפה עשה באותן הפעמים אמנם בהאי מעשה שפיר קעביד ומצוה קעביד2

The Erech Shai apparently sides with the Taz that intent is irrelevant insofar as the action is objectively correct, and he actually applies this standard to lashon hara. He is discussing the question of whether truth is a defense against liability for the tort of defamation, and he argues that insofar as the dissemination of the defamatory information is in some way beneficial to the public, this eliminates any liability, despite the purely malicious intent of the defamer. He does seem to take for granted, however, that malicious action is nevertheless sinful, and he is merely arguing that it is unreasonable that the halachah would establish a penalty for an action that is inherently desirable:

הג”ה [הקורא לחבירו] עבד או ממזר והוא אמת פטור

בשבות יעקב חלק א’ סימן קע”ט כתב בקורא לחברו גנב ומברר בעדים שהוא גנב חייב דשאני עבד וממזר שאינו יכול לתקן בתשובה ומצוה לפרסמו שלא להתחתן בו …

ול”נ דגם בגנב נ”מ שנדע שהוא פסול לעדות ושבועה וגם להזהר ממנו ואף דכונתו אינו רק לביישו ועברה הוא מכל מקום כיון דמבייש בדברים שנו חכמים דפטור רק תקנת גאונים לקנוס כמבואר בבית יוסף מנ”ל דתקנו לקנוס על האמת ותקנתא לרשיעי ולא מתקנו מלתא דאתי לידי תקלה שלא יתפרסמו עוברי עבירה הפסולין לעדות ושבועה … אם לא נדע שהוא גנב לא נשמר ממנו ומצוה לפרסם החנפים ואף דזה לא מיכוין למצוה מכל מקום כיון שגוף הדבר מצוה אין לקנסו וכמו שכתב הט”ז לקמן סימן תכ”א סעיף י”ג.3

[I hope to return in a future post to the basic question of whether halachah recognizes truth as a defense against libel and slander.]

At the time, I did not have the benefit of R. Feldman’s magnificent work; I now see that he notes that the Chofetz Chaim himself elsewhere mentions this dispute between the Sema and the Taz. Here’s an excerpt of R. Feldman’s treatment of the general topic:

However, the very premise of the Hafetz Hayim, that a motive of “purpose” does not by itself justify the relating of information if it is tainted by an accompanying ulterior motive has been the subject of some debate. … Once again, a serious objection can be raised from the need to protect the innocent; it may be that the only one in a position to provide this protection nonetheless bears a personal animus against the subject.

More conceptually, as many note, the premise can be challenged, particularly when the question is abstracted to a broader issue in talmudic law: the role of intent or ulterior motive in undermining the legitimacy of suspending prohibitions under extenuating circumstances. … The theoretical underpinnings of the issue are substantial enough that a later scholar, Rabbi Gershon Robinson, devoted an entire book to defending this premise of the Hafetz Hayim, particularly against the background of the broader talmudic issues. The author notes that lashon hara may differ significantly from other areas of Jewish law in which mixed motivations are present. … if one has such an antipathy toward another that he is eager to speak negatively about him, that bias may fundamentally affect the content that he is relaying and indeed the decision to convey it in the first place.

Practically, this issue is complex and indeed the Hafetz Hayim himself emphasizes different elements of the equation at various points throughout his writings. While the specifics of this consideration are controversial, it seems that two fundamental points emerge from the debate. First, one who is tainted by antipathy toward the subject is prone to the prevalent biases and prejudices that may skew the reliability and even the basic truth of the report, even if he believes he is motivated by the protection of another; thus, a more objective source, if available, is greatly preferable. Second, when there is no alternative, it is incumbent upon the speaker to take all steps possible to compensate for his predisposition and to present as untainted a report as is feasible. …4

In a note, R. Feldman discusses the Sema and Taz:

[Hafetz Hayim] cites a dispute in a different area of Jewish law [the aforementioned Sema and Taz], the analysis of which allows for two views on either extreme of this position: that intent is irrelevant, and necessary speech is permitted regardless; and that not only ulterior intent but the mere presence of preexisting animus disqualifies (thus also rendering intent irrelevant, in the opposite way). The dispute between the Sema and the Taz is discussed at length in Tokhahat Hayim; see also Rabbi Moshe Samsonowitz, Keriya BaKeriya 1, pp. 190-91; Kodesh Yisrael 15; and Rabbi Avraham Yitzhak HaKohen Kook (of Rechovot) in the journal Marpei Lashon IV, pp. 6-12. See also the discussion of the topic by Rabbi Yehonatan Rozler, He’arot Rigshei Hayim to Hafetz Hayim, miluim, pp. 483-87.5

In light of the comments of the Erech Shai above, it is possible that even the Taz agrees that slander motivated by malice is sinful, despite the objective necessity of saving the innocent victim from harm, and his point is merely that it carries no liability.

We have also previously cited the position of Rav Yisrael Isser Isserlin that intent is the key criterion that determines the boundary between the category of defamation that is absolutely mandated by halachah and that which is forbidden:

וראיתי להזכיר פה ע”ד אשר כל הספרי מוסר הרעישו העולם על עון לשון הרע ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו.

דרך משל במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו או שראה חותר מחתרת בלילה בביתו או בחנותו היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע הלא עונו גדול מנשוא שעובר על לא תעמוד על דם רעיך וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה ועתה מה לי חותר מחתרת או שרואה משרתיו גונבים ממונו בסתר או שותפו גונב דעתו בעסק או שחבירו מטעהו במקח וממכר או שלוה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא וכן בעניני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו

ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר עד פה תדבר ולא יותר והכלל בזה שהדבר מסור ללב אם כונתו לרעת האחד הוא לשון הרע אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו הוא מצוה רבה …

A haburah I gave about six months ago on the topic of עביד איניש דינא לנפשיה, in which I discuss some of the above, is available at the Internet Archive.

  1. סמ”ע סוף סימן תכ”א ס”ק כ”ז []
  2. ט”ז שם []
  3. ערך ש”י חו”מ סימן ת”כ []
  4. R. Daniel Z. Feldman, False Facts and True Rumors: Lashon HaRa in Contemporary Culture, pp. 99-101. []
  5. Ibid. n. 28. []

Speaking Truth About Those In the World Of Truth

For S.B.

Several years ago, we cited a favorite passage of my father from Rav Yaakov Kamenetsky’s אמת ליעקב, asserting that there is no prohibition of לשון הרע on the dead, and even הוצאת שם רע is only forbidden by Rabbinic institution, and not Biblically prohibited:

[באמת] לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל מתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים [עיין או”ח סימן תר”ו סעיף ג’], והחרם אינו אלא על מוציא שם רע ולא על לשון הרע.

I recently learned that both these claims are disputed.

The medieval sources of the prohibition against speaking ill of the dead consist of several passages in the מרדכי:

ונהגו רבותינו ואמרו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר
ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר’ תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב”ה רבש”ע כל הכעס הזה עלי למה וכו’ אמר לו אתה אמרת שלח נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ד’ שלחני ואם בריאה יברא ד’ שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך אמר לו ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם:1
וכן על חירוף של שוכני עפר אלו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת כדאיתא בפרק בתרא דיומא2
השיב ר”מ על עשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אדם [אם רגיל] בכך ראוי לקונסו יותר [אף לפי כבוד הגדולים] שבקש לפגם בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגוף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון יתן ויתכפר לו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאמרינן פרק חומר בקדש …3

Prof. Nahum Rakover argues that we cannot conclude from the need for a special edict against speaking ill of the dead that without such an edict this would be permitted, as we can understand the edict as merely intended to strengthen a preexisting prohibition. He is, however, inclined to accept the other assumption of Rav Yaakov that the edict only interdicts false libel (הוצאת שם רע), and not truth, arguing that this is indicated by the language of the מרדכי and שלחן ערוך in their descriptions of the anathema, as well as the rooting by the מרדכי of the edict in the medrash he brings, in which G-d indicts Moshe for the falsehood of his defamation of the Patriarchs. He does note that the comments of the מרדכי and Rema concerning the “insulting of those who reside in the earth”, which do not mention the anathema, make no mention of falsehood, and he explains that these passages are concerned not with the Rabbinic edict, but with the basic prohibitions against slander, which are indeed not limited to falsehood:

לשון הרע על המת

אשר לביוש ולשון הרע על המת, אנו מוצאים שראו דבר זה כחמור עד שהתקינו תקנות וחרמות כנגד מוציאי לעז ושם רע על המתים. וכבר הבאנו למעלה פסק דינו של הרשב”א על “עשיר שקרא בן-גדולים… ממזר בן ממזר”.
[ועיין שם שהביא את דברי המרדכי, ושוב כתב:] מעצם העובדה, שהוצרכו חכמים לתקן תקנה מיוחדת בדבר דיבה על המת, אין להסיק שלולא תקנה זו היה הדבר מותר, מאחר שאין הדבר בגדר האיסור של לשון הרע – כי ניתן לפרש את התקנה כך, שבאו לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.
ונראה שלא נתקנו התקנה והחרם אלא על סיפור לשון הרע על המת בדבר שקר, ולא על סיפור אמת. מסקנה זו עולה מתוך הדברים המובאים ב”מרדכי” בעניין זה, בו הוא מדבר על “להוציא לעז ושם רע”. ו”הוצאת שם רע” הוא המונח המתייחס ללשון הרע על דבר שקר. וכן לשונו של המחבר בשולחן ערוך (או”ח תר”ו, ג) “תקנת קדמוננו וחרם שלא להוציא שם-רע על המתים”.
אותה מסקנה עולה גם מתוך התבוננות באסמכתא לחרם אותה מביא ה”מרדכי”. בדברו על החרם הוא אומר: “ורבים תמהו: מה ראו על ככה?” כלומר, מה ראו להתקין תקנה זו; ועל כך הוא משיב: “ולא דבר ריק הוא מהם”. כלומר, יש טעם לכך. והוא מביא אגדה, בה מסופר כי הקב”ה כעס על משה, שאמר ‘והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים’ “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו (משה): רבה”ע, ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אמר לו: אני אמרתי ‘בנפשותם’ ולא ‘באבותם’. כלומר, ההקפדה היתה על שהוצאה דבה על אבותם, בכך שקרא להם ‘חטאים’. והנה לפי אגדה זו הטרוניא של הקב”ה היתה על הוצאת שם רע על האבות על שקר: “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו?!”. וכך אף משתמע מדברי המרדכי הראשונים, שהובאו לעיל, בהם הוא מדבר על חרוף סתם, ולא על הוצאת שם רע, ולכן אינו מזכיר כאן את תקנת הקדמונים והחרם.
אמנם, לשונו של רבי משה איסרלש היא: “המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין”. וכאן המדובר על “מדבר רע”, ולאו דוקא על “הוצאת שם רע”; ברם, נראה שאין הלכה זו מתבססת על החרם, אלא על הדין.4

The author of the following article disagrees with Rav Yaakov on both counts, insisting that even true slander of the dead is prohibited, contrary to the view he has “heard” (but not seen documented?) attributed to Rav Yaakov,, and that the anathema merely reinforces a preexisting prohibition against speaking ill of the dead:

לשון הרע על מת

בעניין איסור לשון הרע על מי שכבר מת: הדין הוא שאסור לדבר לשון הרע על מת. …
[יש] חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, ואין לומר שכל האיסור הוא רק בהוצאת שם רע ולא בדיבור לשון הרע, דעיין באליהו רבה שם שמבואר בדבריו שהאיסור הוא גם כן בלשון הרע,5 אמנם שמעתי שדעתו של הגר”י קמנצקי זצ”ל שאין את החרם רק על מי שמוציא שם רע ולא על מי שמדבר לשון הרע, אמנם מדברי הא”ר מוכח שלא כדבריו וכמו שנתבאר.
ובעיקר העניין יש לעיין אם יש איסור לדבר על המתים והחרם רק בא להחריף את האיסור ולהוסיף עליו גם חרם, או שבאמת מצד הלכות לשון הרע מותר לדבר על מת וכל האיסור הוא מחמת החרם.
ועיין באליהו רבה בהלכות יום הכיפורים [שם] שמבואר שמי שמדבר על מת צריך לבקש ממנו מחילה [וכן מבואר במטה אפרים] ולכאורה מוכח שיש איסור גם בלי החרם, שהרי מסתבר שאם מצד הלכות לשון הרע אין בעיה לדבר על מת היינו משום שאינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו [וכמו שנבאר] ולא שייך לבקש ממנו מחילה על זה, ואם רואים שהם סוברים שיש כאן ענין של בקשת מחילה, אם כן וודאי שפשוט להם שיש איסור לדבר על מת לשון הרע כמו שאסור לדבר על חי משום שהוא יודע מזה ואיכפת לו. ועיין בא”ר שם שמבואר להדיא שיש איסור לדבר לשון הרע על מת גם בלי החרם.
וכ”ד הגאון ר’ בנימין זילבר זצ”ל שהחרם רק בא להוסיף איסור, ובלי החרם גם יש איסור, ולכאורה בפוסקים הנ”ל מוכח כדבריו.
אמנם עיין בערוך השולחן שחולק וסובר שמדברי הגמרא בברכות [יט] מבואר שאין שום איסור לדבר לשון הרע על מת מכיון שהוא אינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו וכל האיסור הוא רק מצד החרם שעשו הקדמונים.

An audio recording of a presentation I recently delivered on this topic is available at the Internet Archive.

  1. מרדכי יומא רמז תשכ”ד, וכן במרדכי בבא קמא פרק החובל רמז ק”ו בשם אבי העזרי []
  2. שם בבא קמא פרק החובל רמז פ”ב []
  3. שם בבא קמא רמזים ק”ה-ק”ו []
  4. נחום רקובר, ” על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” (סיני תשכ”ב), פרק שלישי #13 – קשר []
  5. איני יודע הוכחתו מהאליה רבה שהאיסור אפילו בלשון הרע ולא רק במוציא שם רע []

Judges and Grudges

The petition of Zelafhad’s daughters to Moshe emphasized that their father “was not in the company of them that gathered themselves together against the Lord in the company of Korah; but died in his own sin”:

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְקוָק, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְקוָק.1

What was the significance of this? The commentators propose various explanations; one is that Zelafhad’s daughters were worried that Moshe’s hatred of his personal archenemies would cause him to deny the claims of their children:

ור”א אמר כי חשבו כי משה רבינו ע”ה היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים אשר במדבר, שהם הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו, יזכר עון אבותיו אל ד’. על כן אמרו שאינו מהם.2

Rabbi David Avraham Mandelbaum’s religious sensibilities are disturbed by the idea that Zelafhad’s daughters, described by the Talmud as ‘wise’, among other encomiums, could possibly call into question Moshe’s disinterestedness:

והנה במושב זקנים כאן פירש בפשיטות … ע”ש, וקצת צ”ב הדברים שבנות צלפחד שהיו חכמות וכו’ כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קיט.) חשבו שאם היה אביהם בעדת קרח יוציא משה משפטם לאור בצורה קשה יותר מהמתאים על פי התורה וצ”ע.3

Surprisingly, the unquestionably erudite R. Mandelbaum seems unaware that the attribution to ‘ר”א’ in the מושב זקנים notwithstanding, the passage is a nearly verbatim excerpt from the commentary of Ramban (who famously appears quite comfortable viewing great Biblical figures as human beings, whose conduct we can analyze and criticize from our our own frame of reference, Rav Moshe Feinstein’s vociferous objection notwithstanding):

ודעתי בדרך הפשט, שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבנו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר, שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו ייזכר עוון אבותם אל ה’ (תהילים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם.4

The influence of Ramban’s commentary on the מושב זקנים, to the extent of the wholesale incorporation of passages from the former in the latter with only minor changes in wording, has been noted by Dr. Yehoshafat Nevo:

אחד הפרשנים אשר השפיע רבות על “מושב זקנים” הוא הרמב”ן, הרמב”ן אחד מענקי הפרשנות מקיף בפירושו תחומים שונים, כמו פשט, דרש, רמז וסוד, בצד רעיונות מחשבת המקרא וטעמי המצוות. “מושב זקנים” מאמץ לעצמו מפירושי הרמב”ן בתחומי פרשנות שונים, אולם נראה שהוא מושפע ממנו בעיקר בשני התחומים האחרונים. בדרך כלל הוא מצטט מדבריו של הרמב”ן כמעט מלה במלה, ולעתים בשנויים קלים.

“מושב זקנים” מביא מפירושי הרמב”ן הדנים בסדרן של הפרשיות והפסוקים כך בפירושו לוי’ ו, יח “זאת תורת החטאת”; שם ז, טז “והנותר ממנו יאכל”; שם ח, ז “ויתן עליו את הכתנת”; שם ט, כב “ויברכם”. כך מביא הוא הערות לשוניות וסגנוניות, בפירושו לוי’ ו, ב “צו את אהרן” (ברמב”ן – בתחילת פרשת צו). שם ח, לו “אשר צוה ה’ “: שם יג, ב “שאת או ספחת”; שם יט, יז “לא תשנא את אחיך בלבבך”.

אולם את עיקר השפעתו הוא יונק מהרמב”ן בתחום הרעיוני. ניכר שהוא מחבב פירושים חדשניים רעיוניים, והוא אף מציין זאת. בפירושו לוי’ ו, יח “זאת תורת החטאת”, לאחר הביאו את דברי הרמב”ן הוא מעיר: “והרבה דינים נתחדשו בפרשה זו, ואני לא באתי לפרש כל דיני הקרבנות, אלא חידושי טעמי הפסוקים”. “מושב זקנים” מביא מפירושיו הרעיוניים של הרמב”ן לוי’ א, יד “מן התורים או מן בני היונה”; שם ד, ב “נפש כי תחטא”; שם ד, יד “ונודעה החטאת”; שם טז, כא “על ראש השעיר החי”; שם יז, ב “דבר אל אהרן ואל בניו”, הרמב”ן מרבה לעסוק בטעמי המצוות, ורבים מפירושיו הללו הורקו לכליו של בעל “מושב זקנים”. כך בפירושו לוי’ יא, ט “וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת”; שם יז, יא “כי נפש הבשר בדם הוא”; שם יח; ט “ואל אשה בנדת טומאתה”; שם יח, כה “ותטמא הארץ”; שם יט, יט “בהמתך לא תרביע כלאים”.

We actually find a very similar idea to that of Ramban / מושב זקנים in no less pious a work than the Zohar: Zelafhad, a leader of the Tribe of Yosef, had been denied an appointment as Nasi due to his insufficient knowledge of “the ways of the Torah”, and apparently blaming Moshe for this, had spoken ill of him, for which sin he had died, and Zelafhad’s daughters did not realize that Moshe’s superlative humility obviated any concern over his bearing a grudge:

פתח ההוא ינוקא בריה ואמר (במדבר כז) אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו’, אבינו הא טעמא לעילא אריך מלה ומשיך לה אי חסידין קדישין כמה משיכו דצערא במקרי אבינו, לית צערא ולית כאבא דרוחא ונפשא אלא כד קראן הכי, אבינו, בכאבא מלבא, מת במדבר, וכי אחרנין לא מיתו במדברא דהכא רשים ליה ואמר דאיהו מת במדבר והא אלף ורבבן מיתו במדברא אלא כמה בני נשא ערטילאין על דא מנהון אמרי דהוא מקושש עצים הוה דכתיב כי בחטאו מת ומנהון אמרי הכי ומנהון אמרי הכי ואנא הכי אוליפנא יומא דאבא נפל בבי מרעי אולפי לי דא, ואנא חמינא מה דחמינא דפקיד לי אבא דלא לגלאה, אלא כמה וכמה הוו דמיתו במדברא ולא על חובא דקרח ולא על חובא דמרגלים כד אתגזר גזרה (ס”א ולא על חובא דעגלא דעבדו וכו’) אלא קודם (ס”א דמיתו על חובא דקרח על חובא דמרגלים כד אתגזר גזרה וקודם) מתן תורה ובתר עגלא דעבדו אינון מטעי עלמא ואינון דאתמשכו אבתרייהו אבל טענה דטעינו אינון בנתין דמית במדבר איהו והוה צלפחד רב לבי יוסף ומגו דלא הוה ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות לא הוה נשיא והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה ועליה כתיב (שם כא) וימת עם רב מישראל גבר דלא ידע אורייתא (ס”א לאו רב באורייתא) ואיהו רב משפחה, רב דזרעא דיוסף מבנוי דמנשה ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה חשיבו דמשה אנטיר דבבו ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאין וכל רישי אבהן ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו בגין דקניאו קנאה מניה מכאן מאן דחייש מן דינא יקרב אחרנין ויסגי בגוברין בהדי ההוא דיינא בגין דישמעון דינא מניה וידחל מנייהו ולא יהא דן אלא כדקא יאות ואי לא ידחי ליה מן דינא, ואינון לא ידעו דהא (שם יב) משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא ידעו דמשה לאו הכי, כיון דחמא משה כך אמר חמינא דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא עלי קריבו, מיד אתפרש משה מן דינא הדא הוא דכתיב (שם כז) ויקרב משה את משפטן לפני יי’ (אמר משה לא אתחזי לי דינא דא), ענותנותא דמשה אקריב את משפטן לפני יי’, דיינין אחרנין ארחא דא לא נטלי דאף על גב דכנופיא סגי עליהון אינון דייני אקרון עזי פנים לית בהו מענותנותא דמשה כלל, זכאה חולקיה דמשה, חדו ר”א וחברייא אמר ההוא ינוקא אהדרנא למלין קדמאין, אבינו מת במדבר אבינו במדבר האי טעמא דאמי לנחש תלייא על קדליה ומשיך זנביה בפומיה בטעמא דההוא דאתמשך עליה לעילא, מת במדבר במלולא דפומיה, אתבהיל ההוא ינוקא בבהילו ואתקיף בקודלא דאבוי ובכה ואמר, צלפחד דא במלולא מית ואנת אבא במלולא אהדרת לעלמא דא, אהדר אבוי ונשיק [דף רו עמוד א] ליה וגפיף ליה, בכו ר’ אלעזר וחברייא כלהו ואבוי בכה בהדייהו נטלוהו כלהו ונשקוהו בפומוי על רישיה ועל עינוי ואבוה הוה בכי בהדיה, א”ל רבי אלעזר ברי הואיל ואמרת מלה דא מהו כי בחטאו מת, אמר ההוא ינוקא אבא אבא בחד מלה סגי לון בחטאו דההוא (ס”א כיון דההוא) נחש דכריך בזנביה לעילא משיך טעמא בחטאו מאי בחטאו בחטאו דההוא נחש (ולא בחטא אחרא) ומאי איהו מלולא דפומיה כי בחטאו מת טעמא דההוא משיכו דההוא נחש דכרוך בזנביה בחטאו ודאי, נטליה ר’ אלעזר בתוקפיה בין דרועוי ובכו כלהו חבריא אמר לון רבנן שבוקו לי בהדי אבא דעד כען לא אתיישבא רוחי (ס”א רוחיה) א”ר אלעזר לר’ יוסי אימא כמה יומין ושנין להאי ינוקא, אמר לון חברייא במטו מנייכו לא תבעון דא דהא עד לא מטו עלוי חמש שנין א”ל ר’ אלעזר ח”ו דהא בעינא טבא אשגחנא ביה ומה דאמרת חמש שנין אינון חמש שנין (בראשית מה) אשר אין חריש וקציר דלא תקצור לה לעלמין, א”ר אלעזר לר’ אבא ניתיב הכא עד ז’ יומין בגין דאתיישבא ביתא דהא כל שבעה יומין דנשמתא נפקת מן גופא אזלת ערטילאה והשתא דאהדרת עד כען לא אתיישבת בדוכתהא עד שבעה יומין:5

“אבל טענה דטעינו אינון בנתין דמית במדבר איהו, והוה צלפחד רב (מנהיג) לבי(ת) יוסף (ומכיון שמשה לא מינה אותו הוא יצא נגד מנהיגות משה) ועליה כתיב (שם כ”א ו) “וימת עם רב מישראל” …ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה (ובגלל שחטא במדבר ביציאה כנגד משה) חשיבו דמשה אנטיר דבבו (חשבו בנות צלפחד כי משה ינטור לו טינה) ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאין וכל רישי אבהן ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו (לכן הביאו את משפטן לא לפניו בלבד אלא לפני כל הרשימה המובאת בפסוק ב)…ואינון לא ידעו (והן לא ידעו מה שנאמר על משה) דהא (שם י”ב ג) “משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”, … כיון דחמא משה כך (כיון שראה משה שזה המצב) …מיד אתפרש משה מן דינא (מיד פסל עצמו משה מלדון בנושא) הדא הוא דכתיב (שם כז) “ויקרב משה את משפטן לפני יי”6

Rav Haim ibn Attar explains:

הדברים יגידו שמפרש טעם מאמר הנשיאים וכל העדה הוא שהבנות כינסו אותם לחשש שינטור משה להם איבת אביהם ומה שאמרו בזוהר וכל ראשי אבהן הוא פירוש אומרו וכל העדה והוכרח לפרש כן לפי מה שמפרש שהם כנסו אותם לא יתכנסו העדה כולם זולת במאמר משה ובתקיעה בחצוצרות כידוע לזה פירש שהם ראשי האבות7

Like R. Mandelbaum, the Or Ha’Haim Ha’Kadosh, too, cannot accept that Zelafhad’s wise, righteous daughters could have unjustly suspected Moshe:

ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה

ואולי שאינו אלא ללמדנו דרך החיים וכמו שפירש שם בזוהר … וכבר אמרו ז”ל שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט:

או אפשר שחששו כי משה ישפוט בהם כמשפט המתלוננים והמרגלים שלא נטלו בניהם חלק בארץ לפי שדבר בד’ ובמשה לזה כנסו כל האמורים לצדד עמו במשפט כדי שלא יטה בדעתו לחובתם

או אפשר שנתחכמו בזה כדי שירגיש משה ויעשה מה שעשה כאמור שם בזוהר שנסתלק מן המשפט והקריבו לפני ד’

ונראה שהגם שהיה יודע משה שנוטלות נחלה עם כל זה עשה כן ללמד לדיינים הרואים שנחשדים בדין שיסתלקו וכו’ כדרך שעשה הוא

או אפשר שחש להם שיהיו כמתלוננים וסלק עצמו מלצדד במשפטם והקריבו לפני ד’:

Further along in his commentary, he turns the idea of the Zohar on its head, explaining that Zelafhad’s daughters meant to assure Moshe that they had no suspicion whatsoever of his impartiality: “The very idea is utterly inconceivable – after all, they had seen that G-d had killed their father for speaking [ill] of Moshe …”:

אבינו מת במדבר … עוד יתבאר על פי מה שאמרו בזוהר כי במדבר לשון דיבור כי באו להסיר מלב משה לבל יחשוד אותם שיש בלבם עליו חס ושלום שיעול משפטם ואמרו אבינו מת במדבר פירוש איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה הלא המה ראו את אשר המית ד’ אביהם בשביל שדבר במשה וזה אות להם להרחיק מחשבת און באיש אלקים ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדבר במשה שהרי לא היה בתוך העדה וכו’ ודרשו ז”ל שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים והוא לא היה ביניהם הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדיבור שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד פירוש חטא א’ היה לו ולא יותר:

ואולי כי לזה נתכוונו לדבר דבריהם בפני כל הנשיאים והעדה להשמיעם דברים אלו להגדיל אימת משה בלבם ואפשר כי לזה נתכוון באומרו לאחר אבינו מת במדבר פירוש טעם ותקרבנה לפני וגומר ולפנים וגומר לאחר דבר זה אבינו מת בשביל שדבר במשה הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד …8

Update: I accidentally omitted this passage from the commentary of Rav Don Yitzhak Abravanel, in which he, too, initially suggests that Zelafhad’s daughters were attempting to curry favor in Moshe’s eyes by their disassociation of their father from Moshe’s opponents (although he attributes this mode of thought to their being women):

ואמרם עוד והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ד’ בעדת קרח היה להגיד שאביהן לא היה בעדת קרח כדתן ואבירם המורדים עד שתענשנ’ בנותיו בעונו על דרך פוקד אבות על בנים כי בחטאו הפרטי מת ולא בעונש כללי בתוך העדה החטאי’ בנפשותם

ולא אמרו זה כפי הדין כי הנה עובדי העגל מתו ובניהם ירשו ארץ אבל היו נשים וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו.

והיותר נכון בזה שאמרו שאביהן לא היה בעדת קרח שירדו חיים הם ובניהם וכל אשר להם שאולה ולכן לא נשארו להם יורשים כי הוא בחטאו מת וכבר כשמת בנים לא היו לו ואם כן לא נבלעו עמו בניו ויורשין ולכן למה יגרע שם אבינו.9

  1. במדבר כז:א-ה – קשר []
  2. מושב זקנים (לונדון תשי”ט) שם, עמוד תפד – קשר []
  3. פרדס יוסף החדש (בני ברק תשנ”ו), כרך שמיני (במדבר ב’) עמוד אלף פו ד”ה והנה במושב זקנים []
  4. פירוש רמב”ן על התורה שם – קשר []
  5. ספר הזהר (כרך ג’ – ויקרא-דברים: מנטובא שי”ח), עמוד רה: – קשר, הועתק מפה []
  6. ציטוט וביאור מהרב יוסף כרמל – קשר []
  7. אור החיים (חלק ב’: ויניציאה תק”ב) במדבר כז:ב – קשר []
  8. שם []
  9. פירוש אברבנאל על התורה (ווארשא תרכ”ג), במדבר, פרשת פנחס עמוד ה. – קשר []