Daughters and Distinctions: Part II

This is the second post in our series on the three invidious distinctions between males and females in the halachah of inheritance. The previous post discussed the rule that a son has precedence over a daughter in inheriting their parents; this one discusses the rule that a father inherits his children but a mother does not.

This halachah has aroused the least controversy of the three in question, although it is the subject of a brief but remarkably halachically inaccurate comment of Ibn Ezra. The context is the very obscure legal framework within which Naomi, Ruth, Boaz, and the anonymous “redeemer” were operating at the conclusion of Megillas Rus:

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.

וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ.

וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע [וְאֵדְעָה] כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי [קָנִיתָה] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול [לִגְאָל] לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.

וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.1

Then went Boaz up to the gate, and sat him down there: and, behold, the kinsman of whom Boaz spake came by; unto whom he said, Ho, such a one! turn aside, sit down here. And he turned aside, and sat down.

And he took ten men of the elders of the city, and said, Sit ye down here. And they sat down.

And he said unto the kinsman, Naomi, that is come again out of the country of Moab, selleth a parcel of land, which was our brother Elimelech’s:

And I thought to advertise thee, saying, Buy it before the inhabitants, and before the elders of my people. If thou wilt redeem it, redeem it: but if thou wilt not redeem it, then tell me, that I may know: for there is none to redeem it beside thee; and I am after thee. And he said, I will redeem it.

Then said Boaz, What day thou buyest the field of the hand of Naomi, thou must buy it also of Ruth the Moabitess, the wife of the dead, to raise up the name of the dead upon his inheritance.

And the kinsman said, I cannot redeem it for myself, lest I mar mine own inheritance: redeem thou my right to thyself; for I cannot redeem it.

Now this was the manner in former time in Israel concerning redeeming and concerning changing, for to confirm all things; a man plucked off his shoe, and gave it to his neighbour: and this was a testimony in Israel.

Therefore the kinsman said unto Boaz, Buy it for thee. So he drew off his shoe.

And Boaz said unto the elders, and unto all the people, Ye are witnesses this day, that I have bought all that was Elimelech’s, and all that was Chilion’s and Mahlon’s, of the hand of Naomi.

Moreover Ruth the Moabitess, the wife of Mahlon, have I purchased to be my wife, to raise up the name of the dead upon his inheritance, that the name of the dead be not cut off from among his brethren, and from the gate of his place: ye are witnesses this day.2

Insofar as the field in question had belonged to Elimelech, why was it being purchased from Naomi and Ruth? What rights did they have in Elimelech’s property? Most commentators assume that they had either kesubah or spousal maintenance rights in his property, or that Naomi had inherited a portion of the field from her father, who had inherited it in turn from his father Nahshon jointly with his brothers Elimelech, Salmon (father of Boaz), and the redeemer.3 Ibn Ezra mentions the possibility of kesubah – but also another possibility:

כי האשה יש לה כתובה, גם האם יורשת הנשאר.4

As we noted a dozen years ago:

[R. Menachem Kasher] attempts to demonstrate that it was specifically Ibn Ezra, “the chief of the Pashtanim”, as opposed to various other exegetes, “the pillars of the Halachah”, who adressed the crucial question of the tension between Peshat and Derash, and he concludes that while the latter maintain that we are permitted to explain even the Halachic passages of the Torah in ways that contradict the Talmudic tradition (although, of course, the actual Halachah is still as Hazal teach), Ibn Ezra insists that these verses be explained only in accordance with the tradition …

But while Rav Kasher may be correct that Ibn Ezra does not usually diverge from Hazal in the area of Halachah, even he is forced to concede that at least occasionally, he does …

Another case where Ibn Ezra seems to ignore a Halachah that even תינוקות של בית רבן know is his explanation of the womens’ right to the field in the narrative of the גאולה in מגילת רות …

While I have no idea how Ibn Ezra’s comment can possibly be reconciled with the Halachah, perhaps we can at least suggest [that] Ibn Ezra was less particular about fidelity to Halachah in his exegesis of passages that are primarily narrative, as opposed to those that are primarily legislative.

  1. רות ד:א-י.‏ []
  2. King James Version. []
  3. עיין שורש ישי (תרנ”א) עמודים סח:-ע: ואגרת שמואל (תע”ב) עמודים מט.-נא. באורך.‏ []
  4. אבן עזרא שם.‏ []

Pagan Theophory In Jewish Anthroponyms


No one really knows whether the Biblical name Esther is related to the Assyro-Babylonian goddess(es) Ishtar. As per the Wikipedia Talk page for Ishtar:

“Anunit, Atarsamain and Esther are alternative names for Ishtar.”

I have removed the sentence from the article lead; article Atarsamain makes no mention of the goddess being a counterpart of Ishtar, and the link between biblical Esther and Ishtar is highly disputed by scholars – the article shouldn’t state it as a fact. – Mike Rosoft (talk) 08:13, 26 June 2008 (UTC)

Actually, the fact that there are valid linguistic correspondences between the word Ishtar and Hebrew Ester, suitable to a late Akkadian loanword to west Semitic (but not suitable to an inherited cognate, of course) is not very controversial, as far as I’m aware. What many people are skeptical about is whether this has any great significance or deep meaning… AnonMoos (talk) 22:38, 26 June 2008 (UTC)

Actually, Anunit is a seperate goddess, she isn’t Ishtar, Cuthaean Creation Legend: ‘I prayed to Ishtar, (…), Zamama, Anunit, Nabu, (…) and shamash the warrior’ I think that you are confusing the Ishtars with the goddess herself. The Ishtars were a group of goddesses, that included both Ishtar and Anunit. Is there any references to Atarsamain being female? [User:Abdishtar|talk] 15:25 31 January 2010 —Preceding unsigned comment added by Abdishtar (talk) 22:50, 4 February 2010 (UTC) (talk • contribs) 20:25, 31 January 2010 (UTC)

There actually is some support in our tradition for a connection between Esther and Ishtar; the Talmud mentions an opinion that Esther’s ‘real’ name was Hadassah, and that the name Esther was given to her by “the nations of the world”:

ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר

תניא ר”מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר והוא עומד בין ההדסים

רבי יהודה אומר הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר על שם שהיתה מסתרת דבריה שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו’

ר’ נחמיה אומר הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר1

What is אסתהר? Rashi explains it to be a reference to the moon:

אסתהר. ירח יפה כלבנה:2

Rav Ya’akov Emden disagrees, and interprets it as Venus:

על שום אסתהר. נ”ב בתרגום איוב על הפסוק אם אראה אור כי יהל. נראה שאסתהר אינו לבנה אלא הוא שם כוכב נוגה שאורו מזהיר:3

This is also the view of the Targum Sheni to Esther:

איתקרי שמא אסתר בשם כוכב נוגהא יונית אסתירא והדסה אתקריית בשם צדיקיא4

And indeed, the Yalkut Shimoni has the above Talmudic passage with the words כוכב הנוגה interpolated:

ויהי אומן את הדסה. קרי לה הדסה וקרי לה אסתר, תני רבי אומר אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה על שם צדיקים, וכן הוא אומר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, ר’ יהודה אמר הדסה שמה, ולמה נקרא שמסה אסתר שמסתרת את דבריה, וכה”א אין אסתר מגדת מולדתה, רבי נחמיה אומר הדסה שמה, ולמה נקרא שמה אסתר שהיו עובדי אלילים קורין אותה כוכב הנוגה על שם אסתהר5

Solomon Buber, in a gloss to a similar Medrash, asserts that the reference to כוכב נוגה is an addition to the authentic text by some commentator:

המלות “כוכב נוגה” נוסף מאיזה מפרש על המלה אסתהר, וכן בתרגום שני …6

The גט מסודר asserts that “the name Esther did not sprout from holy earth, for it is from the Persian language, as is known and as is stated in the Medrash and Gemara”. He adduces this in support of the principle that even names that are not indigenously Jewish have the technical status of שם עברי in the context of Gittin:

שם שנמצא בלשון הקודש, כגון בנימין, אסתר, נקרא שם עברי. ושם שבא מלשון העמים, כגון הירש, פעסל, נקרא שם לעז.7

גם לשון ארמי חשוב כלשון הקודש, ולכן כל השמות אשר יבואו בתנ”ך ובגמרא נחשבים לשמות עברי.

הן נמצאו בגמרא איזה שמות, אף כי רק מעט מזעיר, אשר מקור שרשם אינו לא בלשון ארמי ולא בלשון הקודש, כגון אלכסנדר, שהוא מלשון יוני. אבל אחרי כי השמות האלה הורגלו בין עמנו בעוד שלשון ארמי הי’ בפיהם נעשו לשמות לשון ארמי ונחשבים כשמות קודש, וגם יען כי כתובים בספרי חכמינו ז”ל.

הלא אף שם אסתר לא נצמח על אדמת קודש, כי הוא מלשון פרסי כידוע וכדאיתא במדרש ובגמרא … אבל בכל זה נחשב לשם עברי מפני שהורגל בפי היהודים בעודם מדברים בלשון הקודש וגם כתוב בכתבי הקודש, וכן נמי אלכסנדר וכדומה.

וזה שכתב הטיב גיטין (שמות אנשים אות ט’ ס”ק ב’) טודרוס הוא שם המשתמש בקודש ובחול ואף על פי שאין לו ביאור בלשון הקודש ואינו במקרא אף על פי כן קורין בו לשם מובהק כמו אלכסנדר וכיוצא בו:8

A strong case can be made for the Venus interpretation, in light of Hazal’s famous association of Esther with the Morning Star – i.e., Venus.

So Esther may have been a name given to the eponymous heroine of the Megillah by the ‘idol-worshippers’ (as per the Yalkut’s text), alluding to Venus, the Morning Star – the planet associated by the Babylonians with Ishtar:

The Babylonians named the planet Ishtar (Sumerian Inanna), the personification of womanhood, and goddess of love.9

Venus (Greek: Aphrodite; Babylonian: Ishtar) is the goddess of love and beauty. The planet is so named probably because it is the brightest of the planets known to the ancients. (With a few exceptions, the surface features on Venus are named for female figures.)10

Another related etymological question is whether the Yiddish names Feivel / Feivish, often accompanying Shraga (as well as other names associated with light and sun, as we shall see), derive from the names of the Greco-Roman god Phoebus Apollo, associated with the sun. Salo Baron takes the derivation for granted:

… the names borne by the two most important leaders of the Jewish communities who headed the first return to Palestine in 538. Sheshbazzar and Zerubbabel are both Babylonian names; indeed, pagan theophorous names. If Sheshbazzar is to be identified with Shenazzar (I Chron. 3:18), the son of the former king Jehoiachin bore a name meaning “The Sun god Shamash [or the Moon god Sin] may protect the son.” His nephew, Zerubbabel, had the rather common Babylonian name, “scion of Babel.”

Of course, the Jews may have been at that time as little aware of the forgotten meaning of common names as is an East-European orthodox Jew today, when he selects for his son what he thinks the specifically Jewish name, “Feivish” derived from Phoebus Apollo. Nor does the author of the ardently nationalistic book of Daniel evince any concern about the Babylonian names of his four noble youths, including the obviously theophorus Belteshazzar and Abed-nego (1:6-7). But the fact that Sheshbazzar was given that name in the early years of his father’s captivity (five of Jehoiachin’s seven sons are mentioned in the Bablyonian tablets of 592) and that he possibly changed his name to Shenazzar under Nabonidus to flatter that king’s enthusiasm for Sin, the Moon god of his native Haran, is the more significant, the less opposition it seems to have invoked in Jewish circles.11

But once again, no one really knows:

“Feivel” does not come from the “Phobos” (aka Apollo), the Greek Sun God! (This was a false etymology put about by German Jewish scholars in the 19th century.) Etymologically, the earliest instances of the the name “Feibush” are written as “Vivs” (Vivus) which is the Latin equivalent of “[C]Haim”, “life”, a name which was given to sick children (and adults) to “confuse the Angel of Death” (who could then no longer find the person named on his “list” who he had to kill).

Uri, Shraga and Phoebus (of which Feivish and Feivel are yiddishized corruptions) all mean basically ‘bright’, ‘shining’, ‘light’.

“Fayvush or Faivel are the kinnuim of Shraga. Fayvush is an ancient Jewish name whose origin was the Latin vivus (living, alive), a loan translation (calque) from Hebrew chaim (life). Later the name Fayvush was erroneously considered to be a derivation from Phoebus, god of the sun–consequently Fayvish became the kinnui not only for the Biblical Hebrew name Uri (light) but for the Aramaic name Shraga (candle) in the Rabbinic period. Folk legends along with true and false etymologies gave rise to these interwoven associations between Hebrew name and kinnui.

For what it’s worth, Rav Efraim Zalman Margolis reports, and apparently takes seriously, such a derivation:

ואני שמעתי טעם כינוי זה לפי שבלשון איטליא לעז של שמש פעביאס ומזה נשתרבב שם פייבש להיות כינוי לאותן שמות שמורים על אור המאיר כגון אורי אור שרגא שניאור שמשון

The phrase “לעז של שמש” is obscure; the Italian word for ‘sun’ is ‘sole’, whereas ‘פעביאס’ (Phoebus) is the (chief) Latin name of the Greco-Roman sun god. In any event, R. Margolis then proceeds to explain why we sometimes find the name Feivish accompanying other names with no such connotation of sun or light:

ואף שהוא כינוי גם לשמות אחרים כבר כתבו שאירע לפעמים מתפשרים האב והאם לקרות שם בנם בשם הקודש של אביו ושם הכינוי של אביה או להיפך ומזה נשתרבבו שמות הקודש מורכבים בכינוים אחרים שאינם מן השם הזה12

  1. מגילה יג. – קשר []
  2. פירוש רש”י שם []
  3. הגהות רב יעקב עמדין שם []
  4. תרגום שני על מגילת אסתר ב:ז []
  5. ילקוט שמעוני אסתר פרק ב’ רמז תתרנג – קשר []
  6. שלמה באבער, אגדת אסתר מכת”י תימן (קראקא תרנ”ז), שם עמוד 20 הערות ותקונים אות כט – קשר []
  7. גט מסודר, מבוא שערים, ריש סעיף א’ – קשר []
  8. שם, בפשר דבר אות ב’‏ []
  9. Venus. (2011, July 21). In Wikipedia, The Free Encyclopedia. Retrieved 19:03, July 21, 2011, from http://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Venus&oldid=440629526 []
  10. Link. []
  11. Salo Wittmayer Baron, A Social and Religious History Of the Jews, Vol. I p. 119 – link. []
  12. טיב גיטין, שמות אנשים אות ו’ ס”ק י”ב – קשר []

Looking Unto the Rock Whence We Are Hewn and To the Hole Of the Pit Whence We Are Digged

From a recent post to the Seforim blog by Prof. Marc Shapiro:

However, as far as I know, no one prior to Hirschensohn claimed that prophets could make errors in basic theological points. Yet Hirschensohn’s argument is very strong, for his proof is from Cain. Cain must be regarded as a prophet, as God spoke to him. Yet Cain also erred in a basic theological point, as he didn’t think that God’s knowledge was all-encompassing. This incidentally illustrates why according to Maimonides the entire Cain and Abel story cannot be understood as historical. While Hirschensohn is able to say that “not all prophets knew the true divine philosophy,” for Maimonides this is the basis of prophecy and the only way it comes about. The notion that Cain, or Adam for that matter, could have developed his mind philosophically in order to achieve prophecy is obviously not a serious proposition. Therefore, according to Maimonides, it is clear that God never spoke to Cain. In other words, from Maimonides’ perspective the story never actually happened, and must be understood as a philosophical or moral tale.

This interpretation of Maimonides is nothing new. Lawrence Kaplan has already noted that the standard commentaries on Maimonides’ Guide—Efodi, Shem Tov, Falaquera, Ibn Caspi, and Narboni—leave little doubt that in their mind Maimonides’ position is that the births of Cain, Abel, and Seth are to be understood allegorically. When it comes to the Cain story I think the matter is fairly clear-cut, for if a brute like Cain can be regarded as a prophet this would contradict Maimonides’ entire philosophical understanding of what prophecy is.

The views of the standard commentators notwithstanding, Prof. Shapiro fails to acknowledge that Gersonides, arguably the greatest and most important follower of Maimonides, and actually a considerably more radical thinker than his great mentor (at least insofar as we do not accept a radically Straussian reading of Maimonides), who certainly subscribed to both his general philosophical worldview as well as his theory of prophecy in particular, unequivocally rejects the above. While he does indeed explain the Tree of Knowledge episode as merely allegorical, he asserts that Eve really was “the female who was created with the Man”; that it is unnecessary to declare her a mere metaphor; and that the narrative’s continuation with the birth of Cain, Abel and Seth “cannot possibly be an allegory”. While he is not quite certain of Maimonides’s own views, he declares that “some of the great sages of the later ones have erred in this area, and constructed metaphors of Cain, Abel and Seth” and proceeds with an admonition of the illegitimacy of such exegetical anarchy: “For if this measure were given into the hands of men, the Torah in general would fall, and we would not obtain the intended benefit from it. And this is very clear, to the extent that prolixity in its explanation is superfluous”.

Following his allegorical interpretation of the narrative of Adam, Eve, the Serpent and the Tree of Knowledge, Gersonides continues:

זהו מה שנראה לנו בזה הספור, והוא נפלא מאד ומסכים לאמת וללשון המשל אשר נאמר בו, לפי מה שיתבאר לך אם תתבונן בדרך המשלים אשר נהגו להשתמש בהם הנביאים והחכמים. וראוי שתדע, שמה שבא הנה מזה הספור הנפלא הוא על דרך משל [ועיין שם שהאריך בביאור המשל]

וראוי שתדע בענין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגונה מאד שנאמר שיהיה הב”ח ההוא מתחלת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר.

ואולם בענין חוה אין בכאן סבה תחייב שיהיה לפי המשל. כמו שאתה רואה מדברינו, ר”ל שכבר נמשך לנו ביאור זה הספור עם הניחנו חוה הנקבה שנבראת עם האדם. וכבר יתבאר גם כן שאינה לפי המשל, ממה שהמשיכה התורה לזה הספור שכבר הולידה חוה קין והבל ושת, שאי אפשר שיהיה משל.

ואולם הרב המורה נראה שהבין שענין חוה הוא גם כן משל לכח אחד מכוחות הנפש האנושי. ולא נתבאר מדבריו אי זה כח הוא זה הכח שישלם בו הסתת הנחש וסמאל שהוא רכוב עליו. והנה אחר ההתבוננות הטוב, יתבאר למי שידע הנפש וכחותיה שזה בלתי אפשר שימשך על זה האופן, כשיונח הענין לפי מה שבא בזה הספור. כי לא ימצא שם כח יאות בו מה שנאמר בכאן בחוה, עם הנחת כח [אשר] יאות בו מה שנאמר בכאן בנחש.

וכבר טעו בזה המקום קצת גדולי החכמים מן המתאחרים, ועשו ציורים בענין קין והבל ושת. והפסידו בזה כונת התורה. וראוי שתדע שאין ראוי שיעשה ציור בדברי התורה, אם לא במקומות אשר יחוייב בהם שיהיו משל. שאם היה זה השעור מסור ביד האנשים הנה תפול התורה בכללה, ולא יגיע ממנה התועלת המכוון בה. וזה מבואר מאד עד שהאריכות בביאורו מותר.1

Prof. Shapiro confidently asserts that:

The notion that Cain, or Adam for that matter, could have developed his mind philosophically in order to achieve prophecy is obviously not a serious proposition.

But he is not quite clear whether he merely means that he considers the proposition unserious, or that he is sure that the medieval Maimonideans would also have thought so; in any event, Gersonides simply disagrees, explaining to us that Adam and Cain were indeed great thinkers:

ומזה הענין גם כן אמר “וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”, וזה, שמה שקרא אדם מהשמות אין הרצון בו קריאת השם לפי הסכמת הלשון לבד, מזולת שיורה זה השם על מהות זה הדבר הנקרא בו. אבל הרצון בו קריאת השם המורה על מהות דבר ודבר. והשמות אשר זה ענינם הם הגדרים …

אמרו בבראשית רבה בשעה שבא הקב”ה לברא אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו אמר להם חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם עופות ובהמות וחיות אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם ואמר לו זה מה שמו אמר זה שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל וכו’. כבר הורו לך שקריאת אלו השמות היא חכמה נפלאה. ואם היתה קריאתם לפי הסכמת הלשון לבד, לא תהיה בזה חכמה כי כבר היה יכול לקרוא אותם באיזה שם שירצה. כאילו תאמר שכבר היה אפשר לו שיקרא לשור חמור ולחמור שור, לפי הסכמתו. ומה שהוא בזה התואר לא יהיה יחוד השם לנקרא בו חכמה. אבל כאשר הנחנו [כי] השמות ההם מורים על מהות הדברים הנקראים באלו השמות, הנה היה בזה מהחכמה מה שלא יעלם לאחד מבעלי העיון ולזה יחסו ז”ל קריאת אלו השמות לחכמה נפלאה.

ואמר שכל מה שיקרא האדם מהשמות בזה האופן יהיה השם ההוא נפש ימצא בה החיות בעצמותה, כי השם ההוא הוא מושכל הדבר הנקרא בו. ואלו המושכלות כשהגיעו לאדם הם נצחיות כמו שביארנו בראשון מספר מלחמות ד’.2

וזכר שהוסיפה ללדת זכר, ונקרא שמו הבל. ולא נזכרה הסבה למה נקרא כן. … או היה זה על העתיד לקרא לו, שמת ולא נשאר לו שם כלל. ואולם קין נתקיים לו המציאות זמן ארוך. וכזה תמצא שנקרא פלג על שם העתיד “כי בימיו נפלגה הארץ” (לקמן י:כה). ואולם ידע אדם זה בקסם או בנבואה, כי חכם גדול היה על שקרא שמות לכל הב”ח כמו שקדם, ואם כבר התבאר מדברינו שזה היה משל, להודיע טבע הצורה האנושית, הנה על כל פנים יחויב שנודה שהיה לו יתרון הכשר חכמה. עם שכבר השיג חכמת הטוב והרע תכף שהתבונן בזה, כמו שהתבאר במה שקדם.3

והנה כשגדלו קין והבל המציאו שני מינים מהמלאכות אשר הן נפלאות מאד. האחת הוא ידיעת המזונות הנאותות למין, מין מהב”ח, כי בזה מהעומק והקושי בהגעתו.

Gersonides proceeds to expound on the wonderfully intricate life cycle of the silkworm:

והנה אזכור לך קצת הנפלא מהמלאכה הזאת, והוא שאתה תמצא הב”ח שיתהווה בו המשי שהוא בתחלת בריאה בדמות ביצה קטנה ויתהוה ממנה בעת ידוע מהשנה תולעת. וזה התולעת לא יאכל זולת עלי עץ הבכ”אה שקורין בלעז פולייה די מודי”ר. ויקרו בענינו פליאות רבות מפורסמות למי שראה זאת ההויה. וזה שזה התולעת, כשהגיע לגודל מה, ישוב במדרגת הביצה ויתהוה ממנו הב”ח העושה הביצים, אשר יתהוה מהם התולעת העושה המשי שקדם. ומזה הבעל חי יתהוה המשי. והוא גם כן נזון מעלי עץ הבכ”אה ולזה יצטרך זה הב”ח במציאותו אל עזר מהאדם.

and claims that experimentation and serendipity are surely insufficient for the discovery of such things as the diet of the worm, but that prophecy or dreams would have been necessary, noting that Galen and other physicians have reported that they have received many communications of medical wisdom in dreams:

והנה ישאל שואל מתי הגיע לאדם זאת הידיעה. כי הגעתה בדרך הנסיון הוא רחוק, כאילו תאמר שיביאו לו מזון פלוני ויראו אם יאכלוהו, עד שהגיעו אל המזון ההוא המיוחד לו, וזה כי לא יוכל לעמוד זה הב”ח כל זה הזמן הצריך לזה בזולת מזון. גם אי אפשר שנאמר שזה התולעת התנועע אליו, כי לא יתכן שתשלם לו זאת התנועה. וזה מבואר למי שראה אותו. ובכלל הנה הגעת הידיעה הזאת בנסיון או בדרך המקרה הוא ענין רחוק. ולזה יהיה הגעת זאת המלאכה וכיוצא בה צריך שפע אלקי. וכבר יהיה האדם מוכן לקבל זה השפע מעת הבריאה לפי האומנות והחכמה אשר ימצא יותר מוכן לה לפי המערכת. הלא תראה שגליא”נוס וזולתו מהרופאים ספרו שכבר הגיעו להם בזאת החכמה הודעות רבות בחלום. וכן יקרה בשאר המלאכות. כי להתבודד האדם במלאכה ההיא תמיד, יקרה לו שתביא מחשבתו בעניני זאת המלאכה אשר הוא חוקר בה, ותגיע לו ההודעה בחלום או בנבואה בדברים ההם. וכבר זכרנו זה במאמר השני מספר מלחמות השם באופן שלם.

Gersonides continues in this vein, concluding that both Cain and Abel must have perforce been great scholars:

והנה קין והבל, לפי מה שספרנו, היו חכמים גדולים ולזה כשהגיע להם התכלית המכוון ממלאכתם, הביא כל אחד מהם מפריו מנחה לד’. …4

Update: Prof. Shapiro reminds me that he actually had discussed Gersonides’s views in an earlier post in his series, which I had missed or forgotten:

The genealogy beginning with Cain in Gen. 4, as well as the detailed genealogy of Seth’s descendants in Gen. 5, are obviously a difficulty for those who want to read more than the first few chapters in a non-literal fashion. In fact, it was the children that Eve is said to have bore (and for two of these children there follows genealogical lists) that convinced Gersonides that both Eve and Adam of Gen. 2-3 were real people. His comment is directed against Maimonides, whom he identifies by name, for he understands Maimonides to regard Eve as an allegory. Gersonides cannot accept this approach, for what then are we to do with the genealogy beginning with Eve that the Torah provides? While Gersonides asserts that the story with the snake must be understood allegorically, he is equally certain that Adam and Eve are historical.

The same question about genealogy that Ralbag asks with regard to Maimonides can also be asked of Ibn Caspi, who explains Maimonides as saying that the Torah does not speak of a historical Adam. According to this reading, the “Adam” described in the opening chapters of Genesis is really speaking of Moses who is the first “man,” that is, the first human to reach the heights of intellectual perfection. As Lawrence Kaplan has further pointed out, Ibn Caspi states that according to Maimonides the account of creation continues through Gen. 6:8. This means that the detailed genealogy of Gen. ch. 5 is also not to be regarded as historical, and the first real genealogy we get is in ch. 10, with the descendants of Noah.

But our point remains, that it is not at all obvious that a Maimonidean worldview and theory of prophecy compel the allegorical interpretation under discussion.

  1. פירושי רלב”ג על התורה (מוסד הרב קוק), בראשית סוף ביאור דברי הספור “אלה תולדות שמים והארץ …”, עמודים סד-סז []
  2. שם, ביאור דברי הפרשה “ויכלו”, עמוד נג []
  3. שם, ביאור דברי הפרשה “והאדם ידע”, עמוד סט []
  4. שם עמוד עא []