The Heart’s Pen

Our previous post discussed the question of whether a telephone conversation fulfills the mitzvah of ביקור חולים. Yesterday, while looking for something else entirely, I serendipitously encountered yet another important discussion of the question, by Rav Yosef Eliyahu Henkin, in which he follows the basic consensus of most poskim (with the exception of R. Asher Weiss) that it does fulfill the mitzvah. He maintains that while it is not the theoretical ideal, it often will be the preferred method, where circumstances are such that a physical visit would actually be deleterious to the ill individual:

אחד”ש הטוב, קונטרסו הנפלא בענין ביקור חולים על ידי הטלפון קבלתי ויאשר כחו וחילו בעד הרחיבו והעמיקו בפרטי מצוה זו, טעמיה ודקדוקיה, וכל מן דין סמוכו לנא.

והנה אין כ”ג נזקק להסכמות בזה ולא להערות, אבל לעשות רצונו אמרתי לנגוע בקצה המטה בזה.1

פשוט לענ”ד שמצוה זו, כמצות גמילות חסדים שכלולה בה כוללת עזר בגוף ובנפש וגם בממון, וכל אחד לפי כחו ולפי המוטל עליו צריך לקיים בחלק הנאות לו, וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון, ובודאי מצוה בו יותר מבשלוחו, ואם יוכל לבקרו בגוף עדיף מעל ידי דבור, ודבור עדיף מכתיבה. ומאן דלא אפשר לו יוצא גם בדבור מרחוק וגם בכתיבה, ולפעמים יותר טוב הדיבור מהביקור וכן הכתיבה מהדבור – כידוע שהרופאים במדינה זו מונעים את הביקור ומזהירים בפני הדבור, וטעמם ונמוקם עמם:

  1. משום שהדבור קשה ללב – במי שלבו אינו כהוגן, ורוב החולים לבם נרגז ונרעש,
  2. אפילו הביקור בלי דבור של החולה מרעישים את החולה, ואף שהמיעוט בזה מועיל, אבל כמות המיעוט צריך להמדד על ידי רופא

וכבר מנו חז”ל הרבה מיני חולי שאין לבקרם, ויש להוסיף עליהם לפי הזמן והאדם. ועצם מצות ביקור חולים נמנית במצוות שאין להם שיעור, וצריך להבין אם הרבוי הוא אך מצוה וקיום, או גם חובה ואם חובה – צריך לדעת גבול החובה.

והנראה בזה שהדבר תלוי בהמשותפים בהמצוה. למשל אם דר בכפר או על פני השדה אז חיובו מתרבה אם אין ב”ב מספיקים לעשות ולטפל בהמוטל לפי חליו, ואם הוא בעיר החיוב מתחלק על הכל, וכל שכן בעיר גדולה כנ”י [= נוא יארק], וכי תעלה על דעתך שהכל צריכים לבקר, וכלום טובה היא לחולה? רוב טובה כזה אי אפשר לקבל והוא מזיק הרבה. ובעינינו ראינו שעל ידי ביקור מרובה בתנחומי אבלים חלה המנוחם ואכמ”ל, ובאופן כזה הטלפון די והותר, ויש שגם הכתיבה מספקת, ורק היותר מקורבים שחברתם רצויה ביותר להחולה וביתו בודאי ראוי להם לבקרו פה אל פה. וכבר דרשו חז”ל (מועד קטן ד., סוטה ה:) על פסוק “ושם דרך” ושם כתיב (בשי”ן ימנית) וצריך לשום לפי הענין.2

Regarding the statement:

וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון

Of course, any time we come across an aphorism attributed to “the wise man” we are curious as to his identity. Some quick internet research found attributions of a version of the aphorism to both Rav Bahya ibn Paquda as well as his namesake Rav Bahya ben Asher. I initially assumed that this was a classic case of confusion between two great Jewish thinkers who share the same, uncommon name – but as it turns out, they do actually both record the aphorism, with the latter (who attributes it to the “חכמי המוסר”) presumably quoting (directly or indirectly) the former (who expresses it as his own thought, without any attribution)

ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלקים לאדם בדבור והסדרת הדברים, אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן ענייני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקם ועבדיו, ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם – הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור, כי גדר האדם חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות.

לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח). שלמה המלך ע”ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו.3

The aphorism appears in Meiri’s commentary to פרקי אבות as well:

ומכל מקום יש מפרשים המקרא “מצרף לכסף כו’ ואיש לפי מהללו”, כלומר כמו שהכסף והזהב יש להם מצרף לבחינת עניינם כך יבחן האיש לפי מהללו, כלומר לפי המידות שתראה שהוא משבחם ויועץ בהם תכיר בו שהוא בעל המדה ההיא כי הלשון שליח הלב4

Our aphorism is cited by Rav Moshe Isserles, in a noteworthy passage in the introduction to his דרכי משה:

ועל אחת אתנצל, שלא יאשימני חסר ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזאת היא הדבר כי דעתי הי’ לקצר ולהבר האוכל מתוך הפסולות, בכל היכולות, לכן לפעמים שמרתי הטעמים בלא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי זהו עיקר המכווין בכוונתי, ומכל מקום כתבתי על המאמר ההוא ‘עכ”ל’, אף על פי ששניתי לפני אבי מלך כי מלת “לשון” נאמר על ג’ חלקים, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמ”ש “אל עם אשר לא תשמע לשונו”, ושמעתיו גם כן אל כוונת המדבר והיינו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ כל רעיונו, ולכן כתבתי “עד כאן לשונו” …5

R. Henkin’s expanded version of the aphorism, comprising dual statements, the first expressing the relationship between the לב and the לשון, and the second the relationship between the לשון and the קולמוס, appears in the work סבא אליהו, by the eighteenth century Allesandrian rabbi, poet, and preacher R. Eliyahu Halevi:

וממה שראוי שתדע, דלא גרע זהירות ונקיות הקולמוס והכתב מזהירות ונקיות הלשון, והנה משנה שלימה שנינו בפ”ה דאבות, שהכתב והמכתב כי הדדי נבראו ערב שבת בין השמשות, ולדעת קצת מפרשים המכתב הוא עט סופר, ושניהם היו לנס והם נסיים, ויעויין גם כן בזה בספר מאדומים בפ’ נ”ח. אמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב (בחיי ריש פרשת בהר). וכן הקולמוס לשון הלשון והפה.

ואמר החכם בעל ערוגת הבושם פרק ל’. כמו שהדיבור הוא שליח השכל (והוא מ”ש שלמה, לב חכם ישכיל פיהו. כ”כ היפה מראה פ”ק דמגילה דף קצ”ז ע”ד). כן המכתב הוא שליח הדיבור, ויפלא בעיני יושבי האיים הרחוקים שיהא אדם עומד במערב ומתוך מגילת ספר ידע מה נעשה פתגם הטוב והרע בקצה המזרח וכו’ ע”כ. וגם בעיני יפלא לכמה מילי מעלייתא דהוו ביה בכל כתב בכלל, ויצא מן הכלל פתשגן כתב הדת לשונינו הקדוש, כתב ולשון המאושר בכל ענייניו, ככתוב בארוכה בס’ שלטי הגבורים של החכם שער אריה. אחר המגן השלישי. …6

Chabad, too, has various expanded versions of the aphorism. Here’s the Frierdiker Rebbe (Rayatz)’s version:

אין נגינה זיינען פאראן פארשידענע טיילן, די ווערטער און דער געזאנג פאר זיך אליין, כמאמר החכם הלשון קולמוס המוח והשכל, הקול קולמוס הלב וההרגש – די שפראך איז די פען פון דעם מוח, וואס בעשרייבט דעם שכל, די שטימע איז די פען פון דער הארץ און געפיהל.7

The editor notes that this is a variant of the earlier aphorism of the two R. Bahyas and Meiri.

A version more commonly found in Chabad literature, sometimes attributed to the Alter Rebbe, although the last Lubavitcher Rebbe himself attributed it to his father-in-law, the Frierdiker Rebbe, is the following:

כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם שישנו פתגם ש”הלשון הוא קולמוס הלב“, היינו, שע”י דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב, ו”ניגון הוא קולמוס הנפש“, שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.

The editor cites the aforementioned remarks of the Frierdiker Rebbe, although this later version seems quite different from it, and even inconsistent with it.

  1. נראה לומר שמחבר הקונטרס שאליו נשלח תשובה זו הוא ר’ שלום יחזקאל רובין הלברשטאם, ששלח את קונטרסו זה גם לבעל המנחת יצחק, ואף שתשובת המנחת יצחק (שהבאנו במאמרנו הקודם) נכתבה בשנת תשט”ז, ותשובה זו של ר’ הענקין בשנת תשל”ד, מכל מקום מהשוואת התייחסות שני המשיבים אל הקונטרס שנשלח להם בלשונות דומות של הערכה והוקרה, ומהנראה מתוכן הקונטרס מתוך שתי התשובות, נראה ששתי התשובות נכתבו על אותו קונטרס.‏ []
  2. תשובות איברא (כתבי הגרי”א הענקין כרך ב’) סימן ס”ד עמודים פז-פח []
  3. מדרש רבינו בחיי על התורה, ויקרא כ”ה []
  4. בית הבחירה אבות ה:כא []
  5. דרכי משה לאורח חיים (פיורדא תק”כ), הקדמה []
  6. סבא אליהו, חלק ג’ פרק ל”ח []
  7. ספר השיחות תש”ט, עמוד 299 []

Visiting Virtually Via Video

I recently encountered what is likely one of the earliest halachic discussions of personal videotelephony – by Rav Yitzchok Yaakov Weiss (the מנחת יצחק), in a responsum to the prolific rabbinic correspondent R. Shalom Yechezkel Shraga Rubin Halberstam (the “Ciechanówer Rebbe”), regarding ביקור חולים – in 5716 (1956)! חכם עדיף מנביא:

אולם בנוגע לנידון דידן שפיר צדקו דברי כת”ה, דאם יתפתח הטעליווישען לשימוש יחידים כמו הטעליפון כהיום ויהיה יכולת לראות החולה ולספר עמו, כידבר איש אל רעהו פנים בפנים, בודאי אין צריכים שיראה כל דבר על שיעורו האמיתי, ואין נפקא מינה אם הוי ליה כל דיני ראיה1

The discussion between R. Halberstam and R. Weiss is primarily about ביקור חולים via ordinary telephony:

על דבר הנדון אם יוצאין מצוות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטעליפון

הנה למעשה, הברור כדברי כהד”ג, דאם דקיום המצוה בשלימות לא הוי רק בהליכתו לבקרו בפועל, דאז שייכים כל הענינים הנאמרים במצות ביקור חולים … מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם, מקיים גם כן המצוה בכל פרט ופרט, ויש הרבה ענינים, שאפשר לעשות לטובת החולה על ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטעליפון, וכמו שביאר באריכות כת”ה …2

ומה מאד נכון הכרעת כת”ה למעשה, דבפעם הראשונה, בודאי צריכים לבקר בעצמו את החולה, שלא על ידי תליפון, דבדיבור על ידי התליפון, הוא ממשש באפילה ולפעמים דיבורו עוד עליו למעמסה, ורק אחרי שראוהו פה אל פה ובקי במצב החולה, אז כלפי מה שאמרו חז”ל אפילו מאה פעמים ביום, אז בכל פעם שחוקר על ידי תליפון להתודע מצב החולה, מקיים בזה מצות ביקור חולים.3

A number of other twentieth century poskim also reach the same basic conclusion regarding ביקור חולים via the telephone, that it is a fulfillment of the mitzvah albeit not necessarily its ideal form:

אגרות משה

ובדבר בקור חולים על ידי שאלה בטעלעפאן … הנה פשוט לע”ד שאף שמקיים מצוה דבקור חולים אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובתו כיון שחסר בבקור זה ענינים האחרים שיש בבקור חולים. ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם לא נפטר לגמרי אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים שהוא גם על ידי הטעלעפאן. …

וכיון שיש עדיפות בפניו ודאי יש למאן דאפשר לבקרו בפניו אך אם לא אפשר בין מצדו בין מצד החולה הוא מחוייב לקיים הבקור שאפשר לו ועל ידי טעלעפאן יש גם כן קיום איזה ענינים. …4

ציץ אליעזר

ובכלל כשאין אפשרות של ביקור אצל החולה בגלל עיכובים שונים, ובתוך זה גם העוסק בתלמוד תורה שהיא כנגד כולם, נראה לי דיש ענין של יציאה ידי המצוה גם על ידי שאילה בשלומו אצל מיודעיו ומקורביו שפוגשים בשוק, או דרך התלפון. … ואפשרות הדבר שבאופן זה של שאילת שלום בשוק או על ידי התליפון יצא השואל כמעט מצות הביקור חולים בקשר לכל צדדי תועלתה. והיינו היכא שהחולה מושכב בבית חולים, שכפי שכבר כתבנו לעיל סימן ג’ אין יותר שאלה על התענינות בצרכיו, ונשאר רק התועליות של גרימת נחת רוח, ושל בקשת רחמים, ולזה אפשר לצאת פחות או יותר גם על ידי השאילה בשלומו הנ”ל … ואף על פי שיכול להיות שמהביקור היה נהנה יותר, אבל אין קצבה לשיעור גרמת ההנאה. וכל על ידי ידיעתו של השואל ממצבו ידע השואל לבקש רחמים עבורו, ואף על פי שגם בזה יכול להיות שבקשת רחמים בפניו של החולה יועיל יותר מכיון שהשכינה מצויה שם … אבל גם בנוגע לזה לא מצינו בהלכה קצבה לשיעור מדת בקשת הרחמים, ולכן מסתבר שיוצא ידי חובתו העיקרית בכך גם בהתענינות והידיעה ממצבו בדרך הנ”ל אשר על ידי כן יודע לבקש רחמים עבורו …5

פחד יצחק

בגוף החקירה בוודאי שהצדק הוא כהחלטתו של כת”ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה נכללת היא במצות ביקור חולים. ואין הענין תלוי אלא באומדנא של מילי דעלמא אם יש בפעולה הנידונית משום הקלה לחליו של אדם. ולא עוד אלא שנראה כי תרגומה של המילה “ביקור” בביטוי “ביקור חולים” איננו וויזיט בלע”ז אלא שתרגומו הוא מלשון “בקורת תהיה”, כלומר, העיון במצבו של החולה. וכדרך שאמרו גבי קרבנות טעון ביקור, שפירושו Investigation. ובמובן זה של ביקור חולים אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות באופן אחר. כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה, כל זה ברור מבלי שום פקפוק.6

באר משה

נשאלתי אם אדם יכול לצאת מצות ביקור חולים וניחום אבלים על ידי טעלעפאן.

השבתי. העיקר קיום מצוה היא בגופו ועל ידי טעלעפהאן גם כן מקיים חלק מהמצוה.7

The one dissenting view I have seen is that of Rav Asher Weiss, who maintains that a telephone conversation does not fulfill the mitzvah of ביקור חולים, although it still constitutes גמילות חסדים and is therefore certainly recommended when an actual visit is impossible:

רבינו האגרות משה (יו”ד ח”א סי’ רכ”ג) דן, אם אפשר לקיים מצוה זו ע”י שיחת טלפון, וכתב לדון שהרי מצאנו כמה טעמים במצוה זו: א. שיתפלל על החולה. ב. שישמשנו. ג. שיחזקנו בדברים. ולפי הטעם שיתפלל עליו או יחזקו, זה שייך גם ע”י שיחת טלפון, אך לפי הטעם שישמשנו, זה ודאי לא שייך בטלפון.

אך לענ”ד נראה פשוט שבודאי אין מקיים מצוה זו בטלפון, דגם אם שייך לחזק רוחו ע”י שיחת טלפון, הרי אמרו שצריך לבקר את החולה ואפשר לקיים מצוה זו רק ע”י ביקור ממש ולא ע”י שיחה מרחוק וצריך לקיים מצוות התורה ותקנות חז”ל כפשטות מעשיהן, ולא בכל דבר אזלינן בתר טעמא.

ואף שידעתי שמשמעות ביקור חולים אין פירושו לבקר בביתו וכמשמעות הביקור בלשון המודרנית השימושית, אלא מעין ביקור ד’ ימים בקרבן דהיינו לבדוק ולבחון את דרכי החולה, אך מ”מ פשוט דכיון שכך תיקנו חכמים שילך ויבקר את החולה, כך נקבעה צורת המצוה ודפוס קיומה, ואין לקיימה אלא בדרך זו.

ומשו”כ נראה דאף דבכל שלשת הטעמים הנ”ל אפשר לפעמים לקיים ע”י שיחת טלפון מ”מ אין בזה מצות ביקור חולים אלא גדר גמילות חסד בעלמא. ובודאי ראוי לנהוג כן כשאין בידו לקיים מצות הביקור כפשוטו מצד החסד שבמעשה אך אין בזה עיקר מצות בקור חולים, ועיין עוד שו”ת מנחת יצחק (ח”ב סי’ פ”ד).

ושמעתי שבטור עה”ת בשם הרא”ש כתב דגם כשהחולה ישן מקיים מצות ביקו”ח כיון שישמח כשישמע, ובמגיד מישרים לבית יוסף כתב להדיא דלא קיים, ואין הספרים תח”י לבדוק.8

Rav Shlomo Aviner applies the halachic consensus to the case of a COVID-19 patient:

Q: Does one fulfill the Mitzvah of Bikur Cholim on the phone?

A: It depends on the situation and what is best for the sick person. In the case of Corona, one does fulfill the Mitzvah, since it is forbidden to be with him physically (Shut Tzitz Eliezer [Vol. 5 Ramat Rahel 8:6]. Shut Igrot Moshe, Yoreh Deah 1:223).

I encountered this discussion during preparation for and follow-up to a talk I gave (via videoconference) titled “Virtual Religion: Halachic Perspectives on Telepresence – A Virtual Lunch and Learn”. A recording of it is available, along with the (updated) handout, at the Internet Archive.

  1. שו”ת מנחת יצחק חלק ב’ סוף סימן פ”ד אות י’ []
  2. שם בתחילת התשובה []
  3. שם סוף אות י’‏ []
  4. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן רכ”ג, (ועיין עוד או”ח חלק ד’ סימן מ’ אות י’).‏ []
  5. שו”ת ציץ אליעזר חלק ה’ רמת רחל סימן ח’ אות ו’ []
  6. פחד יצחק אגרות וכתבים סימן ל”ג אות א’. והנה ר’ צבי רייזמן הבין שלדעת הפחד יצחק, שיחה טלפונית היא קיום גמור של מצות ביקור חולים: “אולם דעת הגאון רבי יצחק הוטנר בענין קיום מצות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון שונה [מדעת האגרות משה, המנחת יצחק והבאר משה] … ומתבארת דעתו של רבי יצחק הוטנר שאפשר לקיים מצות ביקור חולים באמצעות שיחת טלפון “בלי שום פקפוק”, ומשמע שלדעתו מתקיימת המצוה בכל חלקיה.” והוסיף על זה העורך: “כמו במי שמבקר את החולה בפועל בזמן שאין צורך לריבוץ או סיוע סעודי.” []
  7. שו”ת באר משה חלק ב’ תחילת סימן ק”ד, ועיין עוד סימנים ק”ה-ק”ו []
  8. פרשת וירא – מצות ביקור חולים בישראל ובבני נח, אות ה’. []

Can Demons Use the Telephone?

Ray Parker Jr. advises anyone worried about possibly paranormal phenomena to seek professional help (lyrics, audio):

If there’s something strange
in your neighborhood
Who you gonna call?
Ghostbusters!

If there’s something weird
and it don’t look good
Who you gonna call?
Ghostbusters!

I ain’t afraid of no ghost
I ain’t afraid of no ghost

If you’re seeing things
running through your head
Who can you call?
Ghostbusters! …

When it comes through your door
Unless you just want some more
I think you better call
Ghostbusters!

Ow!

Who you gonna call?
Ghostbusters!
Who you gonna call?
Ghostbusters!

For the do-it-yourselfers who wish to defy this excellent advice, there are many venues offering guidance, equipment and community, such as:

One bit of ancient lore that can potentially be quite useful in situations where one is caught without the proper equipment is the classic tell-tale of paranormal beings who may be otherwise indistinguishable from humans: the absence of a shadow or reflection. As Hazal put it:

מתני’ מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו …

ודלמא שד הוה
א”ר יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם
אינהו נמי דמו
דחזו ליה בבואה
ואינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה
אמר רבי חנינא אמר לי יונתן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו1

מתני’ מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:

גמ’ וליחוש שמא שד הוא
א”ר יהודה כשראו לו דמות אדם
אינהו נמי אידמויי אידמו
דחזו ליה בבואה
אינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא אינהו נמי אית להו
א”ר חנינא לימדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו2

Or, as Bram Stoker has it:

But still in none of the rooms is there a mirror. There is not even a toilet glass on my table, and I had to get the little shaving glass from my bag before I could either shave or brush my hair. …

I only slept a few hours when I went to bed,and feeling that I could not sleep any more, got up. I had hung my shaving glass by the window, and was just beginning to shave. Suddenly I felt a hand on my shoulder, and heard the Count’s voice saying to me, “Good morning.” I started, for it amazed me that I had not seen him, since the reflection of the glass covered the whole room behind me. In starting I had cut myself slightly, but did not notice it at the moment. Having answered the Count’s salutation, I turned to the glass again to see how I had been mistaken. This time there could be no error, for the man was close to me, and I could see him over my shoulder. But there was no reflection of him in the mirror! The whole room behind me was displayed, but there was no sign of a man in it, except myself.

This was startling, and coming on the top of so many strange things, was beginning to increase that vague feeling of uneasiness which I always have when the Count is near. But at the instant I saw the the cut had bled a little, and the blood was trickling over my chin. I laid down the razor, turning as I did so half round to look for some sticking plaster. When the Count saw my face, his eyes blazed with a sort of demoniac fury, and he suddenly made a grab at my throat. I drew away and his hand touched the string of beads which held the crucifix. It made an instant change in him, for the fury passed so quickly that I could hardly believe that it was ever there.

“Take care,” he said, “take care how you cut yourself. It is more dangerous that you think in this country.” Then seizing the shaving glass, he went on, “And this is the wretched thing that has done the mischief. It is a foul bauble of man’s vanity. Away with it!” And opening the window with one wrench of his terrible hand, he flung out the glass, which was shattered into a thousand pieces on the stones of the courtyard far below. Then he withdrew without a word. It is very annoying, for I do not see how I am to shave, unless in my watch-case or the bottom of the shaving pot, which is fortunately of metal.3

I was not alone. The room was the same, unchanged in any way since I came into it. I could see along the floor, in the brilliant moonlight, my own footsteps marked where I had disturbed the long accumulation of dust. In the moonlight opposite me were three young women, ladies by their dress and manner. I thought at the time that I must be dreaming when I saw them, they threw no shadow on the floor. They came close to me, and looked at me for some time, and then whispered together. Two were dark, and had high aquiline noses, like the Count, and great dark, piercing eyes, that seemed to be almost red when contrasted with the pale yellow moon. The other was fair,as fair as can be, with great masses of golden hair and eyes like pale sapphires. I seemed somehow to know her face, and to know it in connection with some dreamy fear, but I could not recollect at the moment how or where.4

“In fine, let us consider the limitations of the vampire in general, and of this one in particular.

“All we have to go upon are traditions and superstitions. These do not at the first appear much, when the matter is one of life and death, nay of more than either life or death. Yet must we be satisfied, in the first place because we have to be, no other means is at our control, and secondly, because, after all these things, tradition and superstition, are everything. Does not the belief in vampires rest for others, though not, alas! for us, on them! A year ago which of us would have received such a possibility, in the midst of our scientific, sceptical, matter-of-fact nineteenth century? We even scouted a belief that we saw justified under our very eyes. Take it, then, that the vampire, and the belief in his limitations and his cure, rest for the moment on the same base. For, let me tell you, he is known everywhere that men have been. In old Greece, in old Rome, he flourish in Germany all over, in France, in India, even in the Chermosese, and in China, so far from us in all ways, there even is he, and the peoples for him at this day. He have follow the wake of the berserker Icelander, the devil-begotten Hun, the Slav, the Saxon, the Magyar.

“So far, then, we have all we may act upon, and let me tell you that very much of the beliefs are justified by what we have seen in our own so unhappy experience. The vampire live on, and cannot die by mere passing of the time, he can flourish when that he can fatten on the blood of the living. Even more, we have seen amongst us that he can even grow younger, that his vital faculties grow strenuous, and seem as though they refresh themselves when his special pabulum is plenty.

“But he cannot flourish without this diet, he eat not as others. Even friend Jonathan, who lived with him for weeks, did never see him eat, never! He throws no shadow, he make in the mirror no reflect, as again Jonathan observe. He has the strength of many of his hand, witness again Jonathan when he shut the door against the wolves, and when he help him from the diligence too. He can transform himself to wolf, as we gather from the ship arrival in Whitby, when he tear open the dog, he can be as bat, as Madam Mina saw him on the window at Whitby, and as friend John saw him fly from this so near house, and as my friend Quincey saw him at the window of Miss Lucy.5

[Emphases added.]

In truth, however, Hazal’s reference to בבואה דבבואה is rather obscure, so much so that there is a Geonic opinion that bars contemporary utilization of the test due to a presumptive lack of proficiency:

כתב גאון דהאידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא:6

And indeed, we find varying interpretations of the phrase; some understand it as some sort of penumbra:

פירוש צל צלו, שכשהשמש נוטה הרבה למזרח או למערב יש לכל דבר שני צללים, אחד חזק ואחד קלוש, והקלוש נקרא בבואה דבבואה, כבר נסינו דבר זה ואינו ניכר אלא במקום שאין נוגה החמה שולט בו.7

וצל צלו מפורש ביו”ד סימן קמ”ב דבשחרית וערבית צל של כל אדם ארוך מאוד עד עד כדי קומתו נקרא צלו ומשם ואילך נקרא צל צלו (ופירש רש”י שם שכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האדם הצל עב וחשוך ונקרא צלו מכאן ואילך נקרא צל צלו. כתונת פסים)8

Rav Menahem Azaryah da Fano, however, concludes a dense Kabbalistic discussion of human anatomy by insisting that the reference is actually to some sort of mystical aura, only visible to the eyes of those of sufficiently lofty spiritual stature, and not the sort of physical shadow assumed by many (this is reminiscent of Rav Ehrenberg’s concept of spiritual sight that we recently discussed):

ושתי הבבואות שזכרנו הם שנאמר עליהם עד שיפוח היום ונסו הצללים אשר המה נראים וניכרים לעיני השלימים זכי הראות בכשרון מעשיהם ומסתלקין מן האדם בשעת המיתה ואינם צל עובר שהחמה עמוקה ממנו כמו שחשבו רבים9

The ability to write, however, does not prove that we are dealing with a human; Hasam Sofer explains that demons are literate, and that a document found in a remote, wild area of the type frequented by demons is suspected of having been penned by one:

דחזו ליה בבואה. בירושלמי רבי אחא בר חנינא בשם רבי חמא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם והא תניין מי שהיה מושלך בבור ואמר מי ששומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וא”ר נתן והוא שראה בבואה של אדם אמר רבי בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות

והא דאמר (מגילה ד’ ג.) אל יתן אדם שלום לחברו בלילה דחיישינן שמא שד הוא היינו בשדה דומיא דיהושע שהיה חוץ למחנה ישראל

בירושלמי פליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אם משיאין את אשתו:10

ועיין תוספות יבמות … שבתשובת אלשך סימן קי”ח ובית שמואל סוף ס”ק כ”ט נדחקו בהמשך דבריהם

ופשוט דהא פשיטא דהאי פליגי מצאו כתוב בשטר דלא חיישינן לצרה אי אי אפשר לקיימו דהיכי דאי אפשר נותנים אף על פי שאין מכירים … וזה פשוט אך ניחוש שמא שד כתב דמשמע בש”ס דחיישינן אפילו היכא דלא אפשר אי לא חזי ליה בבואה דבבואה וזה לא שייך בכתב על כן הקדימו תוספות דבירושלמי מחלק דוקא בשדה ובבורות חיישינן אבל לא בעיר והקדימו נמי ש”ס פרק קמא דמגילה נמי אינו מתנגד להירושלמי דגם שם מיירי בשדה אבל לא בעיר ושוב מייתי פלוגתא במצאו כתוב בשטר ומיירי בנמצא בעיר דליכא למיחש לשד כנלע”ד כוונתם על פי פשוט11

And the work דופקי תשובה (חקר הלכות)‏ suggests that the same holds for a telephone call originating from such an area:

יש לחקור אם שמעו על ידי “טעלעפאן” או “ראדיא” אחד אומר שפלוני בן פלוני מת אם מהני לעדות אשה …12

[ועיין שם שפלפל בזה, ולבסוף כתב:] אמנם אם שמעו על ידי הטעלעפאן בשדה אולי יש לחוש לשד כמו בבת קול בסעיף י’ וכן לענין מצאו כתוב ראיתי בחתם סופר … ע”ש דמבואר דבקיאין השדים גם במעשה כתיבה וכל שכן לדבר על ידי ממוצע הנ”ל,13

  1. יבמות קכב. – קשר []
  2. גיטין סו. – קשר []
  3. Dracula, Chapter 2 – link. []
  4. Ibid. Chapter 3. []
  5. Ibid. Chapter 18. []
  6. טור אה”ע (מכון ירושלים תשנ”ג) סימן י”ז עמוד קנ, וכעין זה ברבינו ירוחם, ספר תולדות אדם וחוה, נתיב כ”ג חלק ג’ עמוד קצו. סוף טור א’, והוסיף שם שכן כתב הרמ”ה, הובאו דבריו בבית יוסף שם. []
  7. חידושי הריטבא (מוסד הרב קוק), חידושים מכתב-יד, שם עמוד קעא ד”ה ומקשינן. בהערה שם ציינו כי דברים אלו הם מהרמ”ה []
  8. פרישה שם אות י”ב עמוד קמט, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק פ”ד אות ח’ סוף עמוד סה []
  9. מאה קשיטה סוף סימן מ”א – קשר, הובא בערך ש”י שם סעיף י’ עמוד מב: ד”ה ובמאה קשיטה, ובאוצר הפוסקים שם עמוד 130 []
  10. תוספות יבמות קכב. ד”ה דחזו ליה בבואה – קשר []
  11. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק א’ סימן מ”ד עמוד כה. ד”ה ועיין תוספות יבמות – קשר []
  12. ר’ אברהם פרענקל, דופקי תשובה – חקר הלכות (סטו מרה תש”ב) חקר הלכות סימן י”ג עמוד עו: – קשר, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק ע”ט אות ג’ עמודים 122-23 []
  13. שם סוף הסימן עמוד עז. – קשר []