Tag: the Jewish Press

Our Perfect Torah Vs. Their Worthless Chatter

Our previous post cited an excerpt of an interview with R. J. David Bleich; the immediate continuation of the interview is also interesting:

You’ve written much on the intersection between halacha and American law. What would you say are some of the major general differences between these two systems of law?

There’s nothing general. There are principles of common law and there are principles of halacha. For example, the principles that govern lost property in halacha are quite different from those of common law. Common law – as reflected in American statutory law – requires me to take any object I find worth more than 20 dollars to the nearest police station. The police are supposed to wait for the rightful owner to press a claim and if nobody comes after six months, they can give it back to me. In halacha, if the circumstances are such that I presume yi’ush [i.e., the owner abandoned hope of recovering the object], I don’t have to do anything to find the rightful owner.

On the other hand, American law says that if I see a valuable diamond on the street, I don’t have to pick it up and return it even if it’s in a bag with the owner’s name on it. Halacha, though, says I have no choice but to take custody and return it to its rightful owner.

So comparisons with regard to particular points are sometimes very significant. But global comparisons are either nonsensical or trivial. It’s like comparing apples and oranges. Sure, there are common things between apples and oranges. They’re both healthy. You need law for society to exist. But different types of law are reflected in different societies.

About four years ago, my father showed me an interview of Prof. Nahum Rakover by R. Yitzchok Frankfurter in Ami Magazine, in which, if I recall correctly, Prof. Rakover explained that there is indeed a general difference between halachah and Western law, in that the former integrates considerations such as לפנים משורת הדין and מדת סדום together with standard, legalistic rules into a unified framework, whereas the latter considers such considerations as entirely extralegal. I don’t currently have access to the entirety of the interview, but I did copy into my notes the following anecdote related by Rakover:

There was a case in Netanya where someone bought a very large refrigerator. The problem was that is was too big to fit into the entrance and stairwell of the building, so the only way to get it into the man’s apartment was to bring it inside the building through his neighbor’s porch. ‘Fine’, said the neighbor, ‘but you’re going to have to pay me.’ They went to a beis din, which ruled that you’re not allowed to charge for a favor like that. I related the case to an American attorney and he laughed. ‘Why in the world would you coerce the neighbor to agree?’ he wanted to know. ‘It’s his prerogative to refuse. If I were the neighbor with the porch I’d say, ‘My apartment belongs solely to me. You absolutely cannot invade my privacy.’ That is the view of the majority of legal systems.1

I discuss Rakover’s remarks in my lectures for פרשת לך-לך of 5776, available, with accompanying notes and handout, at the Internet Archive here and here.

  1. Ami Magazine, Issue 218 – May 20, 2015 / 2 Sivan 5775, pp. 102-03. [↩]

גדול מרבן שמו

From a Jewish Press interview with R. Nosson Scherman:

[The Jewish Press:] Rabbi Dr. Marcus Lehman’s books [first published in Germany in the 19th century] are saturated with Jewish themes and values. Some of ArtScroll’s books, on the other hand, sometimes seem almost accidentally Jewish. The characters, names and some other details might be Jewish, but otherwise the story seems largely secular. Can you comment?

[Rabbi Scherman:] There’s a shortage of writers. The Orthodox Jewish public is not that big, the well-educated people are not that many and of the ones who are, how many of them are interested in writing books? Lehman was an exception to the rule. He did marvelous things, but how many Marcus Lehmans were there?

Mississippi Fred MacDowell is irritated by the disrespectful use of “Lehman” sans honorific:

Now that R. Marcus Lehman is “Lehman,” TRFKA R. Scherman may as well be Nosson Scherman.

There is nothing new under the sun; the same objection was previously made by one אורי עופר, criticizing in the pages of the Israeli newspaper המודיע the reissuing (or reworking) of R. Lehmann’s fiction under the description “Stories of M. Lehmann”:

אולם עלינו לזכור שהגר”מ להמן זצ”ל היה מגדולי התורה המובהקים לפני יותר מ-100 שנה, וקם ליהדות אשכנז כמושיע רוחני בימי שפל. סיפוריו השיבו לבבות לאבינו שבשמים. דורות שלמים התחנכו על ברכי יצירותיו לחוסן יהודי ואמונה צרופה, לא רק באשכנז המודרנית, אלא גם כן בפולין החסידית לפני השואה –

והנה במשיכת-קולמוס לבוא בימינו ולהעמיד אותו באור חדש: “סיפורי מ. להמן”? לא הרב, לא זצ”ל, סתם איזה מ’ להמן, …1

The main thrust of the controversy in המודיע was actually over the decision to bowdlerize R. Lehman’s novels in order to bring them in line with “the spirit of pure Judaism”. Once again, however, there is nothing new under the sun; Prof. Marc Shapiro notes that discomfort with the “raciness” of R. Lehman’s writing had previously been expressed by no less eminent a figure than Rav Yisrael Salanter:

Rabbi Marcus Lehmann (1831-1890) was a well-known German Orthodox rabbi. He served as rabbi of Mainz and was founder and editor of the Orthodox newspaper Der Israelit. Apart from his scholarly endeavors, he published a series of children’s books, and is best known for that. These were very important as they gave young Orthodox Jews a literature that reflected traditional Jewish values and did not have the Christian themes and references common in secular literature. Yet despite their value for the German Orthodox, R. Israel Salanter was upset when one of Lehmann’s stories (Süss Oppenheimer) was translated into Hebrew and published in the Orthodox paper Ha-Levanon. Although R. Israel recognized that Lehmann’s intentions were pure and that his writings could be of great service to the German Orthodox, it was improper for the East European youth to read Lehmann’s story because there were elements of romantic love in it. This is reported by R. Isaac Jacob Reines, Shnei ha-Meorot, Ma’amar Zikaron ba-Sefer, part 1, p. 46. Here is the relevant passage:

והנה ברור הדבר בעיני כי הרה”צ רמ”ל כיון בהספור הזה לש”ש, ויכול היות כי יפעל מה בספורו זה על האשכנזים בכ”ז לא נאה לפני רב ממדינתינו להעתיק ספור כזה שסוף סוף יש בו מענייני אהבה.

The truth is that that the common view of R. Lehman as a minor figure whose primary claim to fame is his authorship of popular nineteenth century Jewish childrens’ literature does not do the man justice: as both sides in the המודיע debate acknowledge, Rav Dr. Marcus (Meir) Lehmann was widely revered as a גדול בתורה וביראה. Following are a couple of examples of great Torah scholars citing his rulings and policies as authoritative precedent:

רב דוד צבי האפפמאנן

שאלה:

על דבר האילנות והפרחים על הקברים ועל דבר העטרות שעושין למתים.

תשובה:

בעלי המ”ע “איזראעליט” בשבת תרנ”ט בחדש סיון ותמוז נר. 48,51 מובאים פסקים מאת גדולים מו”ר ר’ עזריאל הילדעסהיימער הרב ש”ר הירש והרב מהר”ם לעהמאנן ז”ל שאוסרים פה אחד ומובא שם טעמיהם ונימוקיהם ואין לזוז מפסקם.

ומכל מקום מה שהביאו שם טעם חוקות הגוים לענ”ד אינו נכון על פי [מה] שכתב הריב”ש סימן קנ”ח ומובא בדרכי משה סימן שצ”ג דהליכה לבית הקברות כל בקר מז’ ימי אבילות אינו אסור משום חוקותיהם אף שלקחו מנהג זה מהישמעאלים דאין זה חקה שאין עושין אלא מפני כבוד המת כשם ששורפין על המלכים, שאם באנו לומר כן נאסור גם כן ההספד מפני שהעכו”ם גם כן מספידין עיי”ש.

ומכל מקום שאר הטעמים שכתבו הגאונים הנ”ל מספיקין לאסור ולא יעשה כן בישראל.2

The esteem of R. Lehmann’s slightly younger contemporary and fellow student of Rav Azriel Hildesheimer is perhaps unsurprising; more remarkable is the esteem in which R. Lehmann was held by one of the greatest leaders of Lithuanian Jewry, Rav Chaim Ozer Grodzinski. In 5690 (1930), forty years after R. Lehmann’s death, R. Chaim Ozer was asked by R. Moshe Sofer of Erlau (the יד סופר) about the practice of Der Israelit to explicitly print G-d’s name “in a foreign language”, i.e., German. At the conclusion of a lengthy analysis, R. Chaim Ozer concludes that it would indeed be preferable to alter the practice to avoid doing so, by either substituting for G-d’s name phrases such as “the Eternal Creator”,3 adopting the procedure “practiced by us” of inserting a dash between the letters of G-d’s name (“ג-ט”), or the implementation of some other solution. He then finds it necessary to explain why “הרה”ג הצדיק מוהר”ם לעהמאן ז”ל, the founder of the newspaper fifty years ago”, was not concerned about this, implying that a policy of R. Lehmann has significant precedential value:

ועל כן אם כי היה נכון לכתחלה לשנות ולהביא מלה אחרת כמו דער עוויגער שעפער או לעשות כמו שנהוג אצלנו לעשות קו מפריד בין אות ג’ ואות ט’ או בכל אופן שימצאו עצה לתקן להוציא מידי חשש עוררים, ומה שלא חשש לזה הרה”ג הצדיק מוהר”ם לעהמאן ז”ל המיסד את העתון לפני חמשים שנה, באשר אז היה עתון בכלל דבר חשוב ולא נפוצו בימים ההם העתונים, ונהגו בו מנהג כבוד. מכל מקום אם הדבר קשה אצלם לתקן ולשנות מכפי הנהוג אפשר לצדד דעתון שבועי חשוב כמו “איזראעליט” אינם נוהגים בו מנהג בזיון לפי שיש בו דברי תורה ופסוקים גם בלשון הקודש, ונכון לפרסם בהעתון שלא ינהגו בו מנהג בזיון משום הפסוקים ודברי תורה, ובאופן שיפרסמו כן, ישאר המנהג כמו שהיו נוהגים עד עתה בכתיבת השם בלעז.4

  1. המודיע, הובא על ידי מלך שפירא פה, ועיין שם בתגובה של “יעקב ב.” ד”ה “הנסיך היהודי”‏ [↩]
  2. שו”ת מלמד להועיל מחברת שניה סימן ק”ט. ועיין שו”ת בית שערים יו”ד (כרך ב’) סימן תכ”ח; שו”ת יביע אומר חלק ג’ יו”ד סימן כ”ד [דברי המלמד להועיל הובאו באות י’] וחלק ז’ יו”ד סימן ל”ד אות ג’‏ [↩]
  3. My translation of דער עוויגער שעפער. If this is correct, and if we assume that דער עוויגער שעפער is the German / Yiddish translation of the Hebrew בורא עולם, it would follow that R. Chaim Ozer is interpreting עולם in this context to mean ‘eternal’ rather than ‘universe’. See Prof. Marc Shapiro, What Do Adon Olam and ס”ט Mean ?, for extensive discussion of a related question. [↩]
  4. שו”ת אחיעזר חלק ג’ סימן ל”ב [↩]