theft – בין דין לדין

Theft and Thaumaturgy II

The previous post in this series discussed the idea that Rachel stole Lavan’s תרפים in order to prevent them from informing Lavan of her family’s flight; this post discusses the other main traditional explanation of her theft, that the תרפים were idols worshipped by Lavan, and Rachel stole them to wean him from idolatry.

בראשית רבה

והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים. אמרה: מה אנא מיזיל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה?! לפיכך הוצרך הכתוב לומר: ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה:1

רש”י

להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה:2

The simple version of this approach is that Rachel’s goal was practical: by removing the objects of Lavan’s worship from his possession, his ability to worship them would be thus thwarted. Abarbanel seems to have so understood Hazal, and he rejects their interpretation of Rachel’s motive (in favor of basically that of the previous post), essentially accusing them of naïveté: he considers it preposterous that a daughter might alter her elderly father’s religious convictions, and insists that Rachel would have been quite foolish to have had such a hope:

איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מעכו”ם כדבריהם ז”ל באמת סכלות גדולה יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם3

It is perhaps to counter this objection (as Dr. Alexander Klein suggests) that R. Hananel explains that Rachel’s action was not a pragmatic attempt to prevent her father from worshipping his idols, but rather a theological demonstration of their worthlessness: she meant to lead her father to the realization that “there can be no substance to a god who is stolen”:

ורבינו חננאל כתב כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר (שופטים ו’) אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ מזבחו, וכמו שאמר הכתוב (יחזקאל כ”ח) האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא א-ל ביד מחללך:4

Vandalizing Televisions

In any event, Rachel’s act may serve as precedent to justify the theft or destruction of property in order to prevent the commission of sin, and it is indeed invoked as such by R. Moshe Shternbuch, in the course of his consideration of the case of a baal teshuvah who continually (!) vandalizes the television at his parents’ home in order to prevent the family from watching it. R. Shternbuch begins by conceding that the prohibition of watching television is “very severe”, but is nevertheless unwilling to grant unequivocal permission to vandalize the television, noting that such vigilantism is often counterproductive. He points out that Rachel did not include Jacob in her scheme, and he ultimately objected to what she had done, with his imprecation against the perpetrator ultimately causing Rachel’s death!

שאלה: בעל תשובה הנמצא בבית אביו ויש שם טלויזיא ונוהג הבן להזיק את המכשיר לעתים תכופות כדי שלא יסתכלו בו בני המשפחה, ושואל אם מותר לו להזיק כן.

הנה האיסור להסתכל בטלויזיא הוא חמור מאד, ומאביזרייהו דעריות הוא …

אמנם נחלקו הקצות החושן והנתיבות המשפט (חו”מ סימן ג’) אם הדין כפייה לקיים המצוות מסור לבית דין דוקא או לכל אחד ואחד, … ונראה שצדקו אלו הפוסקים שהצריכו בית דין דוקא לכפייה … ואף אם מעיקר הדין מוטל על כל אחד ואחד, נראה שאין להפקיר ממון ישראל בחנם, וצריכים התייעצות ופסק מבית דין, דלפעמים בדרך לקיחת ממונו גורם ריחוק יותר, ואין כל אחד ואחד יכול ליקח ממון חבירו בטענה שמתכוין לשם שמים להפרישו מאיסור. …

ובברכות דחסידי קדמאי … ומשמע שראוי לקרוע בגדי פריצות ולשלם במקום שיש חילול השם וכל שכן טלויזיא שמטמא עוד יותר, ורחל גנבה התרפים של אביה להפרישו מעבודה זרה וכמבואר ברש”י …

אמנם דעתי נוטה שכל פעולה צריך שאלת חכם, וגם רב אדא בר אהבה אמר “מתון מתון וכו’”, ואפילו רחל אמנו שגנבה התרפים מאביה להפרישו מעבודה זרה והעלימה מיעקב שהקפיד בדבר, ואמר “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” הרי שלא היתה דעתו מסכמת לזה, ולבסוף נענשה רחל על ידי זה שמתה, … ולפעמים לא הגיע עדיין הזמן להפרישו מטלויזיא, ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם.5

[Translations / paraphrases of R. Shternbuch’s responsum: here and here.]

Spilling Out חלב עכו”ם

R. Avraham Weinfeld was asked about a yeshivah that persisted upon serving its students חלב עכו”ם, despite the pleas of local G-d fearing individuals, until one zealot spilled out one morning’s milk delivery, to protest the sinners and raise public awareness of the infraction. The yeshivah administration responded by suing for the loss. As R. Weinfeld summarizes, “the basic question is whether one who damages another’s property in order to prevent him from sinning is liable for compensation or not”:

שאלה, מעשה שהיה בעיר אחת בישיבה קטנה נתנו בכל יום להילדים לשתות חלב שחלבו עכו”ם, ויראי ד’ שבעיר בקשו מהנהלת הישיבה חדול מזה ולא הועילו בבקשתם ודחו אותם מיום אל יום עד שקם איש אחד וקנא קנאת ד’, ובבוקר אחד כאשר הביאו החלב עכו”ם אל הישיבה שפך את כל החלב ארצה, כדי למחות בעוברי עבירה ולעורר דעת הקהל אל האיסור, אך מנהלי הישיבה תבעו אותו לשלם ההפסד כדין מזיק, ונשאלתי אם יש ממש בטענתם, ותוכן השאלה אם המזיק ממון חבירו כדי לאפרושי מאיסורא חייב לשלם או לא.6

R. Weinfeld has a lengthy analysis of the question, inclining toward the zealous defendant, and concludes by noting that “with the aid of Heaven, the protest was effective, and they henceforth distributed חלב ישראל”:

ובעז”ה הועילה המחאה ומאז הנהיגו לחלק חלב ישראל ושלום על ישראל.

My parashah lecture and weekly halachah column for פרשת ויצא covered the topics and (most of the) sources of this and the previous post. Here is the column:

In parashas Vayeitzei, the Torah relates that Rachel stole her father Lavan’s “terafim” as she fled from him. What were these mysterious terafim, and what was Rachel’s motive and justification for stealing them? The midrashim and classic commentators offer two general approaches:

The terafim were magical devices capable of speech, and Rachel stole them to prevent them from revealing to Lavan the flight of Yaakov and his household (Tanchuma #12, Chizkuni).

The terafim were idols of Lavan, and Rachel stole them to cure him of idol worship (Bereishis Rabah 74:5, Rashi).

The latter approach seems to imply the legitimacy of theft as a means to prevent someone from sinning. R. Moshe Shternbuch does indeed adduce Rachel’s action in support of the permissibility of destroying property that is being used in the commission of sin, although he subsequently points out that Yaakov apparently disagreed with her decision, and that Rachel was eventually punished by death for her action (Shut. Teshuvos Vehanhagos 1:368).

In the course of his analysis, R. Shternbuch cites a dispute between the Ketzos Hachoshen and the Nesivos Hamishpat over whether the Talmudic rule approving the use of force to prevent someone from sinning (Bava Kama 28a) is limited to the courts, or endorses even vigilante action by private citizens. R. Shternbuch sides with the Ketzos that the authority to use force is the sole prerogative of the court, but he seems to overlook the fact that the Ketzos subsequently clarifies his position and concedes that even a private citizen may use force to prevent someone from actively violating a prohibition (such as eating non-kosher food), and it is only the use of force to compel someone to act in fulfillment of a positive commandment (such as taking the four species) that is limited to the court (see Ketzos, Nesivos and Meshoveiv Nesivos at the beginning of siman 3).

The lecture and accompanying handouts are available at the Internet Archive.

Ensuring That Good Deeds Go Unpunished

Rabbi Mark Dratch writes:

Moral development theorist Lawrence Kohlberg presented the following dilemma in order to measure the sophistication of a person’s moral thinking:

In Europe, a woman was near death from a special kind of cancer. There was one drug that the doctors thought might save her. It was a form of radium that a druggist in the same town had recently discovered. The drug was expensive to make, but the druggist was charging ten times what it cost him to make. He paid $400 for the radium and charged $4000 for a small dose of the drug. The sick woman’s husband, Heinz, went to everyone he knew to borrow the money and to try every legal means, but he could only get together about $2000, which is half of what it cost. He asked him to sell it cheaper or let him pay later. But the druggist said, “No, I discovered the drug and I’m going to make money from it.” So, having tried every legal means, Heinze gets desperate and considers breaking into the man’s store to steal the drug for his wife. Should Heinz steal the drug?

By rating responses to this and other stories on a six stage scale, Kohlberg measured the way respondents resolved issues that arose from the conflicts between respect for rules and society on the one hand and the demands of human rights and values on the other. The more a person felt bound by the absolute dictates of law the less sophisticated his moral development; the more he valued the rights and attitudes of all parties involved, the more advanced his moral thinking. …

May a person steal medication or money or food in order to save his life? …

Under what circumstances in Jewish law may the biblical prohibition “Ye shall not steal” be breached? Is it permissible to appropriate another’s property in order to save a life?

At first glance the answer appears obvious. “Thou shalt not stand by the blood of thy neighbor” is the biblical admonition for saving life. Furthermore, the Talmud posits that all biblical precepts may be violated in order to save a life except for three prohibitions: idolatry, murder, and illict sexual activity. Since stealing is not one of these three cardinal sins which require martyrdom instead of transgression, it appears that one may steal in order to save a life. …1

In the course of his comprehensive analysis of this topic, R. Dratch mentions the Rescuer’s Exemption:

[רודף] שהיה רודף אחר רודף להצילו ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין שאם אי אתה אומר כן נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף:2

The Talmud then discusses the obligation of a third party who is saving not his life, but that of another:

But if one pursuer (a third party) was pursuing a pursuer to save [the latter’s victim] and broke some utensils, whether of the pursuer or of the pursued or of any other person, he is not liable for them. According to strict law this should not be so, but if you will rule thus, no man will save his neighbor from a pursuer.

In essence, the third party should be liable for the damages he caused and for the money he appropriated. However, in order to assure that a Good Samaritan, an uninvolved third party, will become involved and not refrain from helping someone in distress, he is relieved of liability.3

R. Dratch takes for granted that this applies to Heinz’s case:

Let us return to the cases under consideration. According to our evaluation, Heinz, finding no legal alternative, is permitted to steal the medication in order to save his wife’s life. … The halacha, furthermore, relieves Heinz of any criminal responsibility or financial liability, holding … that although third parties should be held liable for property they appropriate in order to save another’s life, declaring them financially responsible may retard, or even prevent, their involvement and lead to the loss of innocent life.4

But while R. Dratch apparently takes a broad view of the Rescuer’s Exemption, understanding it to be a general principle that no liability is ever incurred for action taken to save another’s life, Rav Moshe Feinstein has a much narrower understanding of the principle, limiting it to tortfeasance as opposed to theft and borrowing, and tortfeasance only in the context of an obstruction in one’s path, as opposed to the arbitrary destruction of property, even where necessary to save life. R. Moshe’s responsum is addressed to Rav Shlomo Halberstam, the Bobover Rebbe, who had borrowed money during the Holocaust for the purpose of rescuing Jews, and who apparently took for granted that the Rescuer’s Exemption applied to him, exempting him from legal responsibility for the repayment of the debt. R. Moshe dismisses this out of hand, insisting that he is absolutely responsible, and that “there’s nothing to talk about”:

בענין חיוב פריעת ממון שלווה להצלת נפשות

למע”כ ידידי הנכבד מאד הגאון מוהר”ר שלמה הלברשטאם הגאב”ד והאדמו”ר מבאבאוו שליט”א.

הנה בענין הממון שלוה מע”כ במשך המלחמה העולמית ושלח ליוראפ כדי להציל נפשות ישראל מן ההרגה וכונתו היתה שהצבור יפרע את חובו, וכעת נתבע מע”כ לפרעו, מה שכותב כתר”ה שטענתו היא שמדינא אינו חייב כלום אלא מחמת שהורגל להתנהג במדת חסידות לפנים משורת הדין, רוצה לשלם מעט מעט בסכומים קטנים ומטעם זה יוכל ליתן למי שירצה.

הנה במחילה מכ”ג חייב כתר”ה על פי דין התורה בחיוב גמור ואין בזה שום שקלא וטריא כי בין להציל עצמו ובין להציל אחרים כשהציל בממון אחרים חייב לשלם כידוע מגמרא ופוסקים. והתקנה שאמר רבה בבבא קמא דף קיז: וסנהדרין דף עד. ברודף להציל ששבר כלים של כל אדם פטור, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חברו מיד הרודף, הוא רק ליפטר מדין מזיק, ורק מהמונעים בדרכו, אבל להפטר מחיוב גזל והלואה לא תקנו. ואף במזיק שלא בעומדים בדרכו כהא דרודף ששבר נמי אינו בכלל התקנה ולכן אי לאו מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך היו חייבין לשלם על שרפת הגדישין בבבא קמא דף ס: אף שהיה זה להצלת רבים ולא היה גם בזה התקנה.5

R. Moshe’s proof of his limitation of the Rescuer’s Exemption is from this Gemara:

ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו’]

מאי קא מיבעיא ליה …

רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו

שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו6

But this is not at all compelling; to begin with, as my father notes, Hazal characterize the Rescuer’s Exemption as a תקנה, and it is certainly possible that it had not yet been instituted in King David’s time. Additionally, various Aharonim argue that since the entire basis for the exemption is the elimination of a disincentive for would-be rescuers, it does not apply where the rescuer himself is also in danger, as in such cases there is no fear of his reluctance to act. Since King David himself was also in danger, the Rescuer’s Exemption did not apply to him. This exact approach was already taken by פני יהושע in his commentary to the above passage:

ואף על גב דלאו הצלת עצמו בלבד היה אלא הצלת כל ישראל ואף דאם נאמר שבעל הגדיש לא היה שם מכל מקום תקשי לא יהא אלא רודף שרודף להציל את הנרדף מיד הרודף שפטור אף אם שיבר כלים של כל אדם .. אלא דהתם טעמא מאי משום דאם לא כן אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף והכא כיון שגם דוד עצמו היה בסכנה לא שייך האי טעמא:7

נתיבות המשפט, on the other hand, rejects out of hand the idea that the fact that the rescuer is saving himself negates the applicability of the Rescuer’s Exemption, although he gives no reason or argument, and does not acknowledge the King David anecdote:

ומכל מקום נראה דמי ששאל חפץ לצורך הצלת דליקה דהוי כהצלת נפשות דהא מחללין עליה שבת וכן בשאר שואל כלי לצורך הצלת נפשות שפטור .. דרודף שרדף אחר רודף ושיבר כלים דפטור.8

אם שאל כליו להלחם עם השונאים ולקחו הכלי זיין … ונלפענ”ד דאם באו על עסקי נפשות דפטור … ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו פטור דלא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כליו בין של הרודף בין של כל אדם דפטור .. כיון שיש בזה גם כן הצלת אחרים ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב אבל הכא שיש בו גם כן הצלת אחרים פטור דמשום שיש בו גם כן הצלת עצמו לא גרע …

וכן נראה לי גם כן בלקח כליו של חבירו להציל מן הדליקה דפטור בנאנס מידו דדליקה כסכנת נפשות דמיא דהא מחללין עליו שבת:9

Rav Meir Arik indeed disagrees, for exactly the reason we have seen:

דבריו צ”ע דהא טעמא דרודף פטור דאם לא כן אין לך אדם מציל את חבירו ואם יש בו גם כן הצלת עצמו לא שייך האי טעמא ושפיר חייב:10

It also seems clear from the remarks of נתיבות that he understands the Rescuer’s Exemption broadly, unlike R. Moshe, and that he would indeed apply it to the Bobover Rebbe’s situation, and there is no indication that R. Arik challenges this aspect of his position. The משובב נתיבות, however, does seem to feel that נתיבות is taking the Exemption too broadly:

[הגה. גם מ”ש הרהמ”ח דשואל חפץ לצורך הצלת דליקה פטור כמו רודף שרדף אחר רודף ושיבר כלים פטור .., אינו נכון דדוקא התם כדי שלא יהיו נמנעין מלהציל כיון שיהיו צריכין להתמהמה ולעיין בדרך כמ”ש הרמב”ם פרק ח’ מחובל ומזיק ע”ש וגם שם לא מן הדין אבל לשאול לו כלים הוי ממש מציל בממון חבירו, לא מצינו שתקנו על זה דאפילו בנרדף עצמו לא תיקנו זה על כן אין דינו של הרהמ”ח מחוור].11

The precise objection the משובב is raising is unclear; his initial wording can be understood along the lines of R. Moshe’s position, but the conclusion of his remarks suggests that he understood נתיבות to mean that the rescuer was borrowing the property for his own salvation, and not for the sake of anyone else, hence his objection that this is “precisely saving oneself with the property of another”. [Note that he is adressing the first of the above citations, in סימן ע”ב, and not the latter, in סימן ש”מ, and it is only in the latter that נתיבות explicates that his entire ruling is based on the fact that the rescuer is acting, at least in part, for the benefit of others.]

Mark Dratch, His Money or Her Life? Heinz’s Dilemma In Jewish Law, in Journal of Halacha and Contemporary Society, Number XX (Succot 5751 / Fall 1990), pp. 111-13. [↩]
בבא קמא קיז: – קשר, סנהדרין עד. – קשר [↩]
Ibid. pp. 118-19. [↩]
Ibid. p. 128. [↩]
שו”ת אגרות משה חו”מ (חלק ז’: בני ברק תשמ”ה) חו”מ חלק ב’ סימן ס”ג – קשר [↩]
בבא קמא ס: – קשר [↩]
פני יהושע בבא קמא שם בתוספות בד”ה מהו להציל עצמו – קשר [↩]
נתיבות המשפט סימן ע”ב ס”ק י”ז – קשר [↩]
שם סימן ש”מ ס”ק ו’ – קשר [↩]
מנחת פתים שם – קשר. ועיין עוד בספר פתחי חושן (נזיקין) פרק י”ב הערה ל”ו ד”ה ובנתיבות, ובספר משפטי הלוי פרק ב’ (מקורות ונימוקים אות ב’ ב2)‏ [↩]
משובב נתיבות שם [↩]

The Kolomean Candlesticks

For C.S.

Rav Yitzchok Zilberstein relates a tale of Rav Hillel Lichtenstein of Kolomyia (Kolomea), in which we see another side of the “outspoken leader of the Orthodox extremists in Hungary”:

כדאי לוותר על פמוטות יקרים כדי להציל נשמה תועה

גאון אדיר היה רבי הלל מקולומאי, והתמדתו בתורה היתה לשם דבר גם בדור ההוא, דורם של גאונים מופלגים.

באחד מלילות השבת החורפיים ישב רבי הלל בביתו ועסק בתורה, תוך שהוא מתנגן בלימודו הנרגשה של מעין עולם הבא אמיתי עלי אדמות.

לפתע מרגיש הגר”ה יד המשתרבבת מעל לראשו, ומנסה להגיע אל פמוט-הכסף שהיה מונח על שלחן השבת. ר’ הלל לא איבד את עשתונותיו, הביט לאחוריו, ונתקל ביהודי שבא לגנוב את הפמוט.

‘הלא הפמוט הוא מוקצה, וכיצד הינך מעז לנגוע בו’?! צעק בעל הבית על הגנב.

והלה פרץ בצחוק … ולקח את הפמוט. הגנב לא הסתפק רק בפמוט האחד, ושלח את ידו השניה כדי ליטול את הפמוט השני.

‘לא תגנוב’! – צעק הגאון על הגנב. ‘הרי תורתנו אוסרת לגנוב, וכיצד אתה פועל נגד מצוות התורה’?!

הגנב צחק בשנית … והחל להמלט מן הבית ושני הפמוטים בידו.

‘ומה עם העגמת-נפש שתהיה לרבנית שלי? האם לא איכפת לך בכלל מהצער שייגרם לה’?! – המשיך ר’ הלל לגעור בגנב, תוך שהוא מסביר לו שהרבנית ירשה את הפמוטים הללו מאבותיה ואבות-אבותיה, וערכם רב בעיניה, ולכן תיגרם לה עגמת-נפש מרובה.

והגנב צחק בשלישית …

לאחר שנמלט מן הבית במהירות, רץ הגאון ר’ הלל מקולומאי אחריו, ואמר לו – בענוותנותו הנוראה – ‘מחול לך, מחול לך’ …

עכשיו הוא כבר לא צחק

לא הרחיק הגנב לרוץ, והנה עוצרים אותו שוטרים, והפמוטים בידיו … השוטרים הבינו שמדובר בסחורה גנובה, והניחו מיד אזיקים על ידיו ועל רגליו. הפעם, הוא כבר לא צחק. בכלל לא.

לשאלת השוטרים מהיכן גנב את הפמוטים, השיב האיש שזה-עתה נטל אותם מביתו של רב העיר.

מיהרו השוטרים לביתו של ר’ הלל, כשהגנב האזוק מדדה אחריהם, ושאלוהו האם הפמוטים הללו שלו. אנשי החוק היו בטוחים שהמרא דאתרא יגיב על לכידת בגנב ואיתור הגניבה בשמחה רבה. סוף סוף מדובר בחפץ ששוויו מגיע להון רב.

‘לא. פמוטים אלה אינם שלי’, הגיב הרב בנחרצות.

השוטרים היה המומים. ‘אבל הגנב הזה אומר שהוא לקח אותם מביתך’? – שאלו.

ור’ הלל בשלו; ‘הפמוטים אינם שלי’.

סליחה ומחילה

חשבו השוטרים שאולי בגלל השבת השיב הרב כפי שהשיב, ולכן הזמינוהו במוצאי שבת לתחנת המשטרה, כדי לקבל ממנו עדות על הגניבה.

אבל המרא דאתרא ממשיך לטעון שהפמוטים אינם שלו. הסיבה לתשובה השלילית היתה נעוצה במחילה שמחל לגנב, וכיון שכך הם באמת אינם שלו כבר …

בהעדר תביעה, לא היתה ברירה לשוטרים כל ברירה אלא לשחרר את הגנב.

אבל עכשיו צריכים לשמוע מה קרה לאחר מכן. מיד לאחר ששוחרר מתחנת המשטרה, מגיע הגנב לביתו של הרב, ומבקש ממנו … שיחזירנו בתשובה שלימה.

‘רבינו הצדיק, קרא הגנב למול ר’ הלל, ברצוני לבקש ממך סליחה ומחילה על הפגיעה הנוראה שפגעתי בכבודך, ומתחנן אליך שתכפר לי על כל מה שעשיתי. לא יכולתי שלא להתרשם מאישיותך האצילית על כי לא מסרתני בידי השוטרים. נפשי נקשרה בנפשך’.

הגנב הביא עימו, כמובן, גם את הפמוטים, וניסה לשכנע את בעל הבית שיקבל אותם בחזרה, אבל המרא דאתרא סירב אפילו לשמוע על כך, מפני שמחל עליהם.

הגנב אכן נקשר בכל מאודו אל רבי הלל, ומן היום ההוא והלאה לא זזה ידו מתוך ידו, והרב הדריכו בנתיבות התשובה, עד שהפך לבעל תשובה אמיתי, וירא שמים מרבים.

חשבון פשוט

למדנו כיצד מחזירים גנבים בתשובה, ולמדנו גם שלפעמים כדאי לוותר על פמוטות כדי לקרב נשמה של יהודי אל אלוקיה. מה שווה יותר: שני פמוטים, יהיו כבדים ויקרים ככל שיהיו, או נפש של יהודי?

הרי כל זכויותיהם של כל הצאצאים וצאצאי-הצאצאים של הגנב, שיתחנכו מעתה על ברכי התורה והמצוות, יהיו על גבו של רבי הלל מקולמאי!

ואם בדור ההוא של חכמים וסופרים, זו היתה הדרך לקרב תועים אל השי”ת, בתקופתנו על אחת כמה וכמה!

כשאר אלה שאינם שומרי מצוות מבחינים באצילות נפשו של היהודי המאמין, ורואים שכל המטרה שלו בחיים היא עשיית רצון הבורא יתברך באמת ובלב שלם, ולקרב גם אותם אל האושר הנצחי הזה, הם יתקרבו!1

The problem with this charming tale is that contrary to a perhaps common misconception that a husband has complete control over all marital property, in actuality, while he does have usufruct in his wife’s property, he has no right whatsoever to dispose of said property:

בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום

ויש מי שאומר שאפילו הוא עצמו יכול לערער על המכר

[הגה] ואפילו אם מתה בחייו הבעל יורש כחה ויכול לבטל:2

בין בנכסי מלוג לא עשה כלום. בנכסי מלוג שאין הגוף שלו כולי עלמא מודו שאין מכירתו כלום …3

ואפילו אם מתה בחייו הבעל. זה לא קאי לדעת היש מי שאומר שהוא דעת רבינו תם דסבירא ליה דהמקח בטל מיד דמהי תיתי שיחזור וינעור בשעת מיתתה .. אלא קאי לדעה הראשונה דאין המקח בטל מיד רק האשה יכולה לבטלו אם תרצה ואם שתקה ומתה הבעל יורש כחה ויכול לבטלו וזה דעת רש”י4

הנה בנכסי מלוג פשיטא בגוף הקרקע אין לו כלום ומכירתו בטל והוא בעצמו יכול לבטל מיד וכן היא יכולה לבטל מיד … ואפילו מתה היא יכול הוא לבטל המכר אף על גב דאז הוא יורש הקרקע מכל מקום בשעת המכירה לא היה לו בקרקע כלום …וכאן לכ”ע המכר בטל מיד אפילו הגוף הקרקע5

So while aspects of this sugya are fairly complex, there is no dispute that the wife’s נכסי מלוג remain her own and cannot be sold away from her without her consent, and so R. Lichtenstein’s relinquishment of his claim to his wife’s heirloom candlesticks has no effect unless his wife also acquiesces.

Furthermore, as my friend and colleague S.L. notes, even though the Halachah normally allows a husband to compel the sale of his wife’s non-productive assets in order to convert them into income generating ones, this would not apply in our case, as property that is classified as “the glory of her ancestral home” is an exception to this rule, and heirloom candlesticks seemingly fall under this category:

נכסי מלוג הבעל אוכל פירות ואם הם דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות …

נפלו לה עבדים אף על פי שהם זקנים לא ימכור מפני שהם שבח בית אביה …6

And of course, R. Lichtenstein’s desire (as understood by R. Zilberstein) to make a קדוש השם and create an opportunity for Kiruv does not justify an infringement on his wife’s rights, as R. Zilberstein himself notes elsewhere: בשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר, and given that R. Lichtenstein clearly understood the ‘pain’ and ‘great distress’ that his wife would suffer, I am not sure how he could give away her candlesticks without her permission. Perhaps he was certain that she would agree with his calculus that giving up the precious candlesticks was preferable to causing the thief to suffer his punishment, but I’m not quite sure that one ought to make such a decision without explicitly consulting his wife.

ר’ יצחק זילברשטיין, ברכי נפשי, שמות (יתרו) עמודים שסט-שעא [↩]
שלחן ערוך אבן העזר צ:יג [↩]
חלקת מחוקק שם ס”ק מ”ג [↩]
ס”ק מ”ד [↩]
בית שמואל שם ס”ק מ”ז [↩]
שלחן ערוך שם פה:יג-יד [↩]