Angels and Demons, Crime and Punishment

For my father, whose mention of this bit of Abravanel is always a favorite part of our Seder tradition.

Angels and Demons

Artscroll’s הגדה זבח פסח – Abarbanel Haggadah was lying on a table in my Shul, so I picked it up to see if and how it would present the passage in question, Rabbi Don Yitzhak Abravanel’s dryly sarcastic refutation of the proposal that הא לחמא עניא is recited in Aramaic to avoid inviting in evil spirits who will wreak havoc with our celebration:

The sages of generations past have given various explanations for the recitation of this portion of the Haggadah in Aramaic rather than Hebrew. Some have proposed that if an invitation of this sort … had been made in Hebrew, harmful spirits, who do not understand Aramaic, might come and spoil our festivities.

This explanation is difficult to accept for a number of reasons. First of all, it demands that we believe that there are harmful spirits [whose purpose it is to disturb our Seder]. Second, we must believe that they understand the Holy Tongue but not Aramaic. Third, we must believe that they are polite spirits who wouldn’t come in to spoil our Seder unless they were invited in by the host. But above all, our Sages have already assured us (Pesachim 8b), “Those engaged in the performance of a mitzvah will come to no harm.”

Others suggest that הא לחמא עניא … is recited in Aramaic so that the ministering angels should not understand it. … This explanation also has its difficulties. …1

The bracketed phrase that I have bolded immediately aroused my suspicion; sure enough, it has no basis in the original:

וכבר זכרתי בשערים מה שיש במאמר הא’ הזה מהשאלה למה סדרו חז”ל המאמר הזה בלשון ארמי ושאר מאמרי ההגדה כלם בלשון הקדש וכבר נתנו בזה החכמים ז”ל טעמים על דרך הדרש

מהם מפני שלא יבינו המזיקים בלשון הקדש ויבאו ללכלך הסעודה אחר שנתן להם רשות באמרו כל דכפין ייתי ויכול.

אבל הדעת הזה הוא ספק ספיקא בכמה מדרגות ראשונה במציאות השדים. וב’ שיבינו לשון קדש ולא לשון ארמית. וג’ שלא ילכלכו הסעודה כי אם ברשות בעל הבית. כבן יכבד אב ועבד אדוניו ואף שנודה כל זה שהוא באמת משא כבד כבר השרישונו חז”ל (פרק קמא דפסחים ח’) ששלוחי מצוה אינם ניזוקין ואמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר’ בה מן המזיקין.

ומהם אמרו שנאמר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שלא יבינו אותו מלאכי השרת … וכבר יקשה גם לדעת הזה …2

So it was felt necessary to add this “clarification” in spite of the fact that the work in general is an abridgement, for “as a rule, his commentary is much too long for the average reader”.3 I suspect that the translator or editor recoiled from the idea that Abravanel is actually skeptical about the very existence of evil spirits, which are, after all, plentifully attested to in the Talmud, and wished to insinuate that he is merely doubting the existence of spirits with the particular claimed agenda.

Crime and Punishment

In any event, this is a good time to remind the reader of just what Abravanel was capable of with regard to Aggadah that he deemed implausible; here’s his notorious dismissal of Hazal’s vindication of King David as mere Drush, and simply a cover-up to protect the guilty, not a serious historical claim:

ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים.

  • האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי”גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא”נו אשר היה יושב בסיב”טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו.
  • והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגברים דוד עליו השלום.
  • הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים.
  • הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון ועל ידי אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז”ל במדרש שמואל (פרשה כ”ה) אמרו ואותו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו.
  • הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפוס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל?

כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו.

אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (נו.) אמרו, אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א’ יח:י) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו’, רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א’ יז:יח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו’.

והדברים האלה לחכמינו ז”ל הם דרכי הדרוש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נא:ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו,

ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך.

סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאוד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:4

As Freelance Kiruv Maniac (Dovid Kornreich) puts it:

The Abarbanel has gained somewhat of a notorious status in my circles, and for good reasons. One of them is that his commentaries often invoke Christian bible scholars as valid sources for understanding biblical verses.

More than most, the Abarbanel is one whom I could rightly assume would readily trumpet the slogan “accept the truth from wherever it comes” and forcefully lead the charge against any overly pious and anti-rational approach to Chazal’s fallible wisdom.

Abravanel’s notoriety in Haredi circles is most ironic, since in his milieu he was actually the relative traditionalist, in contrast to his assimilated, acculturated Iberian co-religionists, and as opposed to the more hard-line Maimonideans:

Men like Albalag, Palquera, Gersonides, Narboni, and others, were roundly denounced by Abravanel as infidels and misleading guides, for venturing to assume a comparatively liberal standpoint in religio-philosophical questions. Although he was the last Jewish Aristotelian, Abravanel was essentially an opponent of philosophy, for his entire conception of Judaism, opposed to that of Maimonides and his school, was rooted in a firm conviction of God’s revelation in history, and particularly in the history of the selected people.

Excursus: Ancient Iberian Legends

Abravanel’s account of “the Prince Juliano” bringing “all the Ishmaelites from across the sea” to capture all of Spain from King Rodrigo as vengeance for the latter’s seduction of his daughter is a reference to an ancient Iberian legend of the original Moorish conquest of Spain, which Abravanel may have known from the Historia silense / Chronica silense or similar works. A detailed scholarly discussion of the development of the myth and its different versions is available here: (PDF), and the Argentinean classical composer Alberto Ginastera has fashioned the story into the opera Don Rodrigo.

  1. Brooklyn 1990 (abridged and translated by Yisrael Isser Zvi Herczeg, edited by Shlomo Fox) pp. 26-7. []
  2. זבח פסח: קרימונה שי”ז עמוד י. – קשר, לבוב תרל”ב עמוד ו: – קשר []
  3. Ibid., Publisher’s Foreword, p. 7. []
  4. פירוש על נביאים ראשונים, שמואל ב’ פרק י”א []

Basketball, Football, and Religion

While reading (h/t: ADDeRabbi) about Orthodox Jewish Israeli Division A basketball player Naama Shafir, star point guard for the University of Toledo Rockets, whose Rabbi permits her to play – but not practice – on Shabbas, and who walks to and from the stadium to do so, postpones interviews until Mozei Shabbas, and “[plays] in a uniform that features a T-shirt with sleeves under her jersey, and shorts that cover her knees”, I encountered the fascinating theological controversy over Buffalo Bills wide receiver Stevie Johnson’s Tweet apparently blaming God for a critical touchdown pass that he dropped:

I PRAISE YOU 24/7!!!!!! AND THIS HOW YOU DO ME!!!!! YOU EXPECT ME TO LEARN FROM THIS??? HOW???!!! ILL NEVER FORGET THIS!! EVER!!! THX THO…

Johnson subsequently clarified (again on Twitter) that he did not actually blame God for his error:

And No I Did Not Blame God People! Seriously??!? CMon! I Simply Cried Out And Asked Why? Jus Like yal did wen sumthin went wrong n ur life!

The receiver really does seem to be a believer; here’s a sentiment (also on Twitter) that would be right at home in the Yated or Hamodia (although the latter organ would describe it as having appeared in the “electronic media”):

Spoke To Friends Fam Teammates and Most Importantly I Spoke With My Wife. I Honestly Believe Evrything Happens For A Reason! Everything!

And he also understands (and Tweets) the religious truth that it is through adversity that one comes closer to the Lord:

I learned A lot Within 24hrs. Saw Both Sides.(Ups&Dwns) I AM HAPPY & THANKFUL 4 YESTERDAY! w/out Sunday iWldnt have grew closer w/The Lord!!

But, in a perhaps depressing sign of the poor state of contemporary Biblical literacy, none of the reports on the matter that I have read have noted that Johnson’s original cri-de-couer was merely a perfectly straightforward Biblical reference:

קלִי קלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.1

Hazal have famously associated the Psalm as a whole, and this cry in particular, with Queen Esther:

א”ר זירא למה נמשלה אסתר לאילה לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה

א”ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה לכתוב קא אמרינן הניחא למאן דאמר אסתר ניתנה לכתוב אלא למאן דאמר אסתר לא ניתנה לכתוב מאי איכא למימר מוקים לה כר’ בנימין בר יפת אמר ר’ אלעזר דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת:2

ותעמד בחצר בית המלך הפנימית א”ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה3

[There are also other explanations of the text.]

Of course, no discussion of the blaming of God for one’s own failure would be complete without a reference to Rudyard Kipling’s hilarious, brilliant and acute verse masterpiece, Natural Theology; see our earlier post on the topic.

  1. תהילים כב:ב – קשר []
  2. בבלי יומא כט. – קשר, קשר, ועיין ילקוט שמעוני תהילים שם – קשר []
  3. בבלי מגילה טו: – קשר []

More Paradoxical Poetry

[Our previous discussion of paradoxical poetry.]

From an interview with Rav Yehudah Amital (h/t: Prof. Alan Brill):

האם היתה לך נקודת משבר אמונית?

אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמא, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. אני כל הזמן דיברתי. בכל ערב תשעה באב, דיברתי בישיבה והנושא הזה העסיק אותי.

האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?

להיפך, כדברי ר’ יהודה הלוי “ברחתי ממך אליך”, אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב”ה, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכל. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב”ה זה העוגן החזק.

Translation:

Did you have religious crisis points?

I can’t speak of crisis points. One lives in crises all the time. For me, every festival is problematic. On Simchat Torah, for example, I would speak at the yeshiva about the Holocaust [because it was the day of my liberation]; I couldn’t let Simchat Torah go by without mentioning the Holocaust. I spoke about it all the time. Every eve of Tish’a be-Av I spoke about it at the yeshiva; the subject occupied me.

Did it also affect your attitude towards prayer?

On the contrary – as Rabbi Yehuda ha-Levi said, “I flee from You – to You.” I have no other option. I need God; without that I’m not able to exist at all. Without this faith I lose everything. But it’s not as people think, that when a Jew is religious then all the problems are solved. There’s no such thing. But I need His closeness. Just as a person cannot be alone, he seeks some intimacy, some anchor. For me, faith in God is that strong anchor.

I have emphasized the attribution of the poetic fragment to Rihal; others, including Rav Moshe Shmuel Shapiro, also ascribe authorship (of a slight variant) to him:

הנה באסון גדול כזה רואים את יד ד’ החזקה, איך שהמקום החזק בעולם נמחק ואין מקום בטוח אם לא על ידי שמירתו של הקב”ה. ואי אפשר לברוח מלפני ד’ אלא אליו וכדרבי ריה”ל “מפניך אליך אברח”.1

This is, however, apparently a misattribution; although the basic idea was a popular motif in medieval religious Jewish poetry, the author, at least of this particular phrase, is not Rihal but another great, earlier poet-philosopher, Ibn Gvirol, in his magnum opus כתר מלכות:

אֱלֹקי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל ‑ / מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?
וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ ‑ / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?
לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל
וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,
וּבְשׁוּלֵי רחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי,

[An analysis of the poem and poet.]

As we have mentioned, scholars have noted the invocation of this idea elsewhere in medieval Jewish religious poetry:

אבן עזרא הותיר לנו כמה מהדוגמאות המצוינות ביותר של השירה הדתית העברית בספרד ובתחומים מסויימים אינו נופל מהרמים שבהישגיה. כך, למשל, אם היה נפוץ בימי הביניים המוטיב “אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך”, הרי “הווריאציות של אבן עזרא על נושא זה מצויינת בשגב ביטויין, ואין רבות כמותן בכל שירת ימי הביניים”. [הציטוט הוא מ ח. שירמן]2

בפיוט ובשירה חוזרים ונשנים לפרקים צירופים מסויימים, מהם שכיחים אצל אחת העדות בלבד, ומהם מצויים אצל עדות שונות, מהם מלה במלה, ומהם בשינויים קלים. הצירוף “עזרה הישנה”, כלומר עזרת ד’ הידועה מקדם, נמצא החל ברבנו גרשם מאור הגולה (במאה ה – 10-11) אצל פייטני אשכנז, צרפת, איטליה, ורומניאה.

הצירופים “שעיר וחותנו”, “חתן וחותן”, “פרא ושעיר”, ככינוי לאדום וישמעאל, נמצאים בפיוטי האיטלקים, האשכנזים והצרפתים.

כמו כן השתמשו הרבה ממשוררי ספרד ופרובאנס בפנייה לאלקים בצירוף: “אברח ממך אליך” (שלמה אבן גבירול ב”כתר מלכות”. ושלמה דאפיירא (המאה ה-14) השתמש בו גם במכתבים כשבח לנדיבים: “ומפניך אברח נכח פניך, וממך ואליך אנוס לעזרה”.

[בהערה בשולי הדף:] [אוצר יהודי ספרד כרך ז (תשכ”ד) עמוד 29, ועיין שם הערה 7.

ואשר לעניין “אברח ממך אליך” – יש שראו כאן השפעת הפילוסופיה הדתית הערבית. אבל אם כי הרעיון נמצא באמת בספרות הערבית (החל במאה התשיעית) עיקרו עברי: על יונה נאמר: “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'” (יונה א:ג), ואף על כן הגיע אל ד’, כמו שנאמר: “וימן ד’ דג גדול לבלוע את יונה … ויתפלל יונה אל ד'” (שם ב:א-ב). ובתהלים קלט:ז נאמר: אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח”, היינו אין מקום שבו לא תהיה. אחרי רבי שלמה אבן גבירול השתמש ברעיון זה גם רבי משה אבן עזרא בפיוטיו ושר:

אנוס לעזרה ממך אליך …
אברח עדי צלך (ברן יחד עמוד קיד)

ובפיוט אחר:

ממך צור לך בורחים (מושל רום ותחת, “הארץ” 14.9.58)

ואחריו השתמשו ברעיון זה בצורות שונות גם משוררים אחרים. אבל הניסוח היפה ביותר הוא של רשב”ג …

ועל השימוש ברעיון זה ועל מקורותיו כתבו: י. ד. אברמסקי ב”גליונות” כ”ד (תשי”א), עמוד 276; יהודה רצהבי ב”הארץ” ראש השנה תשי”ז; דב סדן ב”מחניים” סימן ל”ה (תשי”ח), עמ’ 25-35; א. מ. הברמן ב”הארץ” 14.9.58

השווה כעת גם דברי ישראל לוין ב”אוצר יהודי ספרד” כרך ח’, עמ’ 53-57.]

המשוררים והפייטנים ראו בצירופים אלה חומר לשוני שאין זכות בעלים עליו, מעין צירופי המקרא, שמקשטים בהם את הפיוטים ואת השירים ולא מזכירים את המקור, ולכן השתמשו בהם לצרכם.3

The theological idea so elegantly encapsulated by this bit of poetry was famously adopted by the Brisker Rav, as noted by Eliezer Brodt:

מדוע אכן אסורה השמחה בראש-השנה עד כדי שתיקנו שלא לומר בו את ההלל. ניתן להבין זאת כשנקדים לכך את טעם ביטול ההלל בראש השנה המובא בגמרא (ראש השנה לב ע”ב): “אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור? אמר להם: אפשר, מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!”.

אך שוב עלינו להבין, מדוע משום ש’מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו’ אין לומר הלל ביום זה? לכאורה, מה שייכות זה לזה?

רבותינו הראשונים דנו בכך ומבארים, כי משום ש’מלך יושב על כסא דין…’, יש להקדיש ימים אלו לתשובה ולבקשת סליחה וכפרה, ושעת תשובה אינה הזמן ראוי לשמחה. כך ביאר רבינו המאירי (פרובנס, ה’ט-עה), בעל ‘בית הבחירה’: “כוונת בעל המאמר, שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה אלא לעורר לבנו בדברי כיבושין ובענינים מרעידים הטבע ובדברים אלו כיוצא בו, הם מעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה”. וככל הנראה, שאב דבריו מפירושו של הרמב”ם (ספרד ומצרים, ד’תתצח-תתקסה), למשניות, שנכתב בימי צעירותו: “לא קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום כיפור, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם יתעלה, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו ענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. וכפל הדברים בחיבורו ‘משנה תורה’ שכתב בימי העמידה: “שמונה עשר יום בשנה מצווה לגמור בהן את ההלל… אבל ראש השנה ויום הכפורים – אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה”. ונמשך אחריו גם רבינו אהרן הכהן מלוניל (צרפת וספרד, נפטר בשנת ה’צ), בעל ‘ארחות חיים’, הכותב: “אין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו”. וזו כנראה כוונתו של רבי פנחס הלוי מבארצלונה (ספרד, המאה הראשונה לאלף השישי), אחיו של הרא”ה ומחבר ספר ‘החינוך’, אשר דרכו להמשך אחר שיטת הרמב”ם: “ואולם שהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה… וזה הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו… אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה…”.

ר’ חיים ברים לאחר שהוא העתיק דברי הרמב”ם לענין הלל ואימה כתב: “ומקור דברי הרמב”ם לקוחים מדברי המשורר האלוקי רבי שלמה אבן גבירול בשירתו ‘כתר מלכות’ שם כתוב אברח ממך אליך שמתוך הכרת הפחד והאימה מהדר גאונו אנו בורחים אל חיק אהבתו יתברך, ודכירנא ששמעתי את דברי הרמב”ם הנ”ל יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הגאון הגאב”ד דבריסק זצוק”ל וינועו אמות הסיפים בשעת אמירתו ותהי לחרדת אלוקים, ועד היום חרוטים הדברים בלב שומעיו כבשעת אמירתו”.

Rav Shach, in a eulogy he delivered on the Brisker Rav, related a poignant conversation that took place between them shortly before the latter’s death (on the eve of the Day of Atonement), about the poem, the cognate Maimonidean passage, and the underlying theology (intellectual and emotional):

בימיו האחרונים של מרן הגרי”ז זצוק”ל, והימים – ימי ההכנה לראש השנה, שאל מרן “מה יהיה הסוף?” ואמרתי לנחמו בדברי הירושלמי (פרק קמא דראש השנה הלכה ג’): א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו’, רבי חנניא ורבי יהושע, חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלקיה. בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו’ לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינם כן, לובשין לבנים ומתעטפין לבנים וכו’ ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. ודברתי אל לבו, כי כך גם עכשיו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקב”ה יעשה לו נס.

אולם מרן זצ”ל ענה: “במה, במה להיות בטוח?” וביאר מאמר הירושלמי הנ”ל על פי דברי הפיוט “כתר מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול … וצריך להבין מה הביאור “אברח ממך אליך“, הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו אלא בורח ממנו. והביא מרן זצ”ל שכך כותב גם הרמב”ם בפירוש המשניות פרק ד’ דראש השנה (לב:): “שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו. עי”ש. וצריך ביאור כנ”ל מהו שאמר ומנוס אליו.

וביאר מרן זצ”ל, הנה ענין הבטחון שייך רק אצל מי שמרגיש המצאו בצרה גדולה, ואז במצב זה הוא סומך על הקב”ה ובוטח בו, זהו הנקרא “בעל בטחון”. והוא שאמר הפייט: “אברח ממך אליך” – כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ורצה להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח “ממך אליך” – מלפני ד’ אל ד’, דהיינו, שהוא מוצא מקום מחסה, מקלט ומבטח רק בצילו יתברך. אולם, אם האדם אינו מרגיש כלל בצרה האופפת אותו והוא שליו ובטוח בעצמו, אין זה בטחון כלל. ומעתה, מה שאמרו חז”ל בירושלמי כי בראש השנה שמחים אנו מתוך ידיעה שייעשה לנו נס, ולכאורה איך הדברים תואמים למהות היום, הלא יום זה הוא יום דין אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ומוכרחים לפחד ולהיות ירא וחרד ביום הזה. אלא, כפי המבואר כך היא הדרך – תחילה צריך להשריש בלב את תחושת פחד הדין והיראה מלפני שופט כל הארץ, ומתוך הרגשה זו צריך לבא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בהקב”ה שיפקדנו לטובה ויטה את דיננו לכף זכות. ובהרגשה זו יש לנו לנהוג ביום הדין – להסתפר לכבודו, ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים “לפי שיודעין שהקב”ה עושה להם נס”. וזו באמת מעלת כלל ישראל, שיש בהם מדת הבטחון בו יתברך שלא כשאר האומות. אולם, אם מתחילה אין האדם חרד מיום הדין, אם כן מה מקום יש לבטחון. וסיים מרן זצ”ל על עצמו ואמר: “ואם כן במה אהיה בטוח?”4

Here is a somewhat confused version of the above conversation:

ונראה לבאר ביותר עמקות את ההרגשה שצריכה להיות לנו בראש השנה, והוא שמהות ענין השמחה ביום הזה – היא דווקא מתוך פחד הדין, והבאור הוא על פי מה שמסופר על מרן הגרי”ז זצ”ל … כששמע הגרי”ז את הדברים, אמר שהנוסח “אברח ממך אליך” לקוח מדברי הרמב”ם בחובת היום של ראש השנה, בפירוש המשניות … והיינו שמהות היום זה לברוח מפחד המשפט אל הקב”ה בעצמו.5

[Ibn Gvirol died about seventy years before Rambam was born.]

Two later poetic expressions of this idea were composed in the sixteenth century. R. Yisrael Najara’s אנה אלך:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח

[An essay on the poem.]

Rav David ibn Abi Zimra (Radvaz) composed a poem with the same title as Ibn Gvirol’s, and also borrowed the theological idea we have been discussing:

אברח מזעמך אליך ואל רחמיך ומתוכחות מוסריך אל ניחומיך ומאימת דיניך אנוסה אל חמלתך ומפחדך ארוצה אל חסדיך אשר אין להם קץ ותכלה ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך:6

Update: The poignant dialog between Rav Shach and the Brisker Rav at the end of the latter’s life is also recorded in שמושה של תורה, which it follows this passage:

סח מרן שליט”א [הרב שך]: כידוע, אומרת הגמרא (ראש השנה לב:) שאין אומרים הלל בראש השנה, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב”ה, וישראל אומרים שירה?

פעם הראוני רבנו הגרי”ז מבריסק זצ”ל, את דברי הרמב”ם בפירוש המשניות למסכת ראש השנה (ד:ז) הכותב שאין אומרים הלל בראש השנה “לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מד’ ומברח ומנוס אליו”.

ויש להבין את לשונו, מהו “מברח (ממנו) ומנוס אליו”? אם יראה גורמת לבריחה וריחוק, כיצד זה תגרום ל”מנוס אליו” ולקירבה?

אלא, הסביר הגרי”ז, זהו כמשל הילד שאביו מכהו – ובשעת ההכאה הוא נאחז באביו בחזקה, לבקש בו מפלט והצלה. הוא כבורח ממנו ובורח אליו. כך יש להבין את הענין, כזה הוא הפחד מפני משפט שמים. יש לרעוד ולירא, וככל שיראים יותר כך מתקרבים יותר ומבקשים מחסה אצל הקב”ה עצמו!

בימיו האחרונים של רבנו הגרי”ז זצ”ל, היה ירא וחרד חרדתו של רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח:), ולפני ראש השנה האחרון לימי חייו, כשמרן שליט”א בא לברכו בברכת שנה טובה, שאל את מרן שליט”א בדאגה: “מה יהיה הסוף?” …7

  1. ישורון, יח, עמוד תפו []
  2. ישראל לוין, “אמנות ורעיון בפיוטי ר’ אברהם אבן עזרא”, אוצר יהודי ספרד, כרך ו’ עמוד 57 []
  3. א. מ. הברמן, “צירופים ופיוטים החוזרים ונשנים בפי משוררים שונים”, אוצר יהודי ספרד, כרך ט’ עמוד 54 []
  4. רב אלעזר מנחם מן שך, “מתוך דברי הספד על מרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל – מרחשון תש”כ”, המלך המשפט (נדפס עם בזאת אני בוטח) (בני ברק תשס”ב) עמוד קסט, הובא בילקוט לקח טוב, ימים נוראים א’ (תשנ”ט), עמודים קצז-ח, ועיין דוד פלק, ענינו של יום – ב’, עמודים מג-ד []
  5. ר’ ניסן זלמן גולדברג, נזר המלך – ראש השנה, עמודים מה-ו []
  6. כתר מלכות (נדפס בספר אור קדמון לרב משה חאגיז) (וניציאה) – קשר []
  7. שמושה של תורה (מהדורה שניה מתוקנת: תשנ”ט), עמודים שז-ט []