"The Spirit He Breathed In Man Is Free" – The Theodicy of Maimonides and Kipling

Prof. Menachem Kellner writes:

Rambam also made it clear that (just as traffic accidents don’t just “happen,” but are caused, so) most of the evil from which we suffer is the result of human stupidity and cupidity; the fires were started by stupid kids literally playing with fire, but they spread so disastrously because too many people were concerned with everything but fire prevention and fire fighting, and emergency response to challenges other than hostile attacks (earthquakes, for example – Israel sits on a major fault line).

The most brilliant – and hilarious – expression of this philosophical doctrine is unquestionably Rudyard Kipling’s Natural Theology:

Natural Theology


I ate my fill of a whale that died
And stranded after a month at sea. . . .
There is a pain in my inside.
Why have the Gods afflicted me?
Ow! I am purged till I am a wraith!
Wow! I am sick till I cannot see!
What is the sense of Religion and Faith:
Look how the Gods have afflicted me!


How can the skin of rat or mouse hold
Anything more than a harmless flea?. . .
The burning plague has taken my household.
Why have my Gods afflicted me?
All my kith and kin are deceased,
Though they were as good as good could be,
I will out and batter the family priest,
Because my Gods have afflicted me!


My privy and well drain into each other
After the custom of Christendie. . . .
Fevers and fluxes are wasting my mother.
Why has the Lord afflicted me?
The Saints are helpless for all I offer–
So are the clergy I used to fee.
Henceforward I keep my cash in my coffer,
Because the Lord has afflicted me.


I run eight hundred hens to the acre
They die by dozens mysteriously. . . .
I am more than doubtful concerning my Maker,
Why has the Lord afflicted me?
What a return for all my endeavour–
Not to mention the L. S. D!
I am an atheist now and for ever,
Because this God has afflicted me!


Money spent on an Army or Fleet
Is homicidal lunacy. . . .
My son has been killed in the Mons retreat,
Why is the Lord afflicting me?
Why are murder, pillage and arson
And rape allowed by the Deity?
I will write to the Times, deriding our parson
Because my God has afflicted me.


We had a kettle: we let it leak:
Our not repairing it made it worse.
We haven’t had any tea for a week. . .
The bottom is out of the Universe!


This was none of the good Lord’s pleasure,
For the Spirit He breathed in Man is free;
But what comes after is measure for measure,
And not a God that afflicteth thee.
As was the sowing so the reaping
Is now and evermore shall be.
Thou art delivered to thine own keeping.
Only Thyself hath afflicted thee!

Rambam’s version:

ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר: מחמת אחדי האדם החסרים.

וממגרעותינו אנו צועקים ומשוועים, ומרעות שאנו עושים אותה בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה’, יתעלה מכך, כמו שביאר בספרו ואמר “שיחת לו לא בניו מומם” וגו’, וביאר שלמה את זה ואמר “אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו”. …

והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם. וזהו אשר לא תמצא מי שאינו [רצה] חוטא בו על עצמו כי אם מעטים. וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר, מידכם הייתה זאת לכם, ונאמר משחית נפשו הוא יעשנה.

ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה אוולת אדם תסלף דרכו וגו’, וכן כבר ביאר במין הזה מן הרעות שהם מעשה האדם בעצמו, והוא אומרו: לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ואותם המחשבות הם אשר הביאו עליהם הרעות הללו.

על מין זה נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל וביאר מיד בסמוך, כי האדם הוא אשר ממציא את המין הזה מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו’.1

The numerous evils to which individual persons are exposed are due to the defects existing in the persons themselves. We complain and seek relief from our own faults: we suffer from the evils which we, by our own free will, inflict on ourselves and ascribe them to God, who is far from being connected with them! Comp. “Is destruction his [work]? No. Ye [who call yourselves] wrongly his sons, you who are a perverse and crooked generation” (Deut. xxxii. 5). This is explained by Solomon, who says, “The foolishness of man perverteth his way, and his heart fretteth against the Lord” (Prov. xix. 3). …

(3) The third class of evils comprises those which every one causes to himself by his own action. This is the largest class, and is far more numerous than the second class. It is especially of these evils that all men complain, only few men are found that do not sin against themselves by this kind of evil. Those that are afflicted with it are therefore justly blamed in the words of the prophet, “This hath been by your means” (Mal. i. 9); the same is expressed in the following passage, “He that doeth it destroyeth his own soul” (Prov. vi. 32). In reference to this kind of evil, Solomon says, “The foolishness of man perverteth his way” (ibid. xix. 3). In the following passage he explains also that this kind of evil is man’s own work, “Lo, this only have I found, that God hath made man upright, but they have thought out many inventions” (Eccles. vii. 29), and these inventions bring the evils upon him. The same subject is referred to in Job (v. 6), “For affliction cometh not forth of the dust, neither doth trouble spring out of the ground.” These words are immediately followed by the explanation that man himself is the author of this class of evils, “But man is born unto trouble.”2

[And see our survey of the tension in traditional Jewish thought between personal autonomy and responsibility on the one hand, and Divine Providence on the other.]

  1. מורה נבוכים (מהדורת קאפח) ג:יב – קשר []
  2. Friedlander’s translation, pp. 269-271 – link. I have previously drawn this analogy between Rambam and Kipling on the Avodah mailing list. []


We recently discussed several versions of an aphorism declaring that God can be found everywhere. While this is merely a poetic assertion that the honest and earnest seeker will be able to see God wherever he looks, our tradition also contains various rather more fraught theological assertions, bordering on the panentheistic, that God actually is everywhere. The classic modern example is the song Hashem Is Here, Hashem Is There popularized by Uncle Moishy (Moshe Tanenbaum) and the Mitzvah Men:

Hashem is here,
Hashem is there,
Hashem is truly everywhere.

Hashem is here,
Hashem is there,
Hashem is truly everywhere.

Up, up, down, down,
right, left and all around,
here, there and everywhere,
that’s where he can be found.

A more venerable example is the medieval שיר היחוד, of unknown provenance:

אין דבר סתר ממך נכחד. עתידות ועוברות לך הם יחד:
אשר מעולם ועד העולם. הם כלם בך, ואתה בכלם:1

סובב הכל ומלא את כל. ובהיות הכל אתה בכל: …

ולפני הכל כל היתה. ובהיות הכל כל מלאת:2

דין יתיב כעתיק יומין. וצבאו על שמאל ועל ימין:3

Rav Moshe Taku finds this intolerable, declaring that “according to the opinion of the Torah, anyone who says it is thereby blaspheming”:

ויש חרוז שקורין שיר היחוד, ושמעתי שר’ בצלאל עשאו, וכן כתוב בו: “כולם בך, ואתה בכולם, סובב את הכל, ומלא את הכל, בהיות הכל, אתה בכל, לפני הכל כל היתה, ובהיות כל את כל מלאתה”, ואם כן מה שכתוב בו: “דיין יתיב כעתיק יומין וצבאו על שמאל וימין” זה רוצה לומר שהוא צורה הנבראת ולפי דעת התורה כל האומרו הרי זה מגדף.4

It is deliciously ironic that it is Rav Moshe Taku, of all people, who raises theological objections to the poem, since his own claim to contemporary fame (or notoriety) is primarily his remarkably provocative (at least to the modern sensibility) stance on God’s corporeality (see, e.g. Rabbi David Sedley and Rabbi Natan Slifkin, and the sources they cite).

In any event, Rav Moshe Taku’s opposition was echoed by Maharshal, as reported by his relative Rav Shmuel Yehudah Katzenellenbogen (son of Maharam of Padua and a distinguished scholar in his own right) in the name of Rema:

רע עלי המעשה אשר כתב לי אדוני בשם שארנו הגאון כמהר”ש י”ץ ששלח לשונו בשיר היחוד וגזר במקומו שלא לאמרו על סמך מה שמצא כתוב בספר אחד ישן נושן קרא כתב תמים כי האמור חרוז סובב את הכל ואתה בכל כו’ הרי זה מחרף ומגדף חס ושלום.5

Rav Katzenellenbogen himself dismisses the objection, and expresses surprise that even as great a scholar as Maharshal would make the common mistake of accepting an opinion merely due to its antiquity:

ראיתי מעשה ונזכרתי דברי הרמב”ם במורה הנבוכים כי זה דרכם של רוב בני אדם כשהם מוצאים דבר מה בספר ישן כפי רוב יושנו תגדל בו האמנתם אך לא חשבתי כזאת על חכם כמוהו

ואני בעניי לא מקובל ולא בן מקובל אנכי אבל יש לי פירוש על שיר היחוד על דרך הקבלה לא פירוש כולל רק ראשי פרקים בו יודע חכמת המחבר והשיר הזה קדש קדשים אצל כל בני עמנו.

ומה שכתב מכ”ת כי בחרוז זה נמשך לדעת הרמב”ם וא”ע [אבן עזרא] ושאר החכמים לא הבנתי דעת אדוני באלה ודעתי בו אחד משתים או שהיתה כוונת המחבר סובב את הכל על דרך שאמרו רז”ל הוא מקומות של עולם ואתה בכל כי כבודו מלא עולם ואין זה מה שיחייב גשמיות בחק הנבדל כאשר כתב הרמב”ם. ואפשר שלזה כוונת מעכ”ת

או היתה כוונת המחבר על דרך הקבלה וקרא לעלות העלות ית’ וית’ סובב את הכל ומלא את כל רמז למדה קראוה כל ועליה אמרו רז”ל במדרש בת היתה לאברהם אבינו וכו’ וזה ידוע אפילו למתחילים בחכמה זו

אם כן על מה יתאנה אדם חי על המחבר הזה קדוש יאמר לו כי אם חסרון [השגתינו] בדבריו הנעימים.

ושלום ממני שארך, שמואל יהודה קצנאילינבוגן:

Rav Mordechai Yaffe also mentions his teacher Maharshal’s opposition to the poem, although he is mysteriously coy about the reason:

מנהג חדש נתפשט באילו הארצות בימי שנהגו לומר מיד אחר קדיש יתום שיר היחוד …

אך כבר עמד מורינו ורבינו וגאונינו הגדול מוהר”ר שלמה לוריא ז”ל וביטל אותה בכל מקום שהיה שם אב בית דין שלא יאמרוהו מטעם לא ניתן ליכתב אבל לא השגיחו בו בכל הקהילות כי נראה להם טעם חיצון הוא …6

Rav Ya’akov Emden begins his Introduction To שיר היחוד – A Ruling On Saying שיר היחוד and Additional Praises After Prayer with this summary of the controversy:

הקדמה לשיר היחוד

פסק על אמירת שיר היחוד ושבחים נוספים אחר התפלה

ראיתי לדבר בענין אמירת שיר היחוד שנתפשט ברוב תפוצת גליות ישראל האשכנזים. ומצאנו בתשובות רבותינו שקדמונו. קצתם הרחיקו אמירתו. כמו הגאון רש”ל. … ובפרט בתשובות מהרמ”א נמצא ויכוח על זה. בין הרב ז”ל ובין הגאון החכם הגדול מוהר”ר יודא מינץ ז”ל.7 ושם מתבאר טעמו של הגאון מהרש”ל. ושאר חכמים זולתו שמאסו בו. מפני שהיו מגמגמים בענין ומשמעות לשון חרוז ידוע שבו. יעויין בתשובה הנזכרת לעיל (סימן קכ”ו) שהגאון הנזכר לעיל הפליג להמליץ בעד מחבר שיר היחוד. ושיש לו פירוש עליו על דרך הסוד. והתפאר בו שהוא אצלם קודש קדשים. ותקן כל מה שנתקשה בו הרב רש”ל:8

For comprehensive discussion of the poem, see the rest of Rav Emden’s essay, and R. Ya’akov Weingarten’s discussion in the introduction to his Mahzor for Yom Kippur (from which the sources in this post have been taken).9

Update: Eliezer Brodt, at the end of his Towards A Reappraisal of the Recent Works of Rabbi Shelomoh Luriah (Maharshal), cites a couple of other accounts of Maharshal’s opposition to שיר היחוד, and see also the sources cited in his footnote 7 there.

  1. מחזור לימים הנוראים (מהדורת גולדשמיד), כרך ב’ (יום כפור), שירי היחוד, יום שלישי עמוד 64 – קשר []
  2. שם עמוד 65 – קשר []
  3. שם (יום רביעי) עמוד 67 – קשר []
  4. כתב תמים, נדפס באוצר נחמד, מחברת שלישית (וויען תר”כ), עמוד 81 – קשר. מחברת זו של אוצר נחמד נמצא גם ב גווגל ספרים, אלא שחסר ממנה דף זה (עם עוד דפים)‏ []
  5. שו”ת רמ”א סימן קכ”ו – קשר []
  6. לבוש התכלת, סימן קל”ג אות ו’ – קשר []
  7. אין זה מובן, ואולי יש כאן איזה טעות סופר, דכבר ראינו שהתשובה אל הרמ”א הוא מהרב שמואל יהודה קצנאילינבוג, והוא היה בן נכדתו של הרב יהודה מינץ []
  8. סידור היעב”ץ שערי שמים (ירושלים תשנ”ג), חלק שני, עמודי שמים, הקדמה לשיר היחוד (פרבר – בית י”ח), עמוד תשנ”ט []
  9. המחזור המפורש, יום כפור (ירושלם תשמ”ז), מבוא, פרק ה []

Purity, Poetry and Paradox

Some duets of the always wonderful Etti Ankri and Ehud Banai, from their recent בין מועד למועד show (at זאפה אמפי שוני):

Here’s another clip from the show, of Ankri’s famously charming banter with the audience, and a bit of her great, timeless classic והיםYouTube, and here’s a duet with Banai of her beautiful, plaintive version of Rihal’s lovely ידידי השכחת (here and here) from the זאפה תל אביב show – YouTube.

[Further reading on Ankri and Banai.]

Taking a break from Ankri and Banai, I recently listened to a few minutes of a very different religious Jewish singer – Lipa Schmeltzer. Here’s a clip from a performance with the Freilach band on the בני ברק-based Haredi radio station רדיו קול ברמהthe Jewish Music Report.

Lo and behold, the very first words out of Lipa’s mouth were:

איה אמצאך, ואיה לא אמצאך?

The song is from Lipa’s recent album מעומקא דליפא; here’s a clip of him singing it at a “Simchas Beis Hashoeva Concert” at Brooklyn College, Sep. 25, 2010YouTube.

“Everyone’s singing Rihal these days”, I said to myself, since I recalled that line as being from a Rihal poem I had once seen. But I turned out to have been mistaken, for while the sentiment is indeed Rihal’s, the wording is not. From Rihal’s beautiful קהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ (here and here, and see here):

קהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!
וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם!

From a serendipitously inaccurate OCR search on HebrewBooks.org, I found that the same idea appears about half a century earlier in R. Bahya ibn Paquda’s classic ethical work חובות הלבבות, where it is attributed to an anonymous “sage”:

ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפלתו אלקי אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך נסתרת ולא תראה והכל ממך מלא. דומה למה שאמר יתברך (ירמיה כג) את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד’.1

The similarity between the aphorisms has already been noted in a footnote in the nineteenth century Maskilic periodical ציון (Zion. Ephemerides hebraicae, sive collectio dissertationum, maxime theologicorum, variorumque hebraicorum scriptorum, ad ordinem mensium lunarium disposita).2

I am not well-versed in the intellectual history of the period, but in light of the above, it seems likely that Rihal was borrowing from an earlier Spanish / Arabic (Jewish or otherwise) tradition.

[A version of the saying is also mentioned by the nineteenth century Rabbinic scholar, R. Yisrael Kitover, who attributes it to an anonymous “pious man”:

ועל דרך שאמר החסיד אלוקי אנה אמצאך ואנה לא אמצאך.3]

But from whence, then, are Lipa’s lyrics drawn? Strangely enough, searching the web ultimately yielded but one source for the song: Hayim Nahman Bialik’s translation of S. Ansky’s seminal play The Dybbuk:

בטלן ג: מהראוי לנגן זמר.

סנדר: אדרבה, אדרבה.

בטלן ג: רבונו של עולם, רבנו של עולם,
הבה, בחליל לך אנגנה.
הבה בחליל לך אנגנה.
איה אמצאך ואיה לא אמצאך?
אם באשר אלכה, שם עמי אתה,
ובאשר אפנה, לנגדי אתה,
ואין דבר אם לא אתה,
אתה הכל והכל אתה,
אתה, רק אתה, אך אתה
אתה, אתה, אתה.

כל הטוב הלא מידך אתה,
וגם הרע מידך אתה,
ואם אתה לי מה אירא רע?
אתה הכל והכל אתה
אתה, רק אתה, אך אתה,
אתה, אתה, אתה, אתה.

מזרח-אתה, מערב-אתה,
צפון-אתה, דרום-אתה.
מעלה-אתה, מטה-אתה,
אתה, רק אתה, אך אתה
אתה, רק אתה, אך אתה
אתה, אתה, אתה, אתה.

Now, it is certainly unlikely that Lipa is borrowing from Ansky, but according to Wikipedia:

The play was based on years of research by S. Ansky, who travelled between Jewish shtetls in Russia and Ukraine, documenting folk beliefs and stories of the Hassidic Jews.

and so Lipa has presumably drawn on the original song which Ansky incorporated into The Dybbuk. I have been unable, however, to find any trace of this Ur-song on the Internet.

Update: A glowing write-up of בין מועד למועד by תימורה לסינגר for Ynet; an indignant reaction at Shofar, outraged at both the show and the write-up.

  1. חובות הלבבות שער היחוד פרק י’ – קשר []
  2. ציון, סיון תר”ב, עמוד 135, בהערה שבשולי הדף – קשר []
  3. ביאור מלות זרות הנדפס בתחלת ספר האמונות והדעות לרב סעדיה גאון, עמוד 25 – קשר או קשר []