Dorothea “Dragon” Dix

In my lectures on יחוד mentioned in the previous post, I touched briefly on the question of whether the age and attractiveness of a woman are relevant factors in determining whether a particular scenario of seclusion is permissible or not. I noted that several years ago, on a visit to the National Portrait Gallery, I was struck by Dorothea Dix’s (whose identity I did not recall correctly) standards for the nurses under her superintendency:

In 1861, Dorothea Dix was appointed superintendent of women nurses in Washington, D.C., a title she would hold without salary for the next five years. On the brink of sixty, dour in temperament, and disciplined in her work, Dix was totally dedicated to her task. The qualifications she set were harsh even by the standards of her day: “All nurses are required to be plain looking women. Their dresses must be brown or black, with no bows, no curls, no jewelry, and no hoop-skirts.” And she would consider no woman under age thirty. Dix worked throughout her life to improve conditions for the mentally ill. Her pioneering efforts established many institutions, such as St. Elizabeth’s in Washington, D.C., the hospital that commissioned this portrait.

I have been unable to locate a primary source of the above citation of Dix’s qualifications; her widely cited “Circular No. 8” actually sets the minimum age at thirty-five, not thirty:

No candidate for service in the Women’s Department for nursing in the Military Hospitals of the United States, will be received below the age of thirty-five years, nor above fifty.

Only women of strong health, not subjects of chronic disease, nor liable to sudden illnesses, need apply. The duties of the station make large and continued demands on strength.

Matronly persons of experience, good conduct, or superior education and serious disposition, will always have preference; habits of neatness, order, sobriety, and industry, are prerequisites.

All applicants must present certificates of qualification and good character from at least two persons of trust, testifying to morality, integrity, seriousness, and capacity for care of the sick.

Obedience to rules of the service, and conformity to special regulations, will be required and enforced.

Compensation, as regulated by act of Congress, forty cents a day and subsistence. Transportation furnished to and from the place of service.

Amount of luggage limited within small compass.

Dress plain, (colors brown, grey, or black,) and while connected with the service without ornaments of any sort.

No applicants accepted for less than three months service; those for longer periods always have preference.

The Portrait Gallery’s text does appear in contemporary, secondhand sources. Here is Mary A. Gardner Holland’s account of her initial encounter with Dix, from her book Our Army Nurses:

Later, I procured one of Miss Dix’s circulars, and read it again and again. It appeared to me a queer demand. It read like this: “No woman under thirty years need apply to serve in government hospitals. All nurses are required to be very plain-looking women. Their dresses must be brown or black, with no bows, no curls, or jewelry, and no hoop-skirts.”

It was fashionable at that time to wear immense hoops. I had worn one for some time, and really felt it a sacrifice to leave it off. Other requirements were agreeable, but I felt I could not walk without a hoop. I said, “Well, if I can’t walk without it, I will crawl; for I must go, and I will do the best I can.”

Soon after this, I took up a morning paper and read that the wounded were being brought into Washington so fast that more help was needed at once. I wrote immediately to Miss Dix, saying: “I am in possession of one your circulars, and will comply with all your requirements. I am plain-looking enough to suit you, and old enough. I have no near relative in the war, no lover there. I never had a husband, and am not looking for one. Will you take me?” In a few days, her answer was came: “Report at once at my house, corner of 14th Street and New York Avenue, Washington.”1

Gardner may have been paraphrasing Circular No. 8 and misremembering its precise details, or she may have been citing a different circular. Indeed, another noted contemporary figure, Thomas Wentworth Higginson, also recorded the same text as Gardner verbatim in his book Cheerful Yesterdays:

… Miss Dorothea L. Dix, the national superintendent of nurses, a lady who had something of the habitual despotism of the saints, and who had somewhat exasperated the soldiers by making anything like youth or good looks an absolute bar to hospital employment; the soldiers naturally reasoning that it assisted recovery to have pleasant faces to look upon. One of Miss Dix’s circulars read thus: “No woman under thirty years need apply to serve in government hospitals. All nurses are required to be very plain-looking women. Their dresses must be brown or black, with no bows, no curls or jewelry, and no hoop-skirts.2

The earliest halachic suggestion that the laws of יחוד may be relaxed for “unattractive” women is by Rav David ibn Zimra (Radvaz), concerning female (Jewish) garment workers who were working extended shifts on the premises of their gentile employers. Despite his strong disapproval of the practice, which he considers “enormous licentiousness” (although he notes that some of the women had no alternative, due to their dire poverty), he justifies it as technically permitted on numerous grounds, including the fact that at least some of the women were “elderly, such that no man desires them”:

שאלת ממני על מה שנהגו במצרים שהולכות הנשים לעשות מלאכה בבית העכו”ם ועומדות שם ג’ או ד’ ימים ולילות ולפעמים יש בהן נשי כהנים אם יש חשש איסור או לא:

תשובה יש במעשה זה פריצות גדול לא ישוער וכבר נעשו הסכמות מידי הנגידים על זה ומקצתם פירשו ונמנעו ומקצתם לא יכלו לעמוד כי הן עניות ובעליהן עניים ולא יתנו להן לא לבוש ולא כסות (בקרה?) ולא לבניהן והן צריכות לבקש מחייתן והולכות ברשות בעליהן ומה שיכולנו לתקן הוא שלא ישבו על שלחן אחד לעשות מלאכת הרקום אנשים ונשים כאשר היה בתחלה אלא שהאנשים לעצמן והנשים לעצמן ועוד שלא תלכנה אלא הזקנות ממ’ שנה ומעלה.

ומכל מקום לענין הדין אין כאן חשש איסור לאסור אותה על בעלה. [ועיין שם שהביא כמה צדדי היתר, ובתוכם כתב:] ותו כיון שהן זקנות שאין אדם מתאוה להן הוו שומר להנך דמסתפו מינייהו דילמא מגלו. …3

In a similar vein, Rav Yaakov Pardo allowed a widower to employ an unmarried female housekeeper as long as the woman is elderly, but not if the man and woman are young:

והנה הבית שמואל הביא בשם מהריק”ו4 והבאר היטב בשם מהר”י ווייל [סימן נ”ה] דמי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפילו אם יש לה בן עמה דלאו כל שעתא יהיה בנה בבית ובאים לידי ייחוד והיינו אם הוא לבדו בבית ע”ש.

ופשוט דלא כל האנשים ולא כל הנשים שוו בשיעוריהן דאם הוא אדם צנוע והיא גם כן צנועה ובעלת זקנה והאיש לבדו בבית שמתה אשתו מה יעשה האם יקבר עצמו בחייו הואיל ולא שריא ליה לקחת משרתת בבית עד יזמינו לו מן השמים צוותין בסימא.5

ודאי שאם היא בחורה בשנים וגם הוא בחור או איש רע מעללים לא שריא ליה. אבל במקום שאי אפשר בעניין אחר והם צנועים במעשיהם ובכל כה”ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי הזמן ולפי הנושא:6

Rav Eliezer Yehuda Waldenberg vehemently rejects R. Pardo’s stance, arguing that it plays fast and loose with the laws of יחוד without any clear justification, and he downplays the significance and applicability of Radvaz’s ruling:

והדברים מתמיהים ומרפסין איגרא דאיך אפשר לנו לבדות מלבנו סברות להקל בדבר שאסרוהו במשנה וגמרא בפשיטות …

וכמו כן אין גם כל מקום לחלק בזה בין היכא שהיא צעירה לבין היכא שהיא בעלת זקנה … דחכמינו ז”ל לא נתנו שום שיעור וקיצבה לכך ואיסורם בזה ברור הן בבחורה הן בילדה מבת ג’ שנים ויום אחד, והן בזקנה, …

והן אמנם דמצינו בשו”ת רדב”ז … אבל המדובר שם כשהיחוד הוא לא עם אחת בלבד, וגם בתוך דבריו כשמדבר מצידוד ההיתר של זקנות הוא כותב בלשון “ותו כיון שהן זקנות שאין אדם מתאוה להן הוו שומר להנך דמסתפי מהנהו דילמא מגלו”, ובזה כשהייחוד הוא עם יותר מאשה אחת הרי כבר הבאנו בפרק ב’ דעת כמה מהפוסקים שבכה”ג איסור הייחוד בכלל רק מדרבנן, וייחוד לדעת הרבה פוסקים עם פנויה על פי רוב הוו מדאורייתא דהמה בנדתן. וגם זאת אפילו בגוונא דא שהייחוד הוא עם יותר מאחת כותב הרדב”ז שם ומדגיש בדבריו שכותב זאת רק כסניף ליתר צדדי ההיתר שכותב שם בדבריו לצדד שאופן נידונו לא מיקרי בכלל ייחוד עיי”ש.

ואחרי כל זאת עיין בספר שו”ת נשמת כל חי … וגם הרדב”ז בעצמו כותב בדבריו שיש במעשה זה פריצות גדולה אלא שבוחר שם הרעבמיעוטו ע”ש. ואם כן ברור שאין כל מקום להביא סייעתא מדברי רדב”ז אלה לסברת האפי זוטרי, ברור הדבר שבכגון איסור יחוד ברור כזה כפי נידונו של האפי זוטרי כולי עלמא מודים דאפילו בבעלת זקנה אסור דאין אפוטרפוס לעריות. …7


  1. Mary A. Gardner Holland, Our Army Nurses. Interesting Sketches, Addresses, and Photographs Of nearly One Hundred of the Noble Women who Served in Hospitals and on Battlefields during Our Civil War, pp. 19-20. Cf. Busting Myths Series: “Circular No. 8” by Dorthea Dix ; Dorothea Dix (at the National Museum of Civil War Medicine). []
  2. Thomas Wentworth Higginson, Cheerful Yesterdays, pp. 264-65. []
  3. שו”ת רדב”ז חלק ג’ סימן תתקי”ט (תפ”א) []
  4. לכאורה הכוונה לכסף משנה הלכות תלמוד תורה ב:ד []
  5. כנראה שהכוונה לסוכה נב., אבל איני מבין הכוונה בדיוק.‏ []
  6. אפי זוטרי, סוף סימן כ”ב סוף ס”ק ל”ב []
  7. שו”ת ציץ אליעזר חלק ו’ סימן מ’ פרק י”ג אות ז’ []