Voting One’s Conscience

Dylan Matthews, in a Washington Post “Wonkblog” post, illustrates the concept of “strategic”, “tactical”, or “insincere” voting1:

Why is Harry Reid always voting against his own plans?

Forty U.S. senators voted to block a final vote on Chuck Hagel’s nomination to be defense secretary. Of those, 39 were Republicans opposed to the nomination, at least for the moment. The other was Harry Reid. It wasn’t that Reid opposed Hagel — far from it. Reid denounced the filibuster as “one of the saddest spectacles I have witnessed in my twenty-seven years in the Senate.”

So what gives? In articles like the one I wrote on the Hagel filibuster, the short explanation we give is that Reid voted no “for procedural reasons” or because a no vote “allows him to bring another cloture vote in the future.” But why does it do that? Why is the majority leader required to vote no if a bill is to be taken up again after a failed cloture vote?

As Sarah Binder, a Senate rules expert at George Washington University, told me, it’s not that the majority leader has to vote no. It’s that somebody on the winning side of the cloture vote — in this case, the side voting against cloture — has to file a “motion to reconsider” if the matter is to be taken up again. “I suppose the broader parliamentary principle here is that it would be somewhat unfair to give someone on the losing side of a question a second bite at the apple,” Binder explains. So the rules provide for senators whose opinion has changed to motion for another vote, whereas those whose opinion stays the same don’t get to keep filing to reconsider.

Reid, and other majority leaders before him, have developed a clever workaround: Just change your vote at the last minute if it looks as though you’re going to lose, then move to reconsider. In theory, any supporter of the bill or nomination in question could do the same, but traditionally it’s been the majority leader.

Various aharonim debate the halachic legitimacy of strategic voting; R. Haim ibn Attar’s treatment of the question revolves around the mysterious Talmudic rule discussed in our previous post that a unanimous guilty verdict in a capital case results in the defendant’s acquittal:

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

רבותינו ז”ל הרבו לדרוש בפסוק זה אבל אין המקרא מתיישב לפי פשוטו. ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה ושפטו העדה והצילו וגו’ ואמרו ז”ל עדה שופטת עדה מצלת אבל אם פתחו כולם לחובה פטור ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה

האחד בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי ויתחכם לומר אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חייב כי יש שם עדה שופטת עדה מצלת ונמצאו דבריו עושים הפך דעתי לזה אתחכם ואומר חייב שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא זכאי מטעם פתחו כולם וגו’ וגם אהיה מקיים המוסר לבטל דעתי לפני דעת המרובין שאומרים חייב ונאמר חיוב עמהם לזה בא הכתוב וציוה על זה בדיוק לבל עשותו ואמר לא תהיה אחרי רבים לרעות פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרו דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב והוא אומר לרעות ותאמר אתה כדעתם חייב הפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי כדעתך אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה ואין לך להתחכם על המשפט כי ד’ הוא האלקים והוא שאמר פתחו כולם לחובה זכאי לא אמר ד’ שיזכה זה אלא אם לך יראה חייב ולא שיראה לך זכאי שאז חייב הוא כמשפט האלקים:

עוד יש מכשול ב’ במשפט זה באופן אחר והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חייב ככל הדיינים שאמרו חייב ורואה שאם יאמר חייב הנה הוא יוצא זכאי הפך דבריו שאומר חייב לזה יתחכם לומר זכאי כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב ויצא חייב כפי סברתו ויש בזה גם כן כפית ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים לזה אמר ולא תענה על ריב וגו’ פירוש לא תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים פירוש שתהיה כונתך במענך כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים וזה יגיד שאם יגלה דעתו כמות שהוא אין כאן הטיה אחרי רבים אלא כולם בדעת אחת וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר ואמר להטות פירוש כשתהיה כונתך להטות ממה שבדעתם בעיון משפט התורה שהוא חייב ואתה מטה לומר זכאי כדי שיצא חייב לנטות אחרי רבים ויצא חייב אלא אמור דעתך הגם שיצא זכאי הפך דעתך ד’ זכהו:

וטעם משפט זה לצד כי ד’ יושב במסיבת הדיינים והוא ישפוט בפיהם וכשיראה משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות הזכאי יתחכם לפתוח כולן לחובה וציוה שיצא זכאי בזה:2

So while R. Haim ibn Attar is opposed here to strategic voting, in light of the rationale he gives in the final sentence of the passage it follows that the applicability of his position to Senatorial proceedings will hinge on whether we assume that G-d graces that august body with His presence.

R. Haim ibn Attar’s scenarios of strategic voting do not get much attention in the halachic literature, since capital jurisprudence is no longer practiced. There is, however, an alternate scenario that can easily arise in ordinary civil litigation, and that has therefore received considerably more attention from the poskim. The halachah is that a simple majority of judges is sufficient to decide a case, so if one member of a three judge panel disagrees with his two colleagues, his view is disregarded. If, however, he states that he does not know the correct ruling, then two additional judges are added to the court, and the case is decided by a majority of the now five judge panel. A judge who is convinced that his colleagues are mistaken can therefore attempt to overcome their opposition by falsely claiming that he is unsure of the correct ruling, triggering the addition of two judges, and then attempt to convince both the new judges of the correctness of his position, which will then become dominant due to the three-two majority.

R. Yaakov Reischer, while conceding that this constitutes lying, nevertheless justifies it on the grounds that “it is permitted to lie for the sake of peace”:

שאלה במותב תלתא הוינא עם שני יושבי קרנות דלא גמירי ולא סבירי ואחר ששמענו טענת הבעלי דינים ורציתי לשאת ולתת עמהם רבו והכריעו דלא כוותי וגמרו את הדין נגד דעתי וסברתי אי דיניהם דין כדכתיב אחרי רבים להטות או נימא דקשר רשעים ועמי הארצים אינו מן המנין:3

שאלה חזר השואל הנ”ל וז”ל: … ואחת שאלתי עוד מאמ”ו באשר שודאי המה בערכאות שבסוריא שנתמנו להיות דיינים: ואמרתי שיש לי עוד תקנה אחת לבטל הדין המקולקל אשר יצא מתחת ידיהם דהיינו להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיצטרכו להוסיף דיינים כדי שיוציא הדין לאמתו אי שפיר דמי למעבד הכי או לא:

תשובה הנה שאלתו שוב שנית קבלתי וכבר כתבתי באגרת ראשונה שלא טוב עשה להצטרף עמהם … על כן מה ששאלת אי מותר לך להסתלק מן הדין או כיון שראית שרוצין לקלקל לומר איני יודע כדי שיוסיפו דיינים ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו על ידי שיוסיפו דיינים אף על גב דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מכל מקום הא קיימא לן מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נראה לי פשוט: …4

  1. The fact that the terms “strategic” and “tactical” are apparently used somewhat interchangeably in this context slightly alleviates my long-felt discomfort with my failure to fully grasp the essential difference between them. []
  2. אור החיים שמות כג:ב []
  3. שו”ת שבות יעקב חלק א’ סימן קל”ז []
  4. שם סימן קל”ח. ועיין שם עוד בהמשך התשובה, ובברכי יוסף חו”מ סימן י”ח אות ד’; פתחי תשובה שם ס”ק ד’; וערוך השולחן שם סוף סעיף א’.‏ []

Calves and Coins

My weekly halachah column:

During the episode of the Golden Calf, Aharon seemingly goes along with the mob’s frenzy, to the point of proclaiming that “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” (32:5), apparently intending an idolatrous feast. The Ibn Ezra struggles greatly to reconcile Aharon’s conduct in this episode in general, and in this proclamation in particular, with his holy and pious character, in the course of which he reports that “many say” that what Aharon actually meant by “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” is that the worshipers of the calf would be executed by Moshe. The Ibn Ezra vigorously rejects this solution, declaring that a blasphemer (megadeif) and one who incites others toward idolatry (meisis) are executed based solely upon their verbal utterances, irrespective of their internal intentions. He makes the following analogy: Suppose someone asks his friend in court “Are you my friend to whom I lent such and such a sum?” and the friend replies “I am.” The respondent cannot then retreat from his concession and explain that he meant merely that he is his friend, but nothing more.

The claim that a megadeif cannot defend himself with the claim that when he blasphemed against “G-d” he really meant some other deity seems to be contradicted by a Talmudic assertion that when Moshe charged the Jews to “obey what G-d (elokah) says”, it was necessary for him to expressly stipulate that the oath he was imposing upon them was to be interpreted from the perspective of Hashem and Moshe, since otherwise it could have been interpreted as referring to an idol, since the Hebrew word elokah sometimes has that meaning. Similarly, the Talmud entertains the possibility that when a debtor swears that he has repaid his creditor, without the express stipulation that the oath the court is imposing upon him is to be interpreted from its perspective, the taker of the oath could plead that he really meant that he had given him some [worthless] tokens (iskundri), which he has chosen to refer to as “coins” (zuzi) (Shevuos 29a).

We have previously discussed these passages from the Talmud and Ibn Ezra here.

Speaking Truth About Those In the World Of Truth

For S.B.

Several years ago, we cited a favorite passage of my father from Rav Yaakov Kamenetsky’s אמת ליעקב, asserting that there is no prohibition of לשון הרע on the dead, and even הוצאת שם רע is only forbidden by Rabbinic institution, and not Biblically prohibited:

[באמת] לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל מתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים [עיין או”ח סימן תר”ו סעיף ג’], והחרם אינו אלא על מוציא שם רע ולא על לשון הרע.

I recently learned that both these claims are disputed.

The medieval sources of the prohibition against speaking ill of the dead consist of several passages in the מרדכי:

ונהגו רבותינו ואמרו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר
ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר’ תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב”ה רבש”ע כל הכעס הזה עלי למה וכו’ אמר לו אתה אמרת שלח נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ד’ שלחני ואם בריאה יברא ד’ שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך אמר לו ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם:1
וכן על חירוף של שוכני עפר אלו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת כדאיתא בפרק בתרא דיומא2
השיב ר”מ על עשיר שקרא בן גדולים בחור חשוב ממזר בן ממזר דינא דגמרא ידוע הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אדם [אם רגיל] בכך ראוי לקונסו יותר [אף לפי כבוד הגדולים] שבקש לפגם בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגוף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון יתן ויתכפר לו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאמרינן פרק חומר בקדש …3

Prof. Nahum Rakover argues that we cannot conclude from the need for a special edict against speaking ill of the dead that without such an edict this would be permitted, as we can understand the edict as merely intended to strengthen a preexisting prohibition. He is, however, inclined to accept the other assumption of Rav Yaakov that the edict only interdicts false libel (הוצאת שם רע), and not truth, arguing that this is indicated by the language of the מרדכי and שלחן ערוך in their descriptions of the anathema, as well as the rooting by the מרדכי of the edict in the medrash he brings, in which G-d indicts Moshe for the falsehood of his defamation of the Patriarchs. He does note that the comments of the מרדכי and Rema concerning the “insulting of those who reside in the earth”, which do not mention the anathema, make no mention of falsehood, and he explains that these passages are concerned not with the Rabbinic edict, but with the basic prohibitions against slander, which are indeed not limited to falsehood:

לשון הרע על המת

אשר לביוש ולשון הרע על המת, אנו מוצאים שראו דבר זה כחמור עד שהתקינו תקנות וחרמות כנגד מוציאי לעז ושם רע על המתים. וכבר הבאנו למעלה פסק דינו של הרשב”א על “עשיר שקרא בן-גדולים… ממזר בן ממזר”.
[ועיין שם שהביא את דברי המרדכי, ושוב כתב:] מעצם העובדה, שהוצרכו חכמים לתקן תקנה מיוחדת בדבר דיבה על המת, אין להסיק שלולא תקנה זו היה הדבר מותר, מאחר שאין הדבר בגדר האיסור של לשון הרע – כי ניתן לפרש את התקנה כך, שבאו לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.
ונראה שלא נתקנו התקנה והחרם אלא על סיפור לשון הרע על המת בדבר שקר, ולא על סיפור אמת. מסקנה זו עולה מתוך הדברים המובאים ב”מרדכי” בעניין זה, בו הוא מדבר על “להוציא לעז ושם רע”. ו”הוצאת שם רע” הוא המונח המתייחס ללשון הרע על דבר שקר. וכן לשונו של המחבר בשולחן ערוך (או”ח תר”ו, ג) “תקנת קדמוננו וחרם שלא להוציא שם-רע על המתים”.
אותה מסקנה עולה גם מתוך התבוננות באסמכתא לחרם אותה מביא ה”מרדכי”. בדברו על החרם הוא אומר: “ורבים תמהו: מה ראו על ככה?” כלומר, מה ראו להתקין תקנה זו; ועל כך הוא משיב: “ולא דבר ריק הוא מהם”. כלומר, יש טעם לכך. והוא מביא אגדה, בה מסופר כי הקב”ה כעס על משה, שאמר ‘והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים’ “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו (משה): רבה”ע, ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אמר לו: אני אמרתי ‘בנפשותם’ ולא ‘באבותם’. כלומר, ההקפדה היתה על שהוצאה דבה על אבותם, בכך שקרא להם ‘חטאים’. והנה לפי אגדה זו הטרוניא של הקב”ה היתה על הוצאת שם רע על האבות על שקר: “וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו?!”. וכך אף משתמע מדברי המרדכי הראשונים, שהובאו לעיל, בהם הוא מדבר על חרוף סתם, ולא על הוצאת שם רע, ולכן אינו מזכיר כאן את תקנת הקדמונים והחרם.
אמנם, לשונו של רבי משה איסרלש היא: “המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין”. וכאן המדובר על “מדבר רע”, ולאו דוקא על “הוצאת שם רע”; ברם, נראה שאין הלכה זו מתבססת על החרם, אלא על הדין.4

The author of the following article disagrees with Rav Yaakov on both counts, insisting that even true slander of the dead is prohibited, contrary to the view he has “heard” (but not seen documented?) attributed to Rav Yaakov,, and that the anathema merely reinforces a preexisting prohibition against speaking ill of the dead:

לשון הרע על מת

בעניין איסור לשון הרע על מי שכבר מת: הדין הוא שאסור לדבר לשון הרע על מת. …
[יש] חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, ואין לומר שכל האיסור הוא רק בהוצאת שם רע ולא בדיבור לשון הרע, דעיין באליהו רבה שם שמבואר בדבריו שהאיסור הוא גם כן בלשון הרע,5 אמנם שמעתי שדעתו של הגר”י קמנצקי זצ”ל שאין את החרם רק על מי שמוציא שם רע ולא על מי שמדבר לשון הרע, אמנם מדברי הא”ר מוכח שלא כדבריו וכמו שנתבאר.
ובעיקר העניין יש לעיין אם יש איסור לדבר על המתים והחרם רק בא להחריף את האיסור ולהוסיף עליו גם חרם, או שבאמת מצד הלכות לשון הרע מותר לדבר על מת וכל האיסור הוא מחמת החרם.
ועיין באליהו רבה בהלכות יום הכיפורים [שם] שמבואר שמי שמדבר על מת צריך לבקש ממנו מחילה [וכן מבואר במטה אפרים] ולכאורה מוכח שיש איסור גם בלי החרם, שהרי מסתבר שאם מצד הלכות לשון הרע אין בעיה לדבר על מת היינו משום שאינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו [וכמו שנבאר] ולא שייך לבקש ממנו מחילה על זה, ואם רואים שהם סוברים שיש כאן ענין של בקשת מחילה, אם כן וודאי שפשוט להם שיש איסור לדבר על מת לשון הרע כמו שאסור לדבר על חי משום שהוא יודע מזה ואיכפת לו. ועיין בא”ר שם שמבואר להדיא שיש איסור לדבר לשון הרע על מת גם בלי החרם.
וכ”ד הגאון ר’ בנימין זילבר זצ”ל שהחרם רק בא להוסיף איסור, ובלי החרם גם יש איסור, ולכאורה בפוסקים הנ”ל מוכח כדבריו.
אמנם עיין בערוך השולחן שחולק וסובר שמדברי הגמרא בברכות [יט] מבואר שאין שום איסור לדבר לשון הרע על מת מכיון שהוא אינו יודע מזה וגם אם הוא יודע זה לא איכפת לו וכל האיסור הוא רק מצד החרם שעשו הקדמונים.

An audio recording of a presentation I recently delivered on this topic is available at the Internet Archive.

  1. מרדכי יומא רמז תשכ”ד, וכן במרדכי בבא קמא פרק החובל רמז ק”ו בשם אבי העזרי []
  2. שם בבא קמא פרק החובל רמז פ”ב []
  3. שם בבא קמא רמזים ק”ה-ק”ו []
  4. נחום רקובר, ” על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” (סיני תשכ”ב), פרק שלישי #13 – קשר []
  5. איני יודע הוכחתו מהאליה רבה שהאיסור אפילו בלשון הרע ולא רק במוציא שם רע []