Marrying For Looks and Money

Almost a decade ago, we noted that at least a couple of the רודפי הפשט take for granted that Jacob fell in love with Rachel due to her beauty. I recently discovered that this assumption appears in the halachic literature as well: Rav Yaakov Reischer invokes it to infer that marrying for looks or money is okay, as long as one is also motivated by loftier intentions:

דאף אבא שאול [שסובר ש “הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה”] לא קאמר אלא היכי דאין כוונתו רק לשם נוי או לשם ממון אבל אם כוונתו גם לשם מצוה ומזה אל תנוח ידו אין קפידא

וראיה ברורה לזה דכה”ג אמרינן כל הנושא אשה לשם ממון או לנוי ה”ל בנים שאינם מהוגנים ואם כן קשה אתה מוציא לעז חס ושלום על יוסף ובנימין שאבינו יעקב נשא אותה בשביל שהיתה יפת תואר ויפה מראה כאשר מוכיח המקראות על זה ויעקב איך עשה כן וכן כל העולם נכשלו בזה כי כולם בני אדם הם נושאים נשים המוצאים חן בעיניהם ונותנין גם כן עיניהם בממון ולא ימצא כלל בנים מהוגנים

אלא ודאי עיקר כמו שכתבנו דבשיתוף אין קפידא …1

I came across this passage in the course of preparing for my weekly parashah lectures for this past פרשת כי תצא; they are available, with accompanying handout, at the Internet Archive, and here is my halachah column for that parashah:

Parashas Ki-Seitzei (25:5) contains the commandment of levirate marriage (yibum): “When brothers dwell together and one of them dies, and he has no child, the wife of the deceased shall not marry outside to a strange man; her brother-in-law shall come to her and take her to himself as a wife, and perform levirate marriage.” If the brother does not wish to do so, the Torah prescribes the chalitzah (removal of the shoe) ceremony instead.

The mishnah explains that originally, when people performed yibum for the sake of the mitzvah, yibum was preferable to chalitzah, but in contemporary times, when people’s intentions are not for the sake of the mitzvah, chalitzah is preferable (Bechoros 13a). The Talmud elaborates that this is the opinion of Abba Shaul, who maintains that yibum performed with base intentions verges on incest (since intimacy with a brother’s wife is normally considered incest, and the prohibition against such intimacy is only lifted in the context of yibum). Other sages, however, disagree, maintaining that yibum is always a mitzvah, regardless of intent (Yevamos 39b). There is considerable dispute among post-Talmudic authorities over which view is normative. In general, the Sephardic tradition allows and encourages yibum, while the Ashkenazic tradition discourages and even forbids it, except in extraordinary and exigent circumstances (see, e.g., Shut. Shevus Yaakov 3:135; Shut. Maharsham 2:109).

In the year 5710 (1950), the Israeli Chief Rabbinate issued an edict, signed by the Ashkenazic Chief Rabbi R. Yitzhak Isaac Halevi Herzog and the Sephardic Chief Rabbi R. Ben-Zion Meir Hai Uziel, prohibiting yibum in Israel, in order to promote “national unity” and “the ways of peace”. A year later, R. Ovadia Yosef – only thirty years old at the time – published an uncompromising rebuttal of the edict, arguing that since the Sephardic custom of encouraging yibum as a mitzvah had extensive support in the halachic tradition and was a long-standing, well established tradition, the Rabbinate had absolutely no authority to prohibit it (Shut. Yabia Omer 6:EH:14). In 5734 (1974), R. Ovadia reiterated his staunch rejection of the edict, and gave his imprimatur to a particular individual’s proposal to perform yibum – which, he records, he subsequently did (ibid. 8:EH:26).

  1. שו”ת שבות יעקב חלק ג’ סימן קל”ה []

The Fiduciary Responsibilities Of Shepherds

We recently read Ya’akov’s infuriated protestation of his honesty during his service to Lavan:

ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן … הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני1

Is a shepherd actually Halachically obligated in this level of diligence? Rav Ahai Gaon does indeed derive from this passage that he is, insofar as he is being compensated for the job:

שאילתא דאילו גברא דמשלמין ליה חיותא לנטורי מיחייב לנטורא שפיר אי לנטורי חנם אשלימו ליה מנטרא שמירה קלה … ואי לנטורי באגרא אשלימו ליה אף על גב דאוקמא בדוכתא דנטירותא ונגנבה או אבדה מיחייב לשלומי ובעי למיתב בהדה לנטורה ביממא ובליליא דהכי אשכחן ביעקב אבינו דאמר ליה ללבן נטרית לענך ביממא ובליליא הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה2

The Gemara, on the other hand, seems to explicitly declare that Ya’akov was not obligated in this level of diligence:

ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלת למיא אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדנטרי אינשי …

איתיביה עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני בחורב וקרח בלילה אמר ליה התם נמי בחזני מתא [פירש”י על הגמרא לעיל: שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם הנהו ודאי בעו נטירותא יתירתא] אמר ליה אטו יעקב אבינו חזן מתא הוה דאמר ליה ללבן נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא3

Rav Yeshayah Berlin [not to be confused with his namesake Sir Isaiah Berlin4], in his commentary to the She’iltos משמרת שלום, makes this point:

יש לעיין בסוגיא שלפנינו … דמסיק דאין זה אלא בחזנא דמתא … דוקא, אבל שאר שומרים אינם צריכים לשמור כל כך. ויעקב הוא דקאמר נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא ע”ש5

Upon further consideration, however, Rav Ahai Gaon appears to be perfectly correct, since there is actually more to the Sugya than we have heretofore seen:

רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי יהבה לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא

The Poskim accept the view of רב חסדא ורבה בר רב הונא against that of רבה, so Rav Ahai Gaon’s requirement of day and night care seems eminently logical, and Rav Berlin’s objection quite baffling. This point is made by Neziv in his העמק שאלה:

דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי להכי יהבי לך אגרא כו’ ולא כרבה דמוקי הא בחזן מתא, וזה פשוט.6

[Although he does not mention Rav Berlin’s comment, he clearly intends to rebut it. Neziv notes in an introduction to העמק שאלה that he will generally not make explicit reference to the משמרת שלום where he dissents from it, and explains why:

הגאון ר’ ישעיה ברלין זצ”ל עשה זר נפלא וקרא לו ראשון לציון … גם עשה ספר שאילת שלום להעיר באיזה מקומות, ומעטים המה ובמהירות כאשר העיד בכמה מקומות, … אמנם בכמה מקומות נטיתי ביאורי מדעתו ז”ל ולא זכרתי שמו על הקלקלה והתפיסה. הרואה יראה ויבין מה שבלבי, מה שאין כן במקום שנטיתי בפירוש דברי רבינו מדעת שאר ספרים, הייתי מוכרח לפרש שלא כאותו גאון שלא יאמרו נעלם הוא ממני, מה שאין כן ספר שאילת שלום שבצידי. בכל זה באיזה מקומות הביאני הענין לפרש שלא כשאילת שלום, ואי אפשר להסביר תכונת הלב באותו שעה ובאותו מקום שבאתי לפרש.7

]

Fortunately, we need not speculate about Rav Berlin’s intention, since Mossad Harav Kook’s edition of the העמק שאלה contains as an appendix Rav Berlin’s manuscript notes to his own copy of the שאילתות (which really form the basis for a second edition of his commentaries to that work) in which he explains his rather elliptical comment at much greater length. The publisher describes these notes as follows

הוספות לשאילת שלום מהרב הגאון רבינו ישעיה ברלין זצ”ל, נעתק מכתב-ידו שעל גליונות ספר השאילתות, דפוס דיהרנפורט, תקו”ם (נמצא בבריטיש מוזיאום, לונדון) ונעתק על ידי מר משה סנדרס, לונדון

Rav Berlin’s introduction:

הקדמה

באין ספק ראו עיניו8 כעיני יונים בהשקפה לטובה ב”שאלתות דרב אחאי-גאון” הנדפס זה מקרוב בק”ק דיהרנפורט על-ידי תורני אחד, ושמתי סביב לו “ראשון-לציון” ומתחת לזירו “שאילת-שלום”, ומהותו ואיכותו הלוא מבואר בהסכמתם מתלתא קראי, חכמי הזמן, וגם בהקדמה קטנה אשר הצבתי בראש הספר הנורא ההוא.

His elaboration of our passage:

ונהי דרב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דאמרי להכי ייהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא עיי”ש, היינו רק לאפוקי מדרבה דפוטר בשריג חדא מינייהו, משום דהא נטיר כדנטרי אינשי, על זה פליגי רב חסדא ורבה בר רב הונא, ואמרו דלא מהני בהך נטירותא כדנטרי אינשי, אלא חייב לנטורי נטירותא יתירתא דלהכי יהיב ליה אגרא, אבל בשאר אונסין גדולים, כגון דניים כדניימי אינשי, ושיהיה חייב אפילו עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, מנלן לאפושי בפלוגתא בין רב חסדא ורבה בר רב הונא, ובין רבה, ועדופין לומר דגם רב חסדא ורבה בר רב הונא אוקמי כמו רבה בחזני מתא דוקא וכהך ברייתא, ויעקב דאמר נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא, וכן משמע מהרי”ף (פ”ז רמז תקה) והרא”ש (שם סימן י”ד) שכתבו בהלכותיהם, והלכתא כוותייהו, כרב חסדא ורבה בר רב הונא, דהא רב פפא עביד עובדא כוותייהו דאמרינן (בבא מציעא צ”ג סוף ע”ב) רב אחא סבולאה הוה קא מעבר חיותא וכו’ דחפה חדא לחברתה שדתא למיא אתיא לקמיה דרב פפא חייביה וכו’ עיי”ש (ברי”ף), הרי דבהך דשריג איפלגי ובהא קיימא לן כרב חסדא וכרבה בר רב הונא, משום דרב פפא עביד עובדא כוותייהו, וכן כתב הנימוקי יוסף בזה הלשון ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור, דמאי הוה ליה למיעבד.

Update: Wolf2191 has corrected the absence of a Wikipedia entry for Rav Yeshayah Berlin that I had lamented in note 4.

Update II: I recently encountered a transcript of a speech by Rav Aharon Kotler, in which he takes for granted that Ya’akov’s meticulousness has aspects “that are not found in the שלחן ערוך” and in which an employee is not obligated. As we have seen, this is the position of Rav Yeshayah Berlin, in contradistinction to that of Rav Ahai and Neziv:

לבית לבן הגיע יעקב בהיותו בן ע”ז שנה ובכל זאת הרגיש שעדיין יש לו לעלות מעלה מעלה ולעמוד במדרגתו גם בבית לבן, כדי להכין את בני ישראל לשמור על מדרגתם גם בין האומות, ועל כן הציע אעבדך שבע שנים וכו’. באותו שבע השנים הוא טיהר וקידש את עצמו כאמור עם לבן גרתי. בעבודת הצאן היו ענינים גדולים שאפס קציהם אנו רואים. היו לו דינים שאינם נמצאים ב”חשן משפט”, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, בהנהגות כאלו אין שכיר חייב, הגמרא בסוף השוכר את הפועלים (בבא מציעא) קוראת לזה נטירותא יתירתא.9

  1. בראשית פרק ל”א פסוקים ל”ו – מ []
  2. שאילתות דרב אחאי גאון ויצא שאילתא כ []
  3. בבא מציעא דף צ”ג ע”א – ע”ב []
  4. It is a great shame that even Hebrew Wikipedia only has an entry for the philosopher, and not for the Gaon. It is Wikipedia, so someone should correct this by adding a disambiguation page and an entry for the Gaon, possibly borrowing information from his Jewish Encyclopedia entry and from his entry in the אנציקלופדיה יהדות. He who does so will be זריז ונשכר. []
  5. משמרת שלום על השאילתות שם []
  6. העמק שאלה שם אות ג []
  7. הקדמה להעמק שאלה “פתח העמק” []
  8. I am unsure who Rav Berlin is addressing here. []
  9. משנת רבי אהרן חלק שלישי (מכון משנת רבי אהרן: לייקוואוד ה’תשמ”ח) עמוד קפא []